דברים שמהם סופ״שים גשומים עשויים

הסדרה: משפחה טובה

(לאט לאט ובשקט בשקט מסתבר שערוץ 1 עושים סדרות מצוינות. אם זה איפה אתה חי, היהודים באים או משפחה טובה.) 

הסדרה משפחה טובה היא סדרה על משפחה. על מערכות יחסים, על פרידות ומעברים. הסדרה מלווה את בני משפחת באומן. האב והאם נפרדים ביוזמתו, הילדים גרים בתל אביב. הם יוצאים, עובדים, בוחרים מערכות יחסים גרועות ומנפנפים את הטובות, ובימי שישי בערב עולים לירושלים לארוחת ערב. 

השחקנים מעולים, את רובם בטח תכירו. הליהוק ברובו אמין (חוץ מעניין האח הרקדן בבת שבע שלא יודע לרקוד) ולעיתים אפילו מצאתי אותו גאוני. 

ראיתי את הסדרה בסוף שבוע אחד עם המשפחה שלי. כולנו היינו מישהו, וסטס גם נראה כמו האח הקטן. כל אחד מאיתנו התחבר לסדרה מהמקום שלו, החוזק של הסדרה הוא באמינות, ביכולת לגרום למשפחה שלי להרגיש שזו סדרה עליה. 

כל פרק נגמר בקטע קומיקס שהבת מספרת. אלה הקטעים האהובים עלי. 

**

הפסקול:נו מה, תכף פברואר

Girls - Music from HBO Original Series from NoddingToMusic on 8tracks Radio.

**

הספר: הדרך/ קורמאק מקארת׳י

קניתי אותו לפני כמה חודשים, שיהיה לי מה לקרוא בלילות הארוכים והמשעממים ברודוס, או במטוסים בדרך למקומות שפחות רציתי להיות בהם. ובאמת בתקופה הזו קראתי המון ספרים, אבל את הדרך לא קראתי. 

מאז שהתקלקל לי הטלפון והוא די חסר שימוש ותועלת, מצאתי את עצמי עם המון זמן פנוי וחזרתי לקרוא. עד מהרה נגמרו לי כל הספרים ובלית ברירה לקחתי לידי את ׳הדרך׳ והתחלתי אותה. 

הספר אפור. הוא קשה, הוא עצוב ומדכא. כל הזמן שקראתי אותו לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, ורק רציתי לסיים אותו. ספרתי אחורה את העמודים, לא יכולתי לחכות שהוא יסתיים כבר ואני אוכל לצאת מהעולם הפוסט אפוקליפטי חסר התקווה שמקארתי ברא. 

ועם זאת, לא הצלחתי להפסיק. כי עם כמה שהספר קשה, ככה הוא מלא חמלה. ככה הוא מינימליסטי בתיאור הנוף, ברגש. ככה משפטים שמתמצתים את כל הטוב והרע בעולם לא נבלעים בבליל.

תקראו אותו. הדיאלוגים קטנים, האהבה גדולה, הפחד עמוק. 

(אל תראו את הסרט)

**

הקניה: גרביים

ביונסה וג׳יי זי, ראין גוסלינג, ג׳סטין ביבר (הורוד) וג׳יימס פראנקו אהוב ליבי. חלום שלי לדחוס אותם במגפי עור שחורים ושישארו כרוכים סביב כפות רגלי כל היום. 

**

המגזין ללכת בו לאיבוד: CEREAL

קצת כמו קינפולק אבל בבריטית 

**

בברכת סוף שבוע רגוע

נשיקות ובשמחות

תובנות של שעה מאוד מאוחרת בלילה

הזמן: 00:55

ברקע: איך להיפטר מבחור ב10 ימים.

המוד: נוסטלגי על סף המתרפק בצורה מבחילה.

בבטן: מקושקשת, סלט וקוטג' בפיתה.

רוצה: לחזור לכיתה י"א.

אבל בעצם: בינונית בת 26. 

