לילות וימי החורף בירושלים. או: הנה הפוסט הלבן.

יהודה עמיחי, מתוך "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות".

(תודה לנתן רועי שזיהה את השיר מתוך שתי השורות ששלחתי לו, צילם והעביר לי).

יהודה עמיחי המשורר האהוב עלי. כמה הוא מיטיב לתאר תחושה. את ההנחות שאנחנו עושים לעצמנו. במקום לצאת לתפילה, נשארים בבית. שקטים, חושבים, נחים.

את התחושה של הסערה בחוץ, של השקט בבית.

**

ללכת בירושלים בימים האחרונים היה כמו הזיה. לא הזיה במובן הסלנגי שלה, ממש הזיה. פאטה מורגנה.

כל הלובן הזה; ואין איש ברחובות, רוחות חזקות ומצליפות. 

בבוקר יום שישי קמנו סטס ואני, לסופה. 

שנינו עמדנו נפעמים והמומים אל מול השלג שעף בטירוף שלו מולנו, מסתחרר ומתערבל ומשתגע. לא הרגשנו בארץ. וגם לא בפריז. לא ראינו כזה דבר אף פעם. זה היה מין רגע כזה שהרגשתי חסרת יכולות מול טבע.

לא יכולנו להביע את מה שאנחנו רואים במילים חוץ מכמה "וואוו. מה זה. מטורף. מה זה. וואו".

אחרי כמה דקות הקור בחדר המדרגות הפתוח הכניע אותנו וחזרנו פנימה לרדיאטור. 

באותו ערב הוזמנו לארוחת שישי, אצל שירי שגרה 7 דקות הליכה מאיתנו.

סטס החזיק את קופסאת הפלסטיק עם הכנפיים שהוא הכין ואני את המטרייה.

השלג הצליף בפנים שלנו, השתמשנו במטריה כמגן מפני הרוח וממה שהיא הביאה איתה. 

יכולתי לדמיין את התסריט של היום שאחרי מחר מתרחש ברחוב בלפור ועל שדרות הנשיא. עצים שלא עמדו לרוחות נשברו וחסמו את הכבישים. כיכר בלפור הענקית נעלמה. רק שלג. בכל צעד שלנו שקענו עד אמצע השוק. השמיים היו צהובים- סגולים בגלל העננים הנמוכים, כנראה. 

כשהבטתי למעלה התפלאתי מחוסר הסדר והכאוס של הפתיתים שעפים ומסתחררים ממקום למקום באויר. זה היה מהפנט. כשהגענו היינו מלאים בשלג ממגף ועד כובע. קפואים מקור, ועם קצת פחות חשיבות עצמית למין האנושי. עכשיו כשראינו שאפילו בשבע דקות הליכה אנחנו לא יכולים על הכפור, על השלג, על הרוח. 

**

 הפסקת חשמל לפני שבת. מילאתי את הבית בנרות קטנים. ישבתי מכורבלת על הספה וניסיתי לקרוא.

 בית הקפה הקטן שאמא שלי תמיד רוצה לשבת בו, אבל עדיין לא יצא לנו. ביום חמישי אחר הצהריים הלכנו, סטס ואני, לטייל קצת בשלג. בסוף הסיבוב הגענו אליו, אכלנו מרק בטטה, לחם שחור וציזיקי. 

 גן העצמאות.

הרווח בין העדשה לפילטר שלי התמלא אדים. כשצילמתי רק ניסיתי לנקות אותה, להסיר את האדים, הורדתי את הפילטר. כשהגעתי לעריכת התמונות מצאתי קסם בערפול שהאדים נתנו לתמונה. הימים באמת היו מעורפלים קצת. 

סטס בבית הקפה הקטן.

המגפיים והמעיל הירוק. חורצים בשלג. 

 אני אוהבת את הפתיתים שנקלעו בתלתלים של נעה קסטל.

רחוב יפו נקרא כך כי בעבר הוא הוביל לעיר יפו. אם הייתי הולכת עליו עד סופו הייתי מגיעה לים? לא בטוחה, אבל אני אוהבת לחשוב ככה. בסוף השלג יחכה לי ים.  

השתקפות של לפני הסופה, כיכר פריז.

בפתח הבית. אני לא יודעת מה התמונה הזו יותר; מתמסרת או סובלת.

 הילדה ששיחקה עם עצמה ברחוב שלי. אני אוהבת ילדים שמשחקים עם עצמם. 

 סטס מראה לאחיו את השלג.

והעצים.

 אני מדמיינת אנשים על החומות האלה, מכוסים בפרוות, מאות שנים אחורה. שומרים על חומות העיר. מסתכלים למעלה וחושבים שאלוהים כועס.

**

מישהו קרא לימים האחרונים חג השלג. 

הייתה אוירה מיוחדת בעיר. אוירה מיוחדת בבית שלנו.

פתחתנו את דלתות המרפסת בקושי, כי השלג הפריע להן לזוז. הכל היה לבן. כמו קסם.

הייתי בסקי לפני שנה. נסענו מפריז לאלפים הצרפתים. וגם שם הכל היה מושלג, ולבן ויפה ונקי. 

אבל כשיצאתי החוצה לרחוב הקטן שלי בירושלים לבנה, התרגשתי כמו שלא התרגשתי לראות את האלפים הלבנים והענקיים פרושים מולי.

אין לתאר את התחושה של בית לבן.

זה באמת היה חג של שלג, והוא באמת היה קסום.

פלייליסט לבן ונקי ויפה:

http://8tracks.com/starksansa/modern-fairytale

נסיים עם גיף שגוגל (!) הכין לי בהפתעה.

נשיקות.