Home alone

אז נגמרו המבחנים.

ביום הבחינה האחרונה ארזתי את עצמי וירדתי מירושלים לכיוון המרכז, משאירה את סטס ללמוד לבד בבית לשלוש הבחינות הנוספות שנותרו לו (אני חשבתי שאסע אחרי יום או יומיים. סטס אמר לי: "עדיף שתלכי, את השפעה רעה"). 

איך אני אוהבת להיות בבית. לשבת לקרוא על הספה, לשתות קפה עם אמא שלי בבוקר (היא שותה קפה. אני מים חמים עם לימון. הכי בת שמונים שלי).

הכי אני אוהבת זה להיות בפיג'מה. היום נכנסנו אמא שלי ואני הביתה אחרי יום ארוך. אמרתי לה: "אני לא מבינה אנשים שבאים הביתה ולא ישר מורידים את הבגדים ושמים פיג'מות. אני תוך דקה מחליפה". היא ענתה לי: "טוב, זה כי את עירקית". (מסתבר שלעירקים יש קטע ללבוש פיג'מות בבית. אני לא יודעת איך היא גילתה את זה, היא בכלל פרסיה).

בגדי בית מרגיעים אותי. הבעיה בבגדי בית זה שאתה מרגיש בבית. כשאני צריכה לכתוב, ללמוד או לצלם בבית ואני לבושה בפיג'מה זה לא עובד לי. אני רק רוצה לנוח.

היום בשביל לא להימרח במיטה פשטתי את הפיג'מה ולבשתי מכנסיים שחורים וסוג של נוחים, וחולצה מכופתרת גדולה ונעימה בטירוף של אחי הקטן. ובנדנה. מילה על הבנדנה: קודם כל בפרק האחרון של בנות יש סצנה בה שוש מקפלת את כל הבנדנות שלה ויש שם עשרות בנדנות (למה? למה שיהיה למישהו שכבר לא חי בשנות ה80 מלא מלא בנדנות? לא יודעת).

(ונכון שברגע שמדברים על שוש מתחילים לדבר כמוה? דיבור נוירוטי חסר משמעות תחבירית ועם אינטונציה מרגיזה. אני אפסיק עם זה עכשיו).

 ואז חיטטתי במגירות בהן נשארו כל הבגדים העזובים שלא לקחתי איתי לירושלים ומצאתי בנדנה. וקשרתי אותה על השיער ולא יודעת למה, אבל זה גרם לי להרגיש כמו ריזו מגריז, אז חשבתי שזה מגניב ועשיתי כמה הופעות מול המראה. (אבל זה לפוסט אחר)- ונשארתי איתה.

ואז צילמתי כמה תמונות של הבית שלי. פינות החמד הקטנות שעושות לי נעים.

יש משהו מנחם מבחינתי בלחזור לבית של המשפחה שלי, לעיר שגדלתי בה. אני מרגישה שחזרתי להיות התיכוניסטית שחוזרת ברגל מבית הספר הביתה ועושה קיצורים או הארכות למסלול בשביל לעבור דרך בתים של בנים שחיבבתי. לדמיין כל ההליכה איך אפגוש אותם במקרה. בבית אני מרגישה שלוה, חסרת אחריות.

העיר שלי לעולם תהיה לא עיר, אלא רק אוסף של רחובות בהם חויתי הכל לראשונה. כמו שהקירות בבית שומעים הכל, ככה רחובות העיר זוכרים את כל השיחות שעשיתי עם מלוים או עם עצמי, את הדמעות שהזלתי בדרך, את ההתרגשויות ואת הנשיקות שקרו לי, בדרכי מפה לשם.

*

הפלייליסט של הפוסט היום קצת מדכא. אם אתם גבוליים לאחרונה אמליץ לותר עליו. 

evening car rides from wassabii on 8tracks Radio.

נשיקות.

אני חולה, מצוננת ועם אף אדום. או: תחזירו לי את הפיג׳מה שלי.

