Love Life

יש משהו בלגור בירושלים שהוא מחייב. אני מרגישה שאני חייבת לאהוב אותה. חייבת להרגיש ברת מזל שאני גרה בה. כשרק עברתי לירושלים אמא שלי הייתה אומרת לי בכל שיחת טלפון: ׳כמה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. לחיות בירושלים זו זכות.׳

ואני הייתי מרגישה חנוקה מההיסטוריה ומהלחץ. מהחומות שסוגרות, מכל האנשים שלובשים רק בגדים כהים. הגעתי לירושלים מפריז והתגעגעתי לקלות של עיר שאין לה ציפיות ממני.

ולמערכת היחסים שלי עם ירושלים יש עליות וירידות. לפעמים אני מאוהבת, לפעמים אני רוצה להעלות אותה באש.

מאז שסטס קנה לי את הספרים של יהודה עמיחי אני מתייחסת לירושלים יותר בסלחנות. אני רוצה לאהוב אותה באותה צורה שיהודה עמיחי אהב: בלי תנאים ובלי ציפיות.

**

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, אני שני
הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים
סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. ״אתם רואים
את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת
קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו״. אבל
הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו
להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב
אדם שקנה פירות וירקות לביתו. 

תיירים/ יהודה עמיחי

**

ביום שישי סטס ואני הלכנו לשוק. קנינו לימונים, רימון ובננות. עגבניות שרי, בצל סגול, בטטות, תפוחי אדמה, פטריות ושלושים פיתות בעשרה שקלים.
כשסיימנו כבר נגמרו האוטובוסים והלכנו הביתה עם השקיות ברגל. כשהלכנו חשבתי: אנחנו שיר של יהודה עמיחי. 


**

חיי אהבה: לחפש אותה תמיד ובכל מקום. 

**

שיר שהוא מאוד חשוב למצב הרוח

**

התמונות צולמו במצלמת פילם 35 מ״מ 

**

בשמחות ואהבות

על הסתיו: בגדים, שירים ואיורים

כבר די הרבה זמן שרציתי את אוסף השירים של יהודה עמיחי. יש לי הרבה ספרים שלו (שאת רובם לקחתי לאמא שלי בלי בושה) אבל רציתי את האוסף המלא, עם חמשת הכרכים.
הזכרתי את העניין פעם או פעמיים בבלוג, בעיקר כי הוויש ליסט שלי לא מתעדכן לעיתים קרובות (בטח).

כשחזרנו מחו״ל חיכה לי האוסף בבית בירושלים. סטס קנה לי אותו בהפתעה, לא היה לי מושג שאני הולכת לקבל משהו שכל כך משמח אותי.

כמעט כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני בוחרת באקראי את אחד הספרים, מרגיעה את העיניים בדפים אמיתיים ולא במסכים. אני קוראת כמה שירים והולכת לישון. לפעמים אני מקריאה לסטס שיר שאני אוהבת במיוחד. הוא מסתכל עלי במבט של לא הבנתי בסוף ושואל: את הבנת? בהתחלה הייתי מנסה להסביר לו מה הבנתי.
אחרי כמה פעמים אמרתי: לא צריך להבין את המשמעות, מספיק להבין שזה יפה.



כבד ועיף עם אישה על מרפסת:
״הישארי איתי״. גם דרכים מתות
כבני אדם; בשקט או פתאום נשברים.
הישארי איתי. אני רוצה להיות את.
בארץ הלוהטת הזאת,
מלים צריכות להיות צל.

(מתוך הכרך השלישי)



אמרתי לסטס, גם אני רוצה להיות אתה. הוא אמר: תהי את, זה מספיק טוב.




**


שיר סתיו

**



אוברול: forever 21
נעליים: steve madden
הסיכה המגניבה בעולם נקנה בשוק יד שניה בברוקלין, ואני לא הולכת איתה ברחוב כי בעיר כמו ירושלים זה יכול להיות קצת מסוכן.
סריג: loft נקנה בחנות יד שניה בניו יורק

גיא כהן האהוב צילם אותי באחד הערבים הקרירים בירושלים, והפוסט שלפניכם צולם עם לא פחות מארבע (!!!) מצלמות שונות. גיא ואני בוחנים את גבולות המדיום, או משהו כזה.

אני משתעשעת עם הוייב הבוהמייני, מינוס הפרנזים. בעיקר הלוק הסבנטיזי של התמונות והקרדיגן הסרוג הצבעוני.

(זה גיא)

**

באחד משיטוטי הרבים וחסרי התכלית באינטרנט נתקלתי במאיירת היפנית המהממת מאורי סקאי. הגיפים הסתוויים שלה התאימו לי לאוירת הימים האחרונים- עם הימים הקרירים, מזג האויר שלא סגור על עצמו, הרוחות החזקות בצומת גן הסוס. אין ממש סתיו בישראל, הימים הם ימי קיץ וחורף, לסירוגין. אני אוהבת להסתכל על דברים שמזכירים לי סתיו אמיתי, כמו בסרטים.
אני ממליצה בחום להיכנס לאתר שלה, האיורים שלה מקסימים.

