Love Life

יש משהו בלגור בירושלים שהוא מחייב. אני מרגישה שאני חייבת לאהוב אותה. חייבת להרגיש ברת מזל שאני גרה בה. כשרק עברתי לירושלים אמא שלי הייתה אומרת לי בכל שיחת טלפון: ׳כמה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. לחיות בירושלים זו זכות.׳

ואני הייתי מרגישה חנוקה מההיסטוריה ומהלחץ. מהחומות שסוגרות, מכל האנשים שלובשים רק בגדים כהים. הגעתי לירושלים מפריז והתגעגעתי לקלות של עיר שאין לה ציפיות ממני.

ולמערכת היחסים שלי עם ירושלים יש עליות וירידות. לפעמים אני מאוהבת, לפעמים אני רוצה להעלות אותה באש.

מאז שסטס קנה לי את הספרים של יהודה עמיחי אני מתייחסת לירושלים יותר בסלחנות. אני רוצה לאהוב אותה באותה צורה שיהודה עמיחי אהב: בלי תנאים ובלי ציפיות.

**

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, אני שני
הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים
סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. ״אתם רואים
את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת
קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו״. אבל
הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו
להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב
אדם שקנה פירות וירקות לביתו. 

תיירים/ יהודה עמיחי

**

ביום שישי סטס ואני הלכנו לשוק. קנינו לימונים, רימון ובננות. עגבניות שרי, בצל סגול, בטטות, תפוחי אדמה, פטריות ושלושים פיתות בעשרה שקלים.
כשסיימנו כבר נגמרו האוטובוסים והלכנו הביתה עם השקיות ברגל. כשהלכנו חשבתי: אנחנו שיר של יהודה עמיחי. 


**

חיי אהבה: לחפש אותה תמיד ובכל מקום. 

**

שיר שהוא מאוד חשוב למצב הרוח

**

התמונות צולמו במצלמת פילם 35 מ״מ 

**

בשמחות ואהבות

כל מיני דברים שממלאים פוסט, ואנקדוטה על חיבוקים

אז כשפרסמתי את הפוסט האחרון שאלתי את סטס: נו, קראת את הפוסט האחרון?

הוא ענה שלא.

(מה זה לא? אנחנו גרים באותו בית. כשאני מפרסת פוסט אני מעלה אותו לכל פלטפורמה אפשרית. אני מדברת על זה בארוחת ערב. אני עושה share מהפייסבוק שלו וכותבת "פוסט חדש של חברה שלי המהממת כנסו כנסו!!!111)

אז שאלתי אותו למה. הוא אמר: פעם היית כותבת על דברים מעניינים. היום את כותבת רק על אופנה, זה כבר לא מעניין. 

(לפעמים יש לו קטע שהוא כנה באופן מעצבן, ואז אני שוקלת להמציא דברים כנים ורעים להטיח בו בשביל להחזיר לו).

אז האמת שבזמן האחרון הבלוג קצת מבלבל אותי. אני לא בטוחה על מה אני אמורה ורוצה לכתוב. אני רוצה שהוא יהיה אקלקטי אבל שלא יהיה מפוזר, ואני רוצה לספר אבל אני לא רוצה לחפור, ושיהיה מעניין ושיאהבו אותו (אני מהילדות בתסבוכות רציניות של דחף לרַצות אנשים).

זו הסיבה שאני בקושי כותבת. אני לא מצליחה למצוא דברים שבא לי לכתוב עליהם, שמעוררים בי השראה, שום דבר לא נראה כמו משהו שיכול להחזיק פוסט. 

אז השתחררתי מזה, והחלטתי שאני פשוט כותבת ואחר כך אראה מה יוצא מזה.

הנה.

**

אני אתחיל עם שיר, למרות שאני מרגישה לפעמים שאני שמה יותר מדי שירים ואז אנשים מדלגים עליהם למרות שאני משקיעה מלא מחשבה בשירים שאני שמה. אז אל תדלגו עליו, הוא טוב. 

את הלהקה הכיר לי גיא כהן, שהוא צלם מהמם וחבר סביר מינוס. אבל יש לו טעם נחמד במוזיקה אז אני שומרת אותו קרוב.

