קניתי בשוק בטביליסי, חוץ מכלי אמייל סובייטים ישנים גם שמלת פסים פשוטה ונעימה. סטס צילם אותי בחדר שלנו במלון. מרוב שהינו בחדרי מלון אנחנו מסגלים את עצמו כל פעם מחדש, מנסים להרגיש בבית בכל חדר בכל עיר, למרות שהנוף מהחלון משתנה, האוכל והשפה ומזג האויר. רואים סרטים ישנים והVH1 פתוח נון סטופ.
השמלה הזו התאימה לי בול: מספיק נוחה להרגיש בבית, מספיק יפה כדי לא להרגיש יותר מדי בבית
הייתי בגיאורגיה במצטבר חודש במהלך הקיץ הזה: שבוע, שבועיים ואז עוד שבוע. יש בטביליסי אוירה שמאוד אהבתי. (כשלא היה שם חם ברמות שהרגשתי שאני הופכת לשלולית)
היא לא מתחנפת. היא אותנטית אבל לא בקטע של אותנטיות שתיירים אוהבים. האנשים נחמדים ומסבירי פנים, העיר נקייה אבל לא מצוחצחת. האוכל מעולה בערך לשבוע, אחר כך לא יכולתי יותר לראות לא בצק ולא גבינה. אכלתי סאבוואי, אהבתי הנצחית והבלתי מעורערת.
היה לסטס ולי סוף שבוע פנוי, אז לקחנו מטרושקה (שזה מונית שירות כזאת, אני מכניסה אתכם לאוירה) ונסענו שעתיים וחצי בדרך מדהימה ועוצרת נשימה לקאזבגי. ישנו שם בגסטהאוס של מאיה שהוא קטן ונעים. על הקירות מצויירים בתכלת צורות גיאומטריות, על הסדינים מפלאנל דמויות מצויירות והמיטה הרחבה ממוקמת בדיוק ממול לחלון. כל הלילה הייתה סערה, אני קראתי את קורות הציפור המכנית ונבהלתי מדי פעם מהרעמים.
קמנו לבוקר גשום, אפור ונקי. פתחתי את החלונות וסטס ואני התכרבלנו מתחת לפוך כשהגשם ההיסטרי לא מפסיק.
זה היה אחד הבקרים הכי קסומים שהיו לי. הנוף מזכיר את הנוף של הודו: עננים נמוכים, הרים ירוקים, בתים קטנים.
***
הלכנו לטיול בגנים הבוטנים של טביליסי. אמרו לנו שהטמפרטורות צונחות בכמה מעלות בגלל העצים והגובה. אז טיפסנו איזה שעתיים, הלכנו לאיבוד ובסוף היה גם חם וגם הגן לא ממש בוטאני, אז עשינו תמונות לבלוג.
חולצה: מתאילנד
חצאית מכנסיים: alef alef, נקנו במונה יד שניה
נעליים: יד שניה בקיבוץ העוגן
תיק: נייקי
*הבהרה: הרגליים הלא פוטוגניות שלי הן לא חוסר תשומת לב, הן אמירה.
הקיץ הזה היה כולו בשבילי יציאה אחת גדולה משגרה. היה לי הרבה זמן, אבל הכל היה מבולגן ולא מצאתי את עצמי. ביליתי רוב הזמן בבתי מלון, משלימה את האנטומיה, את הסמויה ואת דה וויס. או שאכלתי הרבה או שבקושי אכלתי. הייתי במלא מקומות אבל קניתי בזארה. באיזה שלב הפסקתי לקחת איתי את המצלמה שלי אבל הסתכלתי כל היום בתמונות ופנטזתי על הדברים שאני הולכת לצלם. רציתי לכתוב פוסטים אבל לא עשיתי את זה. מצבי הצבירה שלי היו: 1. בתחתונים מעוכה במיטה או 2. במדים של העבודה נראית כמו פח זבל.
אני לא מתלוננת. עבדתי, טיילתי, לא מלצרתי. אבל אני כועסת על עצמי על בזבוז הזמן המשווע מבחינה אישית ומקצועית והתפתחותית שהקיץ הזה היה בשבילי. יכולתי לעשות מלא דברים ולא עשיתי אותם, וזה תמיד קורה לי ותמיד אני בסוף רק מתבאסת על עצמי.
