Love Life

יש משהו בלגור בירושלים שהוא מחייב. אני מרגישה שאני חייבת לאהוב אותה. חייבת להרגיש ברת מזל שאני גרה בה. כשרק עברתי לירושלים אמא שלי הייתה אומרת לי בכל שיחת טלפון: ׳כמה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. לחיות בירושלים זו זכות.׳

ואני הייתי מרגישה חנוקה מההיסטוריה ומהלחץ. מהחומות שסוגרות, מכל האנשים שלובשים רק בגדים כהים. הגעתי לירושלים מפריז והתגעגעתי לקלות של עיר שאין לה ציפיות ממני.

ולמערכת היחסים שלי עם ירושלים יש עליות וירידות. לפעמים אני מאוהבת, לפעמים אני רוצה להעלות אותה באש.

מאז שסטס קנה לי את הספרים של יהודה עמיחי אני מתייחסת לירושלים יותר בסלחנות. אני רוצה לאהוב אותה באותה צורה שיהודה עמיחי אהב: בלי תנאים ובלי ציפיות.

**

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, אני שני
הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים
סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. ״אתם רואים
את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת
קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו״. אבל
הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו
להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב
אדם שקנה פירות וירקות לביתו. 

תיירים/ יהודה עמיחי

**

ביום שישי סטס ואני הלכנו לשוק. קנינו לימונים, רימון ובננות. עגבניות שרי, בצל סגול, בטטות, תפוחי אדמה, פטריות ושלושים פיתות בעשרה שקלים.
כשסיימנו כבר נגמרו האוטובוסים והלכנו הביתה עם השקיות ברגל. כשהלכנו חשבתי: אנחנו שיר של יהודה עמיחי. 


**

חיי אהבה: לחפש אותה תמיד ובכל מקום. 

**

שיר שהוא מאוד חשוב למצב הרוח

**

התמונות צולמו במצלמת פילם 35 מ״מ 

**

בשמחות ואהבות

דברים שרציתי לומר, וגם: הנה אני על השולחן

בסוף סמסטר ב' של שנה שעברה התבקשנו להגיש וידאו מסכם לקורס עריכת וידאו בנושא "החיים על פי". 

חשבתי וחשבתי מה אני אעשה, ידעתי שזה יהיה החיים על פי נעה כי אין הרבה אנשים אחרים שמעניינים אותי. אז בהתחלה חשבתי לעשות משהו בסגנון של מחוברות כי מאז שראיתי את דנה ספקטור שופכת את הקרביים שלה מול המצלמה רציתי גם להיות כזו. רציתי להיות מסוגלת להיות פתוחה וחשופה בלי שיהיה לי אכפת.
אבל זה לא עבד, לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתחיל ומה להגיד ואיך אני אעשה את הפורמט בלי להיות נדושה ובכלל הקול שלי נשמע נורא ואיום.

אז התחלתי לצלם עם האייפון. צילמתי את החברים שלי, את סטס, מאווררים וכפכפים, רגעים שהרגשתי שיש בהם עוד משהו חוץ מההווה המתמשך. צילמתי ביום הסטודנט וצילמתי נסיעות הביתה וצילמתי את כיכר בלפור ברוורס וסטס צילם אותי בוכה ומתקלחת אז צילמתי אותו בשירותים וצילמתי את החיים.

תוך כדי הצילומים התבהרו לי הדברים שרציתי להגיד; הם נהיו לי נהירים. אז כתבתי טקסט והוספתי עוד טקסט שכתבתי לפני כמה זמן, ויצא משהו שלם שיכולתי לחבר לוידאו ולהגיד משהו שהרגשתי בעזרתו. 