חזרתי מניו יורק לפני שבוע. באמת שמצאתי את העיתוי הטוב ביותר לחזרה לארץ ולהתאוששות מהירה: פורים. באופן לא אופייני בעליל,  הזמן שלי התחלק כך מאז בסוף השבוע של פורים: 40% מסיבות (כה נערה מתבגרת בפרוורים) 40% עבודה, 10% לימודים ו10% שינה.

לאחרונה עומרי הגדיר אותי כחיית ערב. שזה אומר שאני בשיא באיזור ארבע עד שבע בערב, ונכבית כשמגיע הלילה. שזה קורה בערך בתשע. אז אני מניחה שהרבה יותר מובן עכשיו למה אני חולקת את המידע הלא משמעותי הזה, חוץ מלהראות לאול אוף דה היומן קיינד- דאט צ'יינג' איז פוסיבול.

***

אז לפני כמה ימים היה לי קצת זמן פנוי ורפרפתי להנאתי הנון שלנטית בערך של ריהאנה בויקיפדיה. סתם, בקז'ואל. 

ומה אני יכולה להגיד, נפלה עלי תובנה מרעישה. מה היא עשתה עד גיל 26, ומה אני.

שיתפתי את עומר בזה היום.

הוא שאל: את מברבדוס? את הבחורה הכי שווה בעולם? יש לך קול מהמם?

אמרתי: לא, כן, לא (בהתאמה). 

ואז הוא אמר: נו, זה בגלל זה. 

אמרתי: אבל נועדתי לגדולות! איך החיים שלי כאלה בינוניים??

הוא אמר: את הבחורה הכי רנדומלית שאני מכיר. 

(זו לא תשובה שמספקת אותי)

***

אני אוהבת לראות סדרות ברצף. אני מתעבת את החיכיון לפרק הבא שיצא, את התהייה מה יקרה, את הרצונות שלי שלא באים על סיפוקם המיידי. ולכן שמרתי את פרק 4-8 של גירלז למועד בו:

1.  יהיה לי זמן לראות את כל הפרקים ברצף

2. סטס לא יהיה בבית

וכך היה ממש בתחילת השבוע. 

ובכן, תובנות. הבה נתחיל (אזהרת ספויילר ! )

- האנה את כהההה פתטית. וואט איז אפ גירל, למה יש לך ניו בי אף אף בת 14???

- הקטע הטוב ביותר בעונה: במסיבה בה האנה יושבת על כל החברים הסתומים שלה מאייווה ועושה להם שטיפה אינטיליגנטית, חדה, עוקצנית, רעה אך מצחיקה. האנה, את האדם שאני רוצה להיות (מינוס כל שאר התכונות הדפוקות שלך).

- לא זוכרת ממה, אבל צחקתי בטירוף מלא פעמים. 

- מארני, למה? אבל למה? חשבתי שלמדת משהו במהלך ארבע העונות.

- אני אוהבת את שוש יותר מפרק לפרק. היא כזו מתוקה. וריי כה מופלא עם ההתמודדות שלו לראשות העירייה או מה שזה לא יהיה, הוא גרם לי לרצות לכתוב את חלומותיי בטו דו ליסט ולהגשים אותם אחד אחד. 

תובנה אחרונה: ברור שאני לא ג'סה. מה חשבתי לעצמי בכלל, ההיא כל מה שאני לא: הרפתקנית, מתוסבכת, וחברה חרא. זה היה מין קטע של 'מה אני רוצה להיות ומי אני בדימיון שלי', מין פצצת מין בלונדינית עם מבטא בריטי, אבל התפכחתי מזה מהר כשהיא התכופפה לעשות פיפי באמצע הרחוב והתווכחה עם השוטרים עד שעצרו אותה. מקסים.