אתמול קמתי מצוננת. כל הגוף שלי כאב, הייתה לי מועקה בחזה, לא יכולתי לנשום מהאף ולא הפסקתי להשתעל. כל מה שרציתי, אבל באמת פסגת שאיפותי, הייתה לצאת מהבית עם הפיג׳מה החמימה שלי. הפיג׳מה שלי מורכבת ממכנסיים מפוספסים בכחול-סגול שבן דוד שלי הביא לפני 7 שנים מבוליביה, חולצת טריקו של סטס וגרביים. החלום שלי היה לשים נעליים ולצאת ככה לבית הספר.
בפועל לבשתי טרנינג שחור שמתחזה להיות משהו אחר, חולצת שקר כלשהו וז'קט עור. ונעלי בובה. מיותר לציין שנראתי כאילו קמתי מהמיטה, אבל נוח זה ממש לא היה וכלל וכלל לא הרגשתי בפיג׳מה. לצערי.

כי יש איזה פעם או פעמיים בשנה זכות נרכשת לצאת ככה מהבית. פעם בשנה! מה קרה? מותר להיות חולים ומצוננים ולהיראות כמו סחבה עם שתי רגליים ואף אדום ונוזל.

וחוץ מזה, שהמראה הפיג׳מתי די מגניב. משדר קוליות. מרזה. לא חייבים להיות חולים בשביל

הנה כמה מראות פיג׳מתיים שעושים לי נוח ונעים בלב.

אלכסנדר וונג  

 מפה

 מתוך הארפר׳ז באזאר

 גיבורי הילדות שלי

 פטי סמית׳

וכמה אאוטיפיטים לסיום שהרכבתי לבד. בפוטושופ. כן, אני משתפרת.

מכנסיים: מרמלדה מרקט 
נעליים:  keds. נעלי קדס הם אהבתי הראשונה. כשהייתי קטנה דודה שלי הייתה קונה לי חיקוי שלהם עם באגס באני רקום עליהם. מאז הם הופיעו בפסקול של חיי בסרט ריקוד מושחת, ואני לא הפסקתי להעריץ את הפשטות והעדינות שלהם.
חולצה: של סינים מפה. אני מאוהבת בסווטשירטים עם אוזניים וחייבת להזמין לי איזה אחד באיכות ירודה שיתפורר לי אחרי יומיים מאיביי.
תיק: april showers
טישיו: kleenex. אין על קלינקס. סטס טוען שהם עשויים מזהב ושיש להם כוחות קסם.

תיק: master piece
מכנסיים: היינס. יש לנו שכן, שגיא. כשעוד הייתה לנו טלויזיה שמחוברת למשהו בבית הוא היה מגיע אלינו לראות הבורר עם סטס. תמיד הוא היה מגיע, מדוגם כולו בהיינס. פוכי כזה. הכל נראה כזה נעים שרציתי להיזרק עליו ולהתכרבל לו בקפוצ׳ון. היינו בחנות יד שניה לא מזמן, ראינו קפוצ׳ון צהוב של היינס. סטס אמר לי לקנות, אבל אין. פיג׳מה זה לא משהו שאפשר לקנות בחנות יד שניה.
חולצה: sophia webster. וואו. יש שידרוג יותר מגניב, צבעוני ומשמח מזה לסווטשירט?
נעליים: converse all star
טישיו: kleenex

טייץ: היינס.
תיק: marc by marc jacobs
משקפי שמש: dolce gabbana. קצת שמחה ליום האפור הזה שהרכבתי.
נעליים: tom's. זהב, זהב, זהב. אני חצי עירקית. זה עובר לנו בדם.
חולצה אפורה: acne

 צירפתי את השיר המדהים hide and seek של imogen heap, כי בפעם הראשונה ששמעתי אותו נסעתי בכביש בין עירוני חזרה הביתה. משום מה, אלוהים יודע למה כי אני בטוח לא, האזנתי ל88fm. פתאום ניגנו את השיר הזה, והרגע הזה, באמצע הלילה באוטו, ששמעתי את השיר הזה לראשונה כנראה היה הסיבה לכך שהתחנה הזו קיימת (אני לא מצליחה למצוא סיבות אחרות, אולי רק בשביל להרדים נהגים עם מוזיקת ג׳אז). לא יכולתי לכתוב באמצע הנהיגה באיילון, אז שיננתי לעצמי את השורות שזכרתי מתוך השיר, בשביל להגיע הביתה ולמצוא אותו. אז, בזמנו, חשבתי שזה ׳מתחבאת וחולה׳, ולא ׳מחבואים׳. דמיינתי לעצמי בחורה, מתחבאת מעצמה, מצוננת, עיניים אדומות. מתחת לשמיכה. 

נשיקות