ערכתי את הוידאו הזה בלי לראות אותו בכלל. לא יכולתי להקשיב לעצמי מדברת, הייתי כל כך מובכת. (וזה מצחיק שאני מובכת מלשמוע את הקול שלי אבל אין לי בעיה לצלם כל פגם בגוף שלי, להדפיס אותו ואז לתלות אותו על הקיר לביקורת). על כל פנים, זה היה מביך ברמות. הרגשתי יותר מדי חשופה אפילו בשביל עצמי. כשביקשתי עזרה מאחד המרצים שלי נתתי לו להקשיב באוזניות בשביל שאף אחד אחר לא ישמע אותי מברברת בוידאו והייתי יושבת ליד מובכת עם פרצוף של סלק. 

סיימתי לערוך, הייתי מרוצה. שמחתי שלקחתי סיכון. צילמתי עם האייפון באיכות מעפנה, הרגשתי שתיעדתי פיסה של מציאות צעירה, סטודנטיאלית ומבולבלת. הרגשתי שהייתי דה וויס אוף מיי ג'נריישן (כן האנה הורבאת', את משפיעה על החיים שלי עד כדי כך). (הרגשתי קצת פחות יומרנית ממה שאולי הייתי.)

(צולם בניו יורק, מיותר לציין באיזו סדרת טלויזיה אני חיה)

בקיצור, הגיע מועד ההגשה. הייתי נרגשת ומובכת. אחרי הביקורת בכיתי יומיים. כן, אין לי פרופורציות. 

הייתי כל כך מאוכזבת. החברים שלי לכיתה אמרו דברים מדהימים, והמרצים שלי דיברו על כמה שהוא אילוסטרטיבי, על הקצב המהיר שלו. הוא היה סתם פתאום. סתם וידאו, סתם ברבורים, סתם תמונות.  

לא הצלחתי להבין את זה, אני עירומה פה. כולי מוקרנת על הקיר בכיתה. לא הצלחתי להבין איך אפשר להתייחס למשהו אחר חוץ מזה. הייתי כל כך מעורבת רגשית בתוך הוידאו הזה והעבודה עליו ששכחתי שהוא עבודה להגשה. 

אבל למדתי משהו כל כך חשוב. למדתי שאני יכולה לאהוב משהו בלי שאנשים אחרים יגידו לי שהוא טוב ובלי שהוא יקבל ביקורת טובה, ולמדתי (זהירות קלישאה מתקרבת) שבאמת הכי חשוב לעשות מה שאני מרגישה שהוא נכון וטוב וללכת איתו עד הסוף. גם אם בסוף הוא מקבל ביקורת כזו מעפנה שגורמת לי לבכות בבית יומיים.

**

בכל מקרה, הנה הוא. 

דברים שרציתי לומר from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות

על הצנזור

בגלל התמונה הזו נמחק פרופיל האינסטגרם של הצלמת הקנדית פטרה קולינס. 

יש עוד 5 מיליון (בערך, נכון לזמן כתיבת המאמר שלה) תמונות היושבות תחת התיוג bikini#, אבל דוקא בגלל התמונה הזו פרופיל נמחק. אני חושבת שזה מעניין. 

סתם. זה ממש לא מעניין, אבל יש מלא דברים שזה כן:

שוביניסטי, מפחיד, מעצבן, ממדר, ממסגר ובעיקר אידיוטי.

יש אמירה מאוד ברורה במחיקת פרופיל אינסטגרם בגלל תמונה עם קו ביקיני לא מגולח: לנשים יש מקום במרחב הציבורי רק כשהן מתאימות לאיך שרוצים לראות אותן.

החופש שלנו לבחור הוא מאוד מצומצם. אנחנו יכולים להתסכל על מדינות ערב ולצקצק באינטיליגנטיות, אבל מעטות הנשים שמרגישות בנוח לא להוריד שיערות ברגליים וללכת לים. ויש הרבה סיבות לזה, אחת מהן היא שאין לנשים מרחב בריחה. לנשים בחברה מודרנית יש לא מעט מגבלות, גדרות והסללות. הדימויים שמציפים אותנו מקדשים אידאל מסויים שרוב הנשים לא יכולות, ולא אמורות גם לעמוד בו.

