לאחרונה נהייתי בחורה של כובעים. תמיד ממש אהבתי אותם על אנשים אחרים והרגשתי מוזרה לחבוש אותם בעצמי, אז נמנעתי מהם. המצב היה כזה עד שנסעתי לניו יורק ואמרתי פאק איט אול איימ א גרואן וומן איי קאן דו וואטאבר איי וונט.
אז קניתי כובע הורס ויקר בצורה שהגיונית רק לאנתרופולוג׳י והתחלתי להיות בחורה של כובעים באופן מעשי.
מאז אני קונה פה ושם, מחפשת באינטרנט ורוכשת בזארה.
***
אני במוד כזה:
***
עם כל הבטחון החדש שקיבלתי, יש מי שמוריד לי אותו. כשחזרתי עם הכובע לסטס הוא אמר: ״את נראית כמו סנופקין.״
אני ממש אוהבת שיש לי בן זוג מפרגן.
לפעמים קשה לי לחבר אאוטפיט הולם לכובע, בעיקר כי יש לי נטיה להיראות כמו חוטב עצים או קאובוי מאוסטרליה. סטס, כהרגלו בקודש, לא עוזר לי.
בוקר אחד כשהתארגנתי ללכת ללימודים שאלתי את סטס מה הוא חושב על מה שלבשתי- המעיל הירוק, מכנס שחור ולא רלוונטי וכובע. הוא אמר: ״ממש יפה, אם את הולכת לצוד קרוקודילים.״
נסיך.
***
אבל אחרי כמה ניסויים ותהיות (בעיקר) הבנתי שאין נוסחת קסם, אני לא יכולה להגיד: כובע הולך הכי טוב עם לוק מינימליסטי של ג׳ינס וטי. מצאתי שאפשר להוסיף כובע לכל אאוטפיט, צריך רק לבחור את הכובע המתאים, ולהרגיש נוח בתוכו.
כובעים זה פאן, בעיקר כשאת לא גרה בירושלים וברגע שאת יוצאת מהבית הרוח מעיפה לך את הכובע שני רחובות קדימה ואז את צריכה לרוץ אחריו וגם לסחוב אותו ביד כל הדרך. הם טובים בעיקר למקומות סגורים בהם אין חשש ממשבי רוח פתאומיים. הם משדרגים לוקים וגורמים לך להיראות איפהשהו בסקאלה שבין מגניבה לחיה בסרט בקטע לא הכי חיובי. מבחינתי שניהם תופסים, כמו שאמרתי: איים אה גרוואן וומן וכו׳.
**
גיא צילם אותי ולא קרא לי ציידת קרוקודילים.
אני לובשת סוודר של טופשופ שנקנה בחנות יד שניה בניו יורק
ג׳ינס של ברשקה שאני שונאת מכל הלב כי פעם הוא היה די גדול עלי והיום כבר לא
סניקרס של טומי הילפיגר
כובע מזארה
תיק של אלכסנדר וונג
זה גיא
זה גיא ואני בסלפי איטס אה ראפ
בשמחות ונשיקות
