(נתחיל בטיזר להמשך)
אנקדוטת בוקר 1:
כשהלכתי ללימודים חיכיתי ברמזור הארוך בהיסטוריה, שממוקם בכיכר פריז בירושלים. לידי חיכו אבא על אופניים וילד ממש קטן בכיסא הילדים מאחור.
הילד אמר לאבא בקול חלש ומסכן שהוא לא רוצה ללכת לגן. מין קול של ילדים קטנים שהוא מעורר רחמים באופן הכי עמוק שיש.
האבא אמר לו: היית רוצה להישאר עם אמא בבית במקום ללכת לגן? באמת להישאר עם אמא בבית זה יותר כיף.
וחשבתי לעצמי כמה אני הייתי רוצה להישאר עם אמא שלי בבית, ושבטח האבא בכלל דיבר על עצמו.
***
אנקדוטת בוקר 2:
מיד אחרי הרמזור של כיכר פריז אני צריכה להחליט מאיפה אני הולכת ללימודים: דרך קינג ג׳ורג׳ או דרך גן העצמאות. אם אני הולכת דרך קינג ג׳ורג׳ אז זה קצת יותר מעניין כי יש אנשים ברחוב ועוברים אוטובוסים ואני צריכה להיראות סטודנטית ירושלמית מגניבה ליד כל הבצלאלניקים שמחכים עם התיקיות הענקיות והג׳ינסים של ליוויס מחנויות יד שניה והסניקרס עם הגרביים הצבעוניות שלהם בתחנת קינג ג׳ורג׳ יפו.
אם אני הולכת דרך גן העצמאות אני יכולה לשיר לעצמי ולעשות הופעות עם שירים של אייס אוף בייס ולדמיין שאני קליפ של אדל רק בגרסה שמחה. היום הלכתי דרך גן העצמאות כי זה גם קצר יותר וממש איחרתי לשיעור הדימוי האיקוני.
***
לפני שנתחיל (באמת): הקליפ הכי מגניב שראיתי לאחרונה. כיון שאני כותבת את הפוסט הזה במהלך השיעור אני מנועה מלהקשיב לו, אז אין לי ממש מה להגיד על השיר. אבל זה לא משנה בכלל, כי הקליפ! הקליפ! ויזואליה מושלמת, עריכה מהממת, צבעוניות מטורפת. פליז אל תוותרו עליו.
***
עיסוק בטקסטורות תמיד עניין אותי. מעבר לשאלה של איך שהאור נופל על הבגד, מה הוא מבליט, מה מנצנץ בזכותו- הטקסטורה יכולה לעבור בצורה כמעט פיזית.
אני יכולה להרגיש איך הבד היה נוגע בעור שלי, מה הייתה התחושה שלו.
זה פיזי ומטא-פיזי. הזיכרון של התחושה על העור שהצילום יכול להעביר- באופן אוטומטי זורקת אותי לזכרונות:
נוגעת בפרווה- כשהייתי קטנה ופחדתי מהפוחלץ של סבתא שלי, אבל משהו היה גורם לי לגעת בו בהיסוס ולברוח.
נוגעת בקטיפה- נזכרת במגע של אבן בטיול של הצופים, שעשתה לי צמרמורת כמו הקטיפה.
כמה צילומים בהשראת טקסטורות שצילמתי בשנתיים האחרונות
styling אלעד בראון
ron kedmi workshops
***
יובל ומיקה היפות
*
mua- לאה סרור
ההשראות:
***
הפרוייקט supernatural של צמד הצלמים האוקראינים synchrodogs, הוא מיינד בלואינג רציני. הפרוייקט צולם במהלך רואד טריפ ברחבי ארה״ב, ואני אוהבת אותו לא רק בגלל זה. אני מרגישה שהוא בוחן את הגבולות של המוחשי והפנטזי, שהוא מרדד את הגוף רק לטקסטורה ולצורה. ממזג אותו עם הטבע או מפריד אותו ממנו באופן קיצוני. הוא מגניב, הקשר בין הדימויים מקורי.
חוץ מזה, ידוע לכל שאני סאקרית של נצנצים.
יאללוש, בשמחות
