דברים שרציתי לומר, וגם: הנה אני על השולחן

בסוף סמסטר ב' של שנה שעברה התבקשנו להגיש וידאו מסכם לקורס עריכת וידאו בנושא "החיים על פי". 

חשבתי וחשבתי מה אני אעשה, ידעתי שזה יהיה החיים על פי נעה כי אין הרבה אנשים אחרים שמעניינים אותי. אז בהתחלה חשבתי לעשות משהו בסגנון של מחוברות כי מאז שראיתי את דנה ספקטור שופכת את הקרביים שלה מול המצלמה רציתי גם להיות כזו. רציתי להיות מסוגלת להיות פתוחה וחשופה בלי שיהיה לי אכפת.
אבל זה לא עבד, לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתחיל ומה להגיד ואיך אני אעשה את הפורמט בלי להיות נדושה ובכלל הקול שלי נשמע נורא ואיום.

אז התחלתי לצלם עם האייפון. צילמתי את החברים שלי, את סטס, מאווררים וכפכפים, רגעים שהרגשתי שיש בהם עוד משהו חוץ מההווה המתמשך. צילמתי ביום הסטודנט וצילמתי נסיעות הביתה וצילמתי את כיכר בלפור ברוורס וסטס צילם אותי בוכה ומתקלחת אז צילמתי אותו בשירותים וצילמתי את החיים.

תוך כדי הצילומים התבהרו לי הדברים שרציתי להגיד; הם נהיו לי נהירים. אז כתבתי טקסט והוספתי עוד טקסט שכתבתי לפני כמה זמן, ויצא משהו שלם שיכולתי לחבר לוידאו ולהגיד משהו שהרגשתי בעזרתו. 

ערכתי את הוידאו הזה בלי לראות אותו בכלל. לא יכולתי להקשיב לעצמי מדברת, הייתי כל כך מובכת. (וזה מצחיק שאני מובכת מלשמוע את הקול שלי אבל אין לי בעיה לצלם כל פגם בגוף שלי, להדפיס אותו ואז לתלות אותו על הקיר לביקורת). על כל פנים, זה היה מביך ברמות. הרגשתי יותר מדי חשופה אפילו בשביל עצמי. כשביקשתי עזרה מאחד המרצים שלי נתתי לו להקשיב באוזניות בשביל שאף אחד אחר לא ישמע אותי מברברת בוידאו והייתי יושבת ליד מובכת עם פרצוף של סלק. 

סיימתי לערוך, הייתי מרוצה. שמחתי שלקחתי סיכון. צילמתי עם האייפון באיכות מעפנה, הרגשתי שתיעדתי פיסה של מציאות צעירה, סטודנטיאלית ומבולבלת. הרגשתי שהייתי דה וויס אוף מיי ג'נריישן (כן האנה הורבאת', את משפיעה על החיים שלי עד כדי כך). (הרגשתי קצת פחות יומרנית ממה שאולי הייתי.)

(צולם בניו יורק, מיותר לציין באיזו סדרת טלויזיה אני חיה)

בקיצור, הגיע מועד ההגשה. הייתי נרגשת ומובכת. אחרי הביקורת בכיתי יומיים. כן, אין לי פרופורציות. 

הייתי כל כך מאוכזבת. החברים שלי לכיתה אמרו דברים מדהימים, והמרצים שלי דיברו על כמה שהוא אילוסטרטיבי, על הקצב המהיר שלו. הוא היה סתם פתאום. סתם וידאו, סתם ברבורים, סתם תמונות.  

לא הצלחתי להבין את זה, אני עירומה פה. כולי מוקרנת על הקיר בכיתה. לא הצלחתי להבין איך אפשר להתייחס למשהו אחר חוץ מזה. הייתי כל כך מעורבת רגשית בתוך הוידאו הזה והעבודה עליו ששכחתי שהוא עבודה להגשה. 

אבל למדתי משהו כל כך חשוב. למדתי שאני יכולה לאהוב משהו בלי שאנשים אחרים יגידו לי שהוא טוב ובלי שהוא יקבל ביקורת טובה, ולמדתי (זהירות קלישאה מתקרבת) שבאמת הכי חשוב לעשות מה שאני מרגישה שהוא נכון וטוב וללכת איתו עד הסוף. גם אם בסוף הוא מקבל ביקורת כזו מעפנה שגורמת לי לבכות בבית יומיים.

**

בכל מקרה, הנה הוא. 

דברים שרציתי לומר from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות