הלו הלו המבקרים,
רוח הפוסט של היום תהיה חצי רצינית חצי טראשית (קוטביות היא המומחיות שלי).
אז יום האישה היום, ולמרות שאני לא נוטה להתייחס למאורעות ותאריכים של לוח השנה (כי אני עצלנית), היום כן אכתוב פוסט ברוח יום האישה (כי לא כתבתי מלא זמן ואני מרגישה שאני צריכה לכפר על זה).
נתחיל בחלק הרציני. אני אשתדל לשנות פאזה כי ברקע אני שומעת שירים של ספייס גירלז אז קצת קשה לי להכנס למוּד.
*
בנובמבר של שנה שעברה החובה האזרחית שלי קראה לי והתייצבתי למילואים של שבוע. אני חשבתי שבתור תפקידי כק. חינוך לשעבר ישלחו אותי לערוך סרטים, או לצלם כל מיני אלופים מדברים על (משהו. לא יודעת מה, מעולם לא טרחתי לזכור). כשהגעתי למחנה בקעות שבבקעת הירדן התברר לי שאני יורדת לשטח. לשבוע.
אפילו פליז לא היה לי.
*
בזמן האחרון התחלתי לחשוב על נשים בסביבה גברית. על ייצוג הנשיות, על מיניות, על כוחניות וסמכותיות. על מה נדרש מאישה כדי להתאים את עצמה למקום המיליטריסטי. איפה נקודות המתח. איפה המקום בו האישה (או הנערה בת ה18, ברוב המקרים) מבטלת את עצמה ואיפה היא פורצת.
*
למילואים יצאתי חמושה במדים של אחי הקטן, בטבע נאות, ובשתי חבילות פריכיות (שלא עזרו לי במיוחד כי אכלתי סדויצ'ים דוחים עם שניצל/ נקניק/ חביתה קרה+ טונה של מיונז שאני מתעבת. ומלא דוריטוס, תודה למור וליאור ק. הת"ש, שעוד בשירות האכילו אותי בטוסט עם שוקולד באמצע הלילה) ובמצלמה. תכננתי לתעד ייצוגים נשים, דיסוננסים. חשבתי שאולי אראה את מה שהרגשתי ושלא ידעתי להגדיר עד הסוף במילים.
*
אני לא נוהגת לצלם אנשים ללא רשותם, בטח לא נוהגת לעשות מהתמונות שלהם אידאולוגיה ללא ידיעתם. אז כל מי שישבתי איתה לשיחה, כל מי שצילמתי, מי שהייתה איתי בחדר (גילוי נאות: הייתי בשטח שלושה ימים, ואז דיקלוז ק. החינוך המהממת שלי מהשירות גאלה אותי מייסורי האין שירותים ואין מקלחת והעבירה אותי לאוגדה) או באוהל- שיתפתי אותה ברעיון וביקשתי את רשותה לצלם אותה.
*
אני זוכרת מהשירות שלי:
1. שחר אהובתי קצינת הת"ש ואני עושות מופעי ריקוד עם שירים של שר ושקירה בכל משרד באמצע הלילה.
2. אריאל החיילת שלי מאפרת אותי אותי במשרד.
3. שגרת הטיפוח של הבנות בחדר. קרמים, סבונים, פדיקור-מניקור כשסוגרות שבת.
4. את מדף הלקים הצבעוני והיפה שלי במשרד, כשבביקור ספי הרס"ר הוא התרגז ואמר שפה זה לא מכון יופי ושאני אעיף אותם מפה.
5. יום אחד הגעתי למשרד של אחד המ"פ אחרי מקלחת, והוא אמר שהוא זוכר בתור חייל את השבועות שהיה בשטח, כשהמש"קיות היו מגיעות אליהם ריחניות ונקיות.
*
כל מיני נשים שדיברתי איתן במהלך המילואים אמרו דברים שונים. היה כל כך מעניין להסתכל על זה מבחוץ. לשמוע איך מפקדים 'בכירים' מרשים לעצמם לדבר אל חיילות ואל חיילים. איך נשים בתפקידי קצונה ופיקוד, עם הרבה אחריות וכוח- לא מסגלות לעצמן לגמרי את המחוות הגבריות והכוחניות, אלא שומרות לעצמן את הזהות הנשית שלהן. ומה הן כן מסגלות לעצמן מהספרה הגברית, ולמה, ואיך הן הופכות את הניואנסים הגבריים לשלהן.