***

היו לי כמה ימים לבד כי סטס לא היה בבית, אז איזה ערב כשסיימתי לראות חמישה פרקים של האנטומיה ולא התחשק לי ללכת לישון (לבד), חיפשתי סרט לראות. התחשק לי לבכות ולהתייפח מסרט שמלא בקלישאות הוליוודיות בנות למעלה מ-7 שנים לפחות. מצאתי מלא, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. כל כך הרבה בחירות! איזו התעלות נפש חשתי! נוטינג היל, נדודי שינה בסיאטל, הכי טוב שיש, קסם מעשי, אישה יפה, יש לך הודעה, סתיו בניו יורק, שבועיים מראש. 

נכון, לא כל הסרטים מלאים בקלישאות הוליוודיות ולא מדגדגים את בלוטות הדמע, אבל הם בהחלט TBT, מה שנקרא. 

בהרבה לילות כשהייתי לבד בפריז ראיתי אותם, והם ניחמו אותי בבדידות הקלה והנעימה שלי. 

***

זהו להערב, בקרוב אכתוב את כל הפוסטים שהבטחתי וביניהם: פוסט על ניו יורק, פוסט מאוחר ליום האהבה, פוסט מאוחר ליום האישה. שניהם ימים חשובים מאוד ששוים לתחת. במיוחד יום האישה (אתן יכולות לדמיין באיזו נימה יהיה הפוסט. למרות שאני לא מבטיחה, אולי אתעצל כמו שבדרך כלל קורה, אולי אהיה במצב רוח טוב מדי בשביל לכעוס). אני חושבת שהבלוג הזה מבוסס יותר על זה שאני מכריזה שאני לא כותבת ושחזרתי מההפסקה מאשר על פוסטים שאני באמת מפרסמת, בכל מקרה מעריכה את אלה שחוזרים ולא מתייאשים ממני. בקרוב אגיע רחוק וכו'. 

אני הולכת עכשיו להמשיך לראות איך להיפטר מבחור ב10 ימים ולהירדם על הספה בלי לצחצח שיניים, בקטע עקרוני. 

נשיקות

שחור זה השחור החדש

היוש

קר לי מדי היום ליותר מדי מילים, אז נתחיל בשיר.

***

היום נדסקס קצת על הטוטאל לוק השחור. האמת שכשאני חושבת על זה, אז אין יותר מדי מה לומר. זה בעיקר מאוד קל ומאוד קלאסי.

אני לובשת:
צעיף פרווה סינטטית מזארה, שהוא כה כה נעים וגם גורם לי להרגיש עשירה
שמלה מזארה
חולצה שקופה מאיזה חנות בפריז
ג'קט שקיבלתי בעבודה בפריז ומעיל מh&m
נעליים של andre, גם מפריז.
תיק של אלכסנדר וונג נקנה במונה יד שניה


כמעט את כל מה שאני לובשת, כמו שדי ברור, קניתי בפריז ובאמת כשהתלבשתי בבוקר הרגשתי שחזרתי לימי החורף הקפואים שהיו לי שם. נהניתי לחזור ולהרגיש קצת פריזאית שוב, אפילו אם זה רק בדימיון שלי.

צילמה דנה טל אל המקסימה


***

אה וגם: כמה קר. כמה קר. כשצילמנו את הפוסט הזה שבוע שעבר עוד לא היה קר ברמות מחרידות, אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לזוז מטר ועם ברכיים כואבות בסוף היום כי הן היו מקופלות תחתי 200 שעות רצוף.
אני ממש חייבת לעשות יוגה, אני מרגישה שאתנוון תכף אם לא אעשה שינוי משמעותי בהרגלי התזוזה שלי.

***

ואפרופו פריז, הנה עמנואל אלט עורכת ווג פריז המהממת המונוכרומטית והמינימליסטית תמיד. מדגימה לנו איך עושים את הטוטאל לוק כשאת רזה, עשירה  ומקושרת. כמו כולנו.

***


ועוד משהו לסיום: היום מתחילה העונה החדשה של גירלזזז!! האור חזר לחיי

(למי שרוצה להתחיל להתאמן לקראת הפרימיירה)


***

יאלוש,
שיהיה לנו שבוע טוב וחם 

ערב השנה החדשה, החלטות וסיכומים ! או: כן, בטח.

אני לא שונאת הרבה דברים (למרות שאני אומרת שכן, אבל זה סתם חלק מהפאסון שלי), אבל אני שונאת סיכומי שנה והתחלות לשנה החדשה. כל מה שאני מחליטה לא קורה ואז אני צריכה לתת על זה את הדין בסיכום השנה, אז בשביל מה לטרוח?

ובכל זאת, אפתח את הפוסט עם ההחלטות שלי בסגנון נעה לשנה החדשה:

1. אני אהיה רזה. השנה זו השנה שלי השנה זה יקרה! (לפני איזה חודש סטס אמר לי: 'מאמי, את בחיים לא תהיי רזה. כדאי שתפסיקי להתענות מזה.' זה כאילו היה בקטע הכי חמוד בעולם, של תאהבי את עצמך כמו שאת ותקבלי את עצמך ועוד בולשיט שאף אחד לא באמת רוצה לשמוע. אבל סירייסלי? סטס. סירייסלי).

2. השנה אני אהיה צלמת מהממת ומפורסמת ויהיו לי מיליון עוקבים באינסטוש ואני אהיה הבאה שתשבור את האינטרנט אחרי קים קרדשיאן וחן טל. 

3. השנה אני אהיה חכמה ואקרא יותר ספרים. ולא, אחיות קיץ של ג'ודי בלום זה לא נחשב. 

4. השנה אני אהיה נאמנה לעצמי, אפסיק להעמיד פנים ואכיר במגבלות שלי וביכולות שלי ולא אנסה אפילו להתקרב למטבח או להעמיד פנים שאני אוהבת את זה. אני שונאת את המטבח, אני מתקרבת למקרר רק בשביל להוציא גלידה מהפריזר (ע"ע סעיף 1).

5. זהו אין לי יותר דרישות מעצמי. כולי תקוה שסטס יתמודד עם סעיף 4.

***

השנה אהיה סופרמודל

***

אז אם תשאלו אותי, ערב השנה החדשה זה היום הכי סחי בשנה והכי ליים לצאת בו. אז בהתאם לתובנה הזו סטס ואני נשארנו בבית, הזמנו פיצה וסיימנו את העונה השניה של בית הקלפים (מישהו שם לב לדפוס חוזר?).

כאילו, מה כיף בלצאת עם כל עם ישראל, כשברחובות טווח הגילאים הממוצע הוא בין 15-17?

חוץ מזה, שאני החלטתי מזמן: למסיבות שאין בהן את המוזיקה שאני אוהבת אני לא יוצאת.

העמדתי פנים לערב אחד לפני שנתיים שאני אוהבת מוזיקה אחרת, כשסטס לקח אותי למסיבת טראנס לפגוש את החברים שלו. מי לוקח את החברה שלו למסיבת טראנס לפגוש את החברים שלו בפעם הראשונה? ועוד אותי. אבל פה זה נגמר, כל הבום בום בום בראש שלי גומר אותי. למסיבות הבאות שלחתי איגרת עם דיסק של ריקי מרטין, שילמדו מוזיקה טובה מהי.

(למסיבות עם מוזיקה כזו אני מוכנה ללכת. ואם אתם חושבים על לדלג על השיר הזה אז תחשבו שוב.)

***

הקור המקפיא הזה משתק אותי לגמרי. אני לא יכולה לזוז מהרדיאטור, אני אפילו לוקחת אותו איתי לשירותים. מה אנשים עושים בסקנדינביות??

אה נכון, הם מתאבדים.  

***

נקודה כמעט אחרונה לקראת חזרתה של הסדרה המופלאה מכל, גירלז. 

אז עלתה בינינו שאלה, מי את מגירלז?

ברגע שהכרזתי שאני ג'סה אופיר וזהר ממש כעסו עלי. 

"את לא ג'סה, שכבת עם פחות מדי בנים."

"את לא ג'סה, יש לך חבר כבר מלא זמן." 

מה שהן לא אמרו זה: "את לא ג'סה, את לא מספיק שווה!!!"

אמרתי: "אוקיי אני לא ג'סה." (בלב חשבתי: 'חברות מגעילות מה קשה לפרגן לי בג'סה').

אופיר אמרה: "את מארני." 

חשבתי: 'מארני?? אני מארני את שפויה?? את מארני!!'

אמרתי: "אני ריי. הכי שווה להיות ריי."

אז הן הסכימו כי ריי לא מערער על המעמד שלהן. 

***

ואחרון חביב: אני רוצה להיות גם מארק ג'ייקובס יורגן טלר וסופיה קופולה ביי.

***

וגם נעה מכבי למארק ג'ייקובס

****

שתהיה לנו שנה טובה ושנחיה לה וידה לוקה

גירלז. או: וולקאם טו דה רילייף, ביצ'ס

היום נדבר על בנות. ולא על סתם בנות. על GIRLS.

מי שלא מכירה, מוזמנת להתבייש שניה, ולפני שהיא חוזרת לפוסט- למצוא אתר לצפייה ישירה ולטעון את הפרק הראשון של העונה הראשונה.

*

GIRLS, או בשמה הישראלי 'בנות' (כמה מפתיע) היא סדרת טלויזיה של HBO חסרי הגבולות.

הסדרה נפתחת בסצנה במסעדה נחמדה, בה ההורים של האנה (לנה דנהאם, היוצרת, התסריטאית והשחקנית הראשית בסדרה) מודיעים לה שהם מפסיקים לתמוך בה כלכלית. האנה בהלם. נפלט לה מין משפט אייקוני (i could be the voice of my generation! or a t least a voice. of a generation)- ויצאנו לדרך. מייק דה סטורי שורט- הסדרה מתארת חיים אמיתיים, של ארבע רווקות בניו יורק. 

נשמע מוכר? ממש. אבל ממש לא.

מה זה בנות רגילות? בנות לא מושלמות. מה זה לא מושלמות? בנות עם צלוליטיס. שיש להן סקס גרוע ומוזר, קשיים בחיי האהבה ובחורים שלא רוצים אותן ואז נותנים להן לחכות עם הגרביונים למטה. בנות עם חברויות בעיתיות, עם אישיויות בעיתיות. שלא יודעות להתלבש. שאין להן כסף. שמערכות היחסים שלהן הזויות. שיש להן חלומות גדולים, ואין להן מושג מהם. עם יאוש ודיאלוגים שנונים מדי. אנחנו, בקיצור.

האנה היא  הדמות הכי לא מושלמת שמתפשטת לנו על המסך. בלי תסביכים, בלי עניינים, בלי לספור קלוריות. היא משחקת פינג פונג עם ציצים מקפצים וסבבה לה. אין לה תסביכי גוף, כיף לה להתפשט, והיא אף פעם לא אמרה שהיא שמנה מדי לשורטס. 

ואני התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. אני אוהבת את חוסר המודעות העצמית המשווע שלה לאיזה חברה פח היא, לריכוז הקיצוני שלה בעצמה, לבחירות המחרידות של הבגדים שלה (קראתי ראיון עם מלבישת התכנית שאומרת שאף פעם לא תבחר משהו שיחמיא לה. אם יש בגד שנראה עליה טוב- יצרו, יקצרו, או יחליפו אותו. זה פשוט לא האנה הורבאת' להתלבש בצורה שמחמיאה לה).

אבל האנה חיה. היא אוהבת, היא עושה סקס, היא רוקדת, היא רבה, היא כותבת, היא בוכה, היא אוכלת, הולכת לראיונות עבודה, ממלצרת בקושי, משחקת פינג פונג בעירום, כאמור. 