**

קארה אהובת לבי באה לתצוגה של ברברי בנעלי ספורט, והיא הייתה תמצית השיק והמגניבות. קייט מוס והיא היו כאלה חמודות, הולכות יד ביד ומצחקקות. כמו ילדות ביסודי עם חשבון בנק כמו תקציב הבטחון של מדינת ישראל.

**

צילום:

אין לי הרבה מה להגיד על צילום, כי אני לא מצלמת. אבדה לי ההשראה. אין לי סבלנות. 

צילמתי קצת לפני שבועיים בערך, כשהייתי בגיאורגיה. אעלה פוסט בקרוב (בטח בקרוב, תדירות הפוסטים שלי היא אחד למיליון שנה. ואני מדברת כאילו יש לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי)

**

קראתי לא מזמן על ההשפעה הפיזית שיש לחיבוק. משהו על זה שהוא משחרר הורמונים שגורמים לרוגע ולשלוה. היה כתוב שצריך להתחבק לפחות שישים שניות בשביל שזה יעבוד. אולי זה פסיכולוגי ואני בעצם משכנעת את עצמי, אבל זה באמת עובד. אם אני לחוצה או מצוברחת אני מבקשת מסטס שנתחבק שניה ואני ממש מרגישה שיש משהו שנשבר ומשתחרר. זו הרגשה מוזרה, אני תמיד על סף בכי. 

דיברנו על זה לפני כמה לילות, על עניין החיבוקים. אמרתי שאני חושבת שבגלל זה אנשים אוהבים להתכרבל בלילה. החיבוק והעטיפה של הגוף נותנים הרגשה של בטחון ושל חום, והשינה זה הזמן שאנחנו הכי חשופים ופגיעים בו. אני אוהבת בלילה להתכרבל בתוך החום של סטס, אבל הוא אוהבת את זה פחות כי חם לו (הוא רוסי, הם תמיד סובלים מחום). 

אז אני מחבקת אותו בעצמי, כי עם כל הכבוד לזה שחם לו יש סיבה לזה של שיש לי חבר, והיא בשביל שנתחבק בלילה.

אי אפשר לנפנף אותי כל כך מהר. 

(אני לא מוותרת על מה שמגיע לי בזכות)

באחת העונות של האנטומיה של גריי היה קטע עם רופאת הלב הבכירה. יש לה תסמונת אספרגר, והיא נכנסה למין התקף אחרי שיחה עם מטופלים. אז היא, כריסטינה יאנג וד"ר ביילי נכנסו לחדר בו היא אמרה להן שהיא צריכה להרגיש לחץ, אז שיחבקו אותה. זו הייתה סצנה כל כך משונה ונוגעת שאני ממש זוכרת אותה לפרטים. הצורך שלה בחיבוק היה ממש פיזי, הוא היה נחוץ לה בשביל להירגע. כאילו אנחנו פשוט צריכים שיחזיקו אותנו שנירגע.

(חוסכת לכם: תתחילו מ0:45)

אני אוהבת איורים וציורים. כל החיבוקים שמציגים בתמונות נראים כמו שאטרסטוק (האמת שרובם גם כאלה) והם קיטשיים וזה מעייף אותי ומשעמם אותי אז אין פה צילומים.

 daniel del orfano

 emilia dziubak

jeremy mann 

נשיקות וחיבוקים.

big girls don't cry

 הפוסט של היום הוא פוסט תגובה לאמא שלי החמודה, שלא מצליחה להבין למה פרסמתי בפייסבוק שלי תרגיל שעשיתי לקורס וידאו בלימדים- סרטון שלי בוכה.

השיחה התנהלה ככה:
אמא: אבל זה ממש לא נורמאלי.
נעה: מה?
אמא: למה כולם צריכים לראות אותך בוכה?
נעה: כי אנשים בוכים לפעמים זה לא משהו להתבייש בו.
אמא: נכון, אבל למה את צריכה יראו אותך בוכה?
נעה: זה חלק מהאומנות שלי.
אמא: אבל זה לא נורמאלי. למה את רוצה שיראו אותך בוכה?
וחוזר חלילה. 