*
התמונות צולמו בניקון D90, עם 50mm 1.8, 18-55mm 3.5-5.6
מור בשטח, מדברת בטלפון. מאחוריה שני חיילים שומרים.
מגורי הבנות. אי קטן בים מגורי הבנים.
רוני עושה קוקו. היא לא במילואים, והיא חייבת לאסוף את השיער.
מילואימניקית עם אפוד ועם שיער מתבדר, עף ללא שליטה. השיער הפזור נראה לי כקריאת תיגר על המערכת שמכתיבה לנו הכל.
דיאודורנט, מכשיר להורדת שיערות, פילינג יומי יקר להחריד.
שעת מנוחה אחרי משמרת לילה. פיסת בטן וחגורת ב' דהויה.
ישנות, חזיה לבנה.
פיפי
מור וליאור.
אני לא מכירה אותה. רק ראיתי אותה והרגשתי שאני חייבת לצלם אותה. מילואימניקית בשעה 6 בבוקר אוכלת תפוח ומסתכלת עלי במבט מפוכח.
מש"קית התש היפה עם השיער החלק ורצועת הנשק סופרת חיילים.
שלישת גדוד. אפוד וקסדה. פרנץ' ופיילוט 0.4 ורוד. רצועה דקה של שעון.
דיקלוז האהובה, קצינת חינוך אוגדה ואמא. היא סיפרה לי שאסור לבנות ללבוש חולצות לבנות מתחת למדים, אסור להן ללכת עם סנדלים, אסור להן לשים לק (גם בקבע). אני הרגשתי שהצבא מנסה לטשטש סממנים נשיים.
אריאל מאפרת, התמונה מהשירות הסדיר שלי.
מור וליאור בדימדומים.
*
לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. דחיתי ודחיתי. אני חושבת שהיום הוא יום טוב לכתוב אותו. יום האישה הוא לא יום חשוב לפרחים ומתנות ו"יום האישה שמח". הוא יום חשוב בשביל לדבר על מקום האישה בעולם ובישראל בפרט. מה המקום שלה בחברה מיליטריסטית שמקדשת את ההירואי, למשל. אני חושבת שאנחנו בעיקר צריכות לפקוח עיניים ולהסתכל, להבין איפה אנחנו עומדות ביחס לעולם הגברי ומה המשמעות של זה, ולהשמיע קול.
***
ושינוי פאזה, בשביל שהפוסט הזה לא יהיה הכבד ביותררר שתקראו היום, כמה שירים של נשים שאני חווה אותן, או את השיר שלהן כפמיניסטי (בעיקר מהניינטיז. מבחינתי עולם המוזיקה נעצר ונשאר שם.)
וברורר שאני מתחילה עם מיילי סיירוס, הצביעות המעפנה הזו של העולם כלפיה מעצבנת אותי.
אני בעדה.
לימים שהבוטילישס היה ההירואין שיק החדש.
ושמישהו יגיד לי שזה לא אחד השירים המגניבים ביותר של שנות ה90, ושזה לא שיר העצמה נשית פר אקסלנס.
ועוד יופי של דבר.
אפשר בלעדיה?
תכלס.
המנון.
שמתי את השיר הזה בעיקר שהוא הורס אותי מצחוק, כי הוא מזכיר לי שבכיתה ח' היה ליעלי חברתי הטובה קטע שהיא הייתה עושה בים: מחקה את ביונסה יוצאת מהמים על הברכיים ושרה את הפזמון בקולי קולות.
ביקורת נוקבת.
אין שום סיכוי שבעולם שאני לא עושה וידאו משוגע של נשים רוקדות על המיטה ועושות לשיר הזה ליפסינג.
השיר הזה ממש מרגש אותי ואני מרשה לעצמי לייחס אותו היום ליום האישה, וכמו סטטוס שקראתי היום בפייסבוק של נטע רייך- יום האישה האמיתי יהיה ביום שבו יהיה צורך בעולם ב׳יום הגבר׳. עד אז הכל פרחים ושטויות.
שתבוא עלינו מהפכה של שיוויון.
נשיקות לכולן
.jpg)
.jpg)
