כל נושא ההגשות של סוף השנה הוא עניין די טעון עבור סטודנטים לאומנות. וכאחת שלוקחת את החיים הרבה יותר קשה מרוב האוכלוסייה הממוצעת, הוא אובר טעון עבורי.
ההגשות הן תקופה שבה אני מתמודדת באופן אקטיבי עם השאלות אותן אני מדחיקה כל השנה;
כל פרוייקט שאני עובדת עליו מרגיש גורלי, כאילו עליו יקום וייפול דבר.
ההוכחה נעוצה בפרוייקט היחיד: את טובה. את תצליחי. את לא טובה. את לא תצליחי.
***
בכל פרוייקט מושקעת נשמתי. כל היכולות שלי, כל המחשבות שלי. מטבע הדברים, יש פרוייקטים שחשובים לי יותר ושאני מתחברת אליהם יותר, ויש שפחות.
קורס וידאו ארט בהנחיית המרצה שרון בלבן היה אחד הקורסים האהובים עלי השנה. חשבתי על כל כך הרבה דברים. פרוייקט סוף השנה בקורס הזה היה נגיד משהו שרציתי להיות ממש טובה בו.
***
קיבלנו נושא: יומן.
מה זה יומן? מה אני אתעד? יומן זה בכלל דוקומנטרי. איך אני עושה מהנושא הזה וידאו ארט? לא בלבלתי את עצמי עם יותר מדי מחשבות לפני שהחלטתי לתעד את עצמי. הרעיון המקורי שלי היה להצטלם מיד כשאני קמה ולדבר על החלומות שחלמתי. חשבתי שזה יהיה מין הזיית דמדומי- קימה. אולי קצת סוריאליסטי, אולי קצת משונה.
בדרך כלל אני חולמת המון וזוכרת לפרטים את כל החלומות שלי. מהיום שהתחלתי את הפרוייקט לא זכרתי ולו חלום אחד. לא התאבלתי במשך הרבה זמן, ובמקום פשוט דיברי למצלמה.
הבנתי שהשעה היחידה ביום בה יש אור בחדר שינה היא 6:30 בבוקר, ולכן לא משנה באיזו שעה הייתי צריכה להתעורר באותו יום- קמתי לצלם ב6:30. עד כאן באסה, אבל לא משהו חריג.
**
הבעייתיות החלה כשסטס נכנס לתמונה. שכחתי לקחת בחשבון שישן איתי בחדר עוד מישהו שלא לקח על עצמו רעיון טיפשי שדורש ממנו לקום כל בוקר בשעה לא הגיונית, ושלמישהו הזה יש מעט מאוד סבלנות כלפי רעיונוות יצירתיים מוזרים שדורשים: א. עירום ב. נצנצים ג. לקום מוקדם.
מה אני אגיד, כיף להתחיל את הבוקר ב"אכלת לי את הראש", "סתמי", ובאוירה נאחס באופן כללי.
***
בהגשת ביניים, כשהתייעצתי עם שרון המרצה, היא אמרה שהנקודות הכי מעניינות היו נקודות החיכוך עם סטס, ושכדאי לי לייצר מתח בעבודה. אמרתי לה: אבל זה אומר לייצר מתח בחיים שלי. היא חייכה. אמרתי לה: את מבינה שזה יכול להוביל לפרידה. היא חייכה. אז המשכתי.
***
בשלב העריכה היו לי הרבה לבטים. בשלב הזה בעצם העבודה מקבלת זהות.שלב הברירה בין כל הקטעים, ההחלטה מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, מה לחתוך באלימות, מה לחבר.
זה כמו לעשות עבודה אחרת לגמרי. יש הבדל ענק בין מה שצילמתי למה שבחרתי להכניס לוידאו.
***
בסופו של דבר יצא וידאו. במהלך העבודה חשבתי על המון דברים. חשבתי על ההקרבה שאמנים עושים עבור האומנות. איפה העבודה משתלטת על החיים שלי, מה אני מקריבה בשבילה, איפה הקו האדום שלי.
חשבתי על ליצור עבודה ולשנוא אותה בו זמנית. להמשיך אותה בעצבים, בכעס, אבל בפחד להפסיק. לחשוב עליה כל הזמן, להרהר בה.
שנאתי לקום מוקדם בבוקר, לא היה לי מה להגיד למצלמה. שנאתי את זה שסטס לא מוכן להקריב חצי שעה בשביל שאני אוכל לעשות את העבודה שאני רוצה, ובאותו זמן שמחתי כי זה נתן לי תירוץ שלא לקום מוקדם, ולא להרגיש רע שאני מזניחה את העבודה שלי.
***
תהיתי בשאלת האותנטיות, למה אנחנו כל כך מוקירים אותה, מה זה משנה בכלל. ומעבר לזה- מה זה אותנטיות? הדיבור על העבודה, החקר שלה, מוריד מרמת האותנטיות שניסיתי ליצור בכך שדיברתי על הבוקר, לפני שהחסמים שלי התעוררו?לא יודעת, אין לי תשובות. כשניגשתי לערוך את כל החומרים היו לי פרצי צחוק חמורים שאנשים שעבדו לידי חשבו שהשתגעתי.
במבט מפוכח של אמצע היום, הרפתקאות הקימה נראות הזויות, לא קשורות לחיים. כאילו אני מסתכלת על אנשים שאני לא מכירה. את רוב הדברים שאמרתי בכלל לא זכרתי.
בסוף יצאה עבודה. שאני אוהבת, שמצחיקה אותה, שמעוררת בי תהיות. אם תצלחו אותה אחרי שצלחתם את החפירה ההיסטרית שלי תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם. רק שתדעו שהקטעים הכי מצחיקים הם בסוף.
.gif)
