קניתי בשוק בטביליסי, חוץ מכלי אמייל סובייטים ישנים גם שמלת פסים פשוטה ונעימה. סטס צילם אותי בחדר שלנו במלון. מרוב שהינו בחדרי מלון אנחנו מסגלים את עצמו כל פעם מחדש, מנסים להרגיש בבית בכל חדר בכל עיר, למרות שהנוף מהחלון משתנה, האוכל והשפה ומזג האויר. רואים סרטים ישנים והVH1 פתוח נון סטופ.
השמלה הזו התאימה לי בול: מספיק נוחה להרגיש בבית, מספיק יפה כדי לא להרגיש יותר מדי בבית
סטס ואני היינו בשוק הפשפשים בגשר היבש בטביליסי. חיפשתי תמונות ישנות ומצאתי אותן אצל מוכר בקצה בשוק. מצאתי תמונה של שתי נשים, לא היה לו עודף אז הלכנו לפרוט ואמרתי לו שאחזור לקחת אותה.
כשחזרתי הנשים בתמונה נראו לי מפחידות ונרתעתי מהמחשבה של להיות הבעלים של התמונה הזו, אז ביקשתי מסטס להגיד למוכר ברוסית שאני מצטערת אבל לא אקנה את התמונה כי היא מפחידה אותי.
המוכר צחק. אמר: יש לך בחורה טובה. עזוב את התמונות, תשמור עליה.
**
הייתי בשדה התעופה וחיכיתי למטוס יחד עם שוטר ועובד שדה מקומיים. פתאום עובד השדה שאל אותי: יו ביליב אין גוד?
תפס אותי לא מוכנה. הוא בקושי דובר אנגלית, אני לא דוברת גיאורגית ורוסית.
אין מקום להתפלסף: "כן אבל, אתה יודע, מה זה אלוהים....?"
"לא אבל בטוח יש משמעות לחיים..." וכו' וכו', אין סוף לוריאציות של תשובות לשאלה הזו.
צריך לתת תשובה אחת. יס אור נו. נייט או דה. אין לקסיקון משותף ללכת מסביב.
איך השפה מסבכת אותנו, לפעמים לשאלות יש תשובות של כן או לא וזהו.
***
***
אני ממש אוהבת את כלי האמייל הישנים. כשאמא של סטס מכינה לנו אוכל היא מביאה אותו בכלים כאלה, וממש כואב לי הלב להחזיר לה אותם. כשהיינו בשוק הפשפשים ראיתי באחד הדוכנים כוסות כאלה. ברור שישר קניתי. ראיתי גם סיר אבל סטס איכשהו תמיד מוריד אותי מכל הדברים המגניבים שאני רוצה לקנות.
אותו זה לא מגניב כי ככה הכלים שלו בבית נראו כשהוא גדל. הוא שאל: "זה כאילו מגניב כל הרטרו הזה? כי על אמא שלי הסתלבטו כשהיא הגיעה עם הכלים מאוקראינה."
עוד דרך להסתכל על זה.
בכל מקרה את הסיר לא קניתי, אבל אני כנראה אחזור להביא אותו למטבח הרטרו שלי.
***
כשלא יכולתי יותר לראות חצ'פורי, חינקלי ומרק חרצ'ו הלכנו לאכול סאבווי. בדרך חזרה במונית הנהג שאל אותנו מאיפה אנחנו וסטס ענה לו מישראל. בתשובה הנהג התחיל לשיר הבה נגילה. נזכרתי במאיר אריאל, חשבתי על השפה שמחברת ומרחיקה. חשבתי על אפשרויות הביטוי והחשיבה שהיא פותחת וסוגרת.
בתיכון הייתה לי מורה לספרות שסיפרה לי על אבא שלה. בתור ילד הוא נדד בין ארצות דוברות שפות שונות, עד שהגיע לארץ. הוא לא שאב אף שפה עד הסוף. היא אמרה בכאב: אין לו את המילים הנכונות בשום שפה. הוא כמו ילד, סגור בלקסיקון.
***
בסמטה באחד הרחובות היתה רשת כדורסל, כמו בחצרות הפרברים של ארה"ב. כמה דומה, ככה שונה. אולי הילדים הם אותו דבר- זורקים כדור לסל ושמחים שהוא נכנס.
הייתי בגיאורגיה במצטבר חודש במהלך הקיץ הזה: שבוע, שבועיים ואז עוד שבוע. יש בטביליסי אוירה שמאוד אהבתי. (כשלא היה שם חם ברמות שהרגשתי שאני הופכת לשלולית)
היא לא מתחנפת. היא אותנטית אבל לא בקטע של אותנטיות שתיירים אוהבים. האנשים נחמדים ומסבירי פנים, העיר נקייה אבל לא מצוחצחת. האוכל מעולה בערך לשבוע, אחר כך לא יכולתי יותר לראות לא בצק ולא גבינה. אכלתי סאבוואי, אהבתי הנצחית והבלתי מעורערת.
היה לסטס ולי סוף שבוע פנוי, אז לקחנו מטרושקה (שזה מונית שירות כזאת, אני מכניסה אתכם לאוירה) ונסענו שעתיים וחצי בדרך מדהימה ועוצרת נשימה לקאזבגי. ישנו שם בגסטהאוס של מאיה שהוא קטן ונעים. על הקירות מצויירים בתכלת צורות גיאומטריות, על הסדינים מפלאנל דמויות מצויירות והמיטה הרחבה ממוקמת בדיוק ממול לחלון. כל הלילה הייתה סערה, אני קראתי את קורות הציפור המכנית ונבהלתי מדי פעם מהרעמים.
קמנו לבוקר גשום, אפור ונקי. פתחתי את החלונות וסטס ואני התכרבלנו מתחת לפוך כשהגשם ההיסטרי לא מפסיק.
זה היה אחד הבקרים הכי קסומים שהיו לי. הנוף מזכיר את הנוף של הודו: עננים נמוכים, הרים ירוקים, בתים קטנים.
***
הלכנו לטיול בגנים הבוטנים של טביליסי. אמרו לנו שהטמפרטורות צונחות בכמה מעלות בגלל העצים והגובה. אז טיפסנו איזה שעתיים, הלכנו לאיבוד ובסוף היה גם חם וגם הגן לא ממש בוטאני, אז עשינו תמונות לבלוג.
חולצה: מתאילנד
חצאית מכנסיים: alef alef, נקנו במונה יד שניה
נעליים: יד שניה בקיבוץ העוגן
תיק: נייקי
*הבהרה: הרגליים הלא פוטוגניות שלי הן לא חוסר תשומת לב, הן אמירה.