אני מאז ומתמיד לא הרגשתי בנוח לגמרי עם הגוף שלי. לא כשהייתי הולכת לים ולא כשהתפשטתי מול מישהו בפעם הראשונה . לפעמים הרגשתי שמסתכלים עלי באכזבה.

"נו נו, למה את לא רזה, שמחה, חלקה, עם עור משי וחיוך רחב?"  

גברים מרשים לעצמם להעיר לנשים על הגוף שלהן, ברוח טובה או שלא (ואין כזה דבר, ברוח טובה), המדיה מצנזרת אותנו וכמעט ואין לנו דמויות נשיות משפיעות להזדהות איתן.

(אבל גלשתי. המאמר שלה הוביל אותי למחשבות האלה, אני לא רוצה לייחס לה אמירות שלא לה.)

*

במאמר שלה פטרה קולינס מדברת על הצנזור והגוף הנשי, על סלאטשיימינג (טפו), על היחס לנשים במדיה ועל ההשפעה שלה על התרבות, ולהיפך. 

וחוץ מזה שהיא סופר מגניבה, הזויות שלה מעניינות הצילומים שלה לא שגרתיים. הצבעוניות דהויה, האוירה נוסטלגית ומעט מטרידה, הצופים על על סקאלת המציצנים- חלק מהחיים.

היא מצלמת לאורבן אאוטפיטרס, אמריקן אפרל, ועוד חברות אופנה שרואות את עצמן כאדג'יות, בועטות וצעירות.

*

אני אוהבת את הצילומים שלה, בעיקר כי אני מזהה בהם רגעים שאני מכירה. תחתונים מגולגללים על הרצפה. טלפון. בוהה מחלון המכונית בדמדומים. שמה עדשות. גם צילומים שאני לא מזהה בהם משהו מהחיים הפרטיים שלי- יש ניואנסים שמוכרים לי. אני מרגישה שהם אותנטיים, שהם מייצגים. המבטים המבולבלים, בעיקר.

*

פה צילומים שלה מתוך הפרוייקט THE TEENAGE GAZE

 צילומים ל VICE MAGAZINE

צילומים למגזין ROOKIE YEARBOOK, שנערך על ידי טאבי גביזון

*

נשיקות. 

*

נ.ב. 

אין לי פייסבוק לשבוע. אני מרגישה צורך להפיץ את זה לכל עבר. אתמול הייתי לחוצה מעט בגלל כל העבודות שיש לי. סטס אמר לי: "רוצה לדעת איך את מצליחה? אני משנה לך את הסיסמה לפייסבוק לשבוע." אמרתי לו בסדר. העניין נסגר. בינתיים נורא כיף לי ויש לי מלא זמן לחשוב על כל מיני דברים, כמו מה אני רוצה לאכול.

דברו איתי באינסטוש,

ביוש.

לקלף, ולהניח בצד.

מה שנקרא

השקט המוחלט של הלילה;

זה

מיתר שרועד וחופן

את היברשות גלגלי המכוניות הממהרות על הכביש המהיר,

את זמזום החשמל שמתעורר לחיים בניאון הרחוב

את בקיעת הדשא אל האויר הקר מתוך

הנרתיק החם של הארץ

את החלומות המתבשלים ומתנפצים, לאט.

את האנקות החרישיות.

בלילות כאלה אני מפרידה

אחד לאחד.

כמו שאני מנסה להפריד

תחושות:

לקלף, ולהניח בצד.

(ינואר 2010)

***

פסי הגומי של הטרנינג על העור. רווח בין הרגליים. הגיד הבולט בצואר. הסימנים שהמנורה הייתה משאירה על התקרה.


אני מקפלת בגדים ומניחה בצד.          כשאני בוכה אני מעמידה מולי את המצלמה, מפקסת, מקליקה.
אני רואה אותי מבחוץ.

אני לא פה. אני מקלפת. אני מניחה בצד.