ואחד הדברים הכי מעניינים בתכנית זה מודל החברות שלה. לא עוד חברים, לא עוד סיינפלד, לא עוד אחת שיודעת, לא עוד סקס והעיר. כן הטחת האשמות, כן כאב, כן קנאה, כן חברות הזויות שנעלמות או מתחתנות או נכנסות או שלא להיריון, כן חברות שנוטרות טינה. כן החיים האמיתיים שלי (חוץ מהעניין הזה של לעשות קוק בשירותים של מועדון עם החבר לשעבר שהתגלה כגיי ואז שכב עם השותפה שהיא במקרה גם החברה הכי טובה שלי. מבולבלים? לכו לראות את הסדרה).

לנה (אני קוראת לה לנה כי אני כבר שנתיים בערך מדמיינת שהיא החברה הכי טובה שלי) אמרה בריאיון לתכנית אירוח שקר כלשהו, שהיא 'מתנגדת לדעה שדמויות צריכות להיות 'לייקבאל'. אני לא לייק (אמא'לה איך מתרגמים את זה?) את רוב החברים שלי- אני אוהבת אותם. וככה אני גם מרגישה לגבי הדמויות בסדרה.'

ולפעמים אני חושבת שמארני פתאטית. ושג'סה חיה בסרט, ומה נסגר איתה ולמה היא חייבת להיות כזו מיוחדת, ומה הקטע של שושנה עם הדיבור המעצבן ועם האישיוז בתולה שלה? ואני מרגישה ככה כלפי הדמויות כמו שאני מרגישה לפעמים כלפי החברים שלי. שהם מורכבים, שיש להם עומקים. שהם שונים אחד מהשני ושונים ממני ואני יודעת שככה הם מרגישים כלפי.

כי ככה אנשים מתנהגים, ונראים. וזה מה שהם עושים. וזה מה שממש מגניב בתכנית הזו. 

(זה והבגדים. הקימונו וההאגס של ג'סה בעונה הראשונה? לגמרי לגזור ולשמור לדורות הבאים). 

*

הקימונו המדובר של ג'סה.

זה מה שחברות טובות עושות. 

 הפרשנות הסמרטוטית של האנה לחולצה של החבר שלי.

 ג'סה מתברגנת לאיזה דקה וחצי.

 מארני עם חליפת חלל לא ברורה, תלבושת משונה לבחורה עם הטעם הכי קלאסי בסדרה.

 יש מצב גדול ששוש גומרת פה.

כאן מרני יושבת עם אמא שלה, שאומרת לה שהיא מתלבשת כמו זקנה. יכולה לממן משפחת פסיכולוגים שלמה. 

פה עושים קוק. וזו גם החולצה הכי נוראית שנראתה על מסכי הטלויזיה מאז המצאתה.

 אני. כל כך. אוהבת. את התמונה הזו. 

*

יש בסדרה מין אמיתות כאלה. שאני צופה ואומרת לעצמי. וואלה. 

יש משהו משונה בלהיות בני עשרים ומשהו בדור הזה. יש הרגשה ששום דבר מבטיח לא מסתתר אחרי גיל 30. שהחיים ימשיכו להיראות ככה, רק עם סטטוסים אחרים. ומי שמעניין אותו יכול לגגל את 'דור השקר כלשהו' ולמצוא למה אנחנו כאלה. ויש בזה משהו קצת מבלבל. ואני רואה את הבלבול הזה בתכנית, ואני מזדהה איתו, ועם ההדחקה. אני מזדהה עם הדמויות. אין בסדרה שום ניסיון להראות מציאות מושלמת. כי ברור שאין.

ואני אוהבת את זה שאין שום בודי אישיוז. לא לטוב ולא לרע- הגוף פשוט שם, והאנה למשל, עושה עם המיניות שלה מה שמתחשק לה, וזה הכי פמיניסטי לטעמי. 

ואם כל זה לא מספיק בשביל להבין כמה הסדרה הזו מעולה, בנוסף להכל היא גם מצחיקה פצצות. 

 תכלס.

אחד הרגעים היותר מביכים ועם זאת נוגעים ללב שיצא לי לצפות בהם.