שבוע טוב
נשיקות ובשמחות

הרהורי ליל הסדר, שלקח לי שבוע לחשוב עליהם

אוקיי. שלום, שניה, מאיפה מתחילים? אני מתקשה להתחיל, כמו שאני בדרך כלל מתקשה להתחיל. בפוסט הקרוב יהיו הרהורים, מחשבות על פסח, שירים של יהודה עמיחי, וקאבר מהמם להיכנס איתו לאוירה של הפוסט. 

מוכנים? יופי. אני ממש נרגשת.

(תתאזרו בסבלנות עם כל הדיבורים, בסוף יש תמונות.)

***

אז ליל הסדר. את ליל הסדר לא עשיתי בארץ שלוש שנים ברצף. כל שנה התבאסתי שאני לא עם המשפחה שלי, ואז נזכרתי שאני בתאילנד.  

אני מגיעה ממשפחה מסורתית בה לא מותרים על אף פסיק בהגדה ושרים את חד גדיא כאילו זה היה המנון מכבי חיפה בדרבי. הפתרון: השתכרות מסיבית וציפייה נרגשת לתורי לקרוא את ההגדה.

כל שנה כשקוראים את ההגדה אני מבינה שהיא ממש מעניינת, בעצם, ושאנחנו מרפרפים עליה נורא מהר בלי לשים לב למשמעויות שלה. ואז אני נזכרת שאני נורא רעבה, ושאני כנראה לא אקום למחרת בבוקר אם אני אעז לפתוח את הפה ולשאול מה בכלל הקטע של ארבעת הבנים האלה, ולמה לעזאזל הם לא בנות. 

***

מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות,
ולכל היותר, במבט חטוף לצד,
דגים בשלל צבעים בתוך חומת המים,
כמו במצפה ימי מאחורי קירות זכוכית.


(יהודה עמיחי)

***

הדיבור על נס, איך שאנחנו תופסים דברים בהווה, ואיך בדיעבד. הרומנטיקניזציה אל מול הסבל. השיר הזה נותן לי פרספקטיבה. וגם מחשבה: אולי קשה לי עכשיו, ואולי קורה לי ממש ברגע זה נס ואני אפילו לא יודעת את זה. האמת הפשוטה הייתה, וכנראה תמיד תהיה, להעריך את העכשיו.

**

אם כבר ליפול אז בחופשיות

***

אני אוהבת את הניקיונות לפסח, אני אוהבת את העמל, את החיטוט, את הנבירה בזבל שהצטבר השנה, את האבק במקומות שאני לא מגיעה אליהם בניקיון השטחי השגרתי שלי. אני מרגישה את הנטל של ההצטברות יורד מהבית, יורד ממני. כשהרצפה נשטפת והסדינים מאווררים אני מרגישה שהשנה מתחילה. יותר מראש השנה, יותר מיום כיפור. כשאני מוציאה את הלחם מהבית אני מפנה מקום לירקות. כשאני זורקת את האשפה ומפנה את הבגדים מהארון ומחליפה את הסוודרים הכבדים של הקיץ בשמלות קלות ובחולצות טריקו לבנות אני מרגישה את הכבדות של החורף נסוגה, את ההתכרבלות העצלה נמוגה. 

***

הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים

ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים

מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת

בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,

כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ורדים

מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים.

הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דיברה

תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד

שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם

על אחד טוב ולא על אחד אוהב.

וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה

לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים

בצרופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר

עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח

עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השינוי

הוא האלוהים. המות נביאו.  

הרהורי ליל הסדר/ יהודה עמיחי

***

השיר של יהודה עמיחי, הרהורי ליל הסדר, גורם לי להתכווצויות בגרון כשאני קוראת אותו. ההתבוננות העמוקה, ההרהורים הכנים. 

מהו השינוי? מה נשתנה הלילה הזה? 

כששואלים על הלילה, מה השתנה דוקא בו, השאלה מרמזת שאמור להשתנות בא משהו. שמשהו צריך לקרות, שיש פה פתח לשליטה ולהתחדשות. 

והייתי רוצה לחשוב שהכל בר שינוי. שהדברים שאני מרגישה שאין לי יד בהם הם ברי שינוי, שיש לי יכולת לשינוי עצמי. 

***

לליל הסדר לבשתי שמלה לבנה. קניתי אותה לפני כמה שנים בזארה, היא אורירית ונעימה. החגורה היא מחנות יד שניה בתל אביב. הנעליים של טומי הילפיגר והן היו יותר זולות מנעליים מטו גו ונקנו בניו יורק. התיק של קנקן. 

גיא כהן המוכשר והאהוב צילם אותי בבניין הימקא בירושלים. 

נכון שליל הסדר כבר נגמר, אבל אני ידועה בהתפכחות המאוחרת שלי. חוץ מזה, מחר חג שני. שזה גם משהו. 

שיהיה לנו חג שמח,

נשיקות