**
**
אז בשביל להרגיש שאני כן עושה משהו, לבשתי את הגלביה המעולה הזו של קסטרו (שאמא שלי קיבלה ליום ההולדת שלה, ואני רציתי גם כזו ואפילו שלחתי לקסטרו הודעה בפייסבוק בשביל לשאול איפה אני יכולה למצוא אותה והם כתבו לי שהיא אזלה מהמלאי, אבל בשיטוט מקרי בקניון מלחה היא הייתה מונחת על הקולב, מחכה לי.) ויצאתי עם סטס לאכול המבורגר צמחוני בעיר העתיקה של רודוס. גררתי אותו לאיזו סמטה נחמדה וביקשתי ממנו לצלם אותי. אחרי שלוש תמונות הוא אמר שזה מבאס אותו, והוא לא ידע להסביר לי למה. האמת שזה נגע לי ללב. לי יש המון דברים שמעציבים או מבאסים אותי ואני לא יודעת להסביר מה יש בהם שמדכדך אותי, הם פשוט כאלה. רק ביקשתי ממנו עוד כמה תמונות ושחררתי אותו מזה, אפילו בלי פרצופים.
אנחנו פשוט ממש צריכים כבר לחזור לשגרה, לסדר את הדירה שלנו, להתחיל לעשות דברים בנפרד. להתחיל לעשות דברים באופן כללי.
**
קניתי באמסטרדם בחנות האהובה עלי בעולם, הלא היא HEMA- לק נצנצים. מרחתי אותו על לק שחור וסטס קרא לי פאנקיסטית בת 16.
**
בשלושה ימים האחרונים רודוס הייתה גשומה,סוערת ואפורה. אני נהניתי ממזג האויר הזה, הוא נראה לי רומנטי וגרם לי להרגיש כאילו אני מקומית, לא יודעת למה.
סולאנז' ! כמה שיק ומגניבות בבחורה אחת. הקליפ הזה הוא אחד הטובים שיצא לי לראות לאחרונה. אני אוהבת את הצילום ואת האוירה, עפה על איך שהיא רוקדת, הסטייל מטמטם (לא רק שלה, גם של הגברים. הבחור ששותה תה מכוס חרסינה באמצע משחק גולף? פרייסלס), והכל נראה כל כך כיפי. כמו חבורה שבא לי להיות חלק ממנה.
אז נתחיל עם הוידאו המעולה הזה ואחר כך נמשיך.
**
הייתי באיטליה כמה ימים לאחרונה. בגלל שאין מה לאכול שם חוץ מפסטה ופיצה תפחתי למימדים של רביולי אנושי, אבל אני עובדת על זה עכשיו ואני חוזרת לגיזרתי הישנה על ידי אכילת חצ'פורי בכמויות (אני מנצחת את השומן בעוד שומן).
סתם, אני הולכת לחדר כושר ובשביל לא להירדם על ההליכון (איזה שעמום) אני שומעת שירים של פייב ומעמידה פנים שאני באירוויזיון.
בכל מקרה, הייתי בונציה. עיר מעייפת. היה לי חם או שירד עלי מלא גשם. אז הסתובבתי בעיקר בעיירת שדה התעופה היפה, הקטנה והציורית ששהיתי בה.
אני אוהבת בעיקר כשמעונן. באור חזק קשה מאוד לצלם, והוא לא מחמיא לעור. אז היה מעונן מאוד והעינון הזה התאים לי יופי לאוירת העיירה המנומנמת והשקטה. חוץ מזה, בגלל שאני לא אוכלת בשר ומשתדלת להימנע מרטבי שמנת למיניהם, אכלתי במסעדה קטנה של סינים את האלה- אוליו הכי טוב שאכלתי. אולי הוא הכי טוב כי עד עכשיו ספדטי בשמן זית היה שמור לימים בהם המקרר שלי היה ריק ואמא הייתה רחוקה וכל מה שהיה בבית זה פסטה ושמן זית וקצת מלח. ממש התפלאתי איזה קסם אפשר לעשות עם שמן זית.
תמונה להשראה לסיום. אמילי שור, אחת הצלמות שאני אוהבת במיוחד. אני מעריכה את האסתטיקה המוקפדת שלה שמתבטאת בקומפוזיציה סימטרית ונעימה, תמונות מאוזנות וצבעוניות רכה.
היא מצלמת בעיקר סלבריטאים, פורטרטים הומוריסטיים שחושפים פנים שונות של המצולמים. היא מחמיאה להם אבל לא מפחדת להציג אותם באור מתבדח.
יופי של צלמת.
מאוד אוהבת גם את התמונה הזו, בגלל השקט שלה, וגם בגלל שאני מתגעגעת למדבר.