בקיצור בפוסט של היום יהיו תמונות, גיפים ואת סרטון הבכי המדובר - כולם על טהרת הבכי המתפרץ והבלתי נשלט.
אני ממש מרחמת על בנים שלא מצליחים לבכות. אני אומרת בנים כי מעולם לא נתקלתי בבחורה שיש לה את הבעיה הזו. לפעמים אני רואה את סטס ואני יודעת שהחלום הכי רטוב שלו הוא להתחיל לייבב בקולי קולות ולשפוך ים של דמעות- אבל הוא לא עושה את זה, כי הוא לא בוכה.

מילדות לימדו אותי לבכות. עצובה? כועסת? לחוצה? מאוכזבת? שמחה? רעבה? עייפה?
פתרון מושלם. לא פלא שהיום אני בוכה מפרסומות של סלקום.

בשבועות האחרונים הייתי במין תקופה שלא הפסקתי לבכות בה. התנחמתי בזה שזה מחליק את העור. עד שאמרתי לעומר שאם כבר אני בוכה לפחות לא יהיו לי קמטים ואז הוא אמר לי: "אבל זה מלח".
אז הפסקתי לבכות. תמה תקופה יפה.

זו היתה תקופה די מביכה, כי זה לא כל כך נעים להיות הזאת שבוכה כל הזמן. פורצת בבכי באמצע השיעור. חוזרת מהעבודה ובוכה מעצבים על זה שסיימתי מאוחר ולא יהיה לי מספיק זמן לישון (כשלוקחים לי את השינה דברים קשים קורים). עם כל הבולשיט הניו אייג'י שההורים שלי האכילו אותי על כמה טוב לבכות לבכות, בסופו של דבר כנראה שנהייתי הבכיינית.
לא ממש הטייטל המושלם.
הייתי מעדיפה 'החכמה' (גם ביקום מקביל בו המטוס המלזי היה מופיע פתאום לא היה קורה שהטייטל שלי היה הופך ל'חכמה'), 'המתלבשת הטובה', 'המוכשרת', 'המהממת שאי אפשר לעמוד בפניה' וכו' וכו'. קיבלתי בכיינית.

אז אין לי הרבה ברירות אלא לקבל את אובר- הרגישות המוגזם שלי בברכה ולהימנע מפרסומות של סלקום, וכשמבקשים ממני לעשות תרגיל וידאו בו אני מציגה את עצמי- לצלם דקה שלמה של בכי. ועדיף עם שיר פולק רך ועצוב שיעצים את החויה הרגשית.

יש מין קטע בפייסבוק, וברשתות חברתיות באופן כללי- הכל מושלם. אני יודעת שדשו בזה עד בלי די, לכולם יש את פרופיל הפייסבוק שהם מסתכלים בו וחוטפים דיכאון קליני ממושלמות, מגניבות, הורסות הפיד של החבר שהם אוהבים לשנוא.
אז אני יוצאת חוצץ (אפשר גם לשנות לי את הטייטל ל'חנונית' אחרי היוצאת חוצץ הזה) כנגד המושלמות המזוייפת.
החיים שלי מורכבים גם מבכי, גם מאכזבות, מחוסר ביטחון עצמי, מחששות ומלחץ. ואני לא חושבת שצריך להצניע את זה. ואני לא מצניעה, וזו התשובה שלי לאמא שלי, שהיא מדור אחר- שהסתגל לרשתות החברתיות ולא נולד או התבגר לתוכן. ולא מבין את רעיון השיתוף- שהוא פסיכי בפני עצמו אבל גם מאפשר.

ואני אוהבת גם לראות אנשים בוכים. לא כי אני אוהבת לראות כשאנשים עצובים- אלא כי יש משהו מאוד אינטימי ואישי בבכי וזה מעניין לראות את עצמנו משתקפים בבכי של אחרים, כי אנחנו לרוב לא מסתכלים במראה בזמן בכי. (או שלפעמים יש אנשים שמצלמים את עצמם כשהם בוכים וזה גם די מוזר).


**

ילדות גדולות ממש בוכות, ואפילו יותר.

**

 

 סצנת הבכי המעצבנת בתולדות הקולנוע ביי פאר.

אויש, אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עכשיו אחרי שראיתי את כל הבוכים האלה. איים אין דה קלאב בייבי. הנה הוידאו שלי בוכה. ממש אחרי דיאן קיטון.

i.d from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות ומשיכות אף