‏הצגת רשומות עם תוויות שחור לבן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שחור לבן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 7 במאי 2015

קלוין קליין קורא לך


שלום לבנות ולבנים,

לאחרונה קיבלנו תרגיל בקורס אופנה לצלם אודישן ספציפי לדוגמנית. ואני, בתור מינימליסטית ידועה וחובבת הז׳אנר הנקי באופן כללי- בחרתי לצלם בהשראת הקמפיינים של קלוין קליין. ההשראות שלי היו הצילומים עם קנדל ג׳נר, עם לארה סטון, לוטי מוס וכמובן אחותה הגדולה והמלכה קייט.  

לקחתי את אופיר ההורסת (בין היתר כי ידעתי שאין לה בעית צניעות). קניתי לה תחתונים גבוהים בג׳ינה על רחוב יפו, ביקשתי ממנה להביא את כל הג׳ינסים שלה ונפגשנו לצלם בסטודיו. 


**


נתחיל עם שיר שהכותרת שלו היא בלו ג׳ינס אז מה יכול כבר להיות רע. 



**


אופיר הייתה מהממת ומצולמת קלה להפליא. עם כל סשן צילומים שעובר אני מבינה כמה האוירה והכימיה בין הצלם למצולם משפיעה באופן דרסטי על התוצאות הסופיות. אני חושבת  שהיכולת של צלמת להוציא מהמצולמות שלה רגש, כנות, ועניין נעוצה ביכולות הבין אישיות שלה, ופחות בטכניקה וביצירתיות. זה משהו שלא הייתי מודעת אליו עד לאחרונה. בדרך כלל צילמתי חברות וחברים שלי, לא נדרשו ממני התאמצויות מיוחדות. הקשרים ביני לבין החברים והחברות שלי מאוד קרובים ופתוחים ככה שזה לא היה עניין אף פעם. כשהתחלתי לצלם אנשים שאני לא מכירה הבנתי כמה חשובה האוירה והקשר הקטן שנוצר. 
כי בסופו של דבר לעמוד מול מצלמה זה להיות בעמדה פגיעה. רולאן בארת כתב את ׳מחשבות על הצילום׳ ודיבר על זה קצת. 



**


בביקורת המרצה שלי, עדו לביא, אמר שעל פי הצילומים האלה הוא היה לוקח אותה לקמפיין של קלוין. עכשיו שמישהו רק ישיג לי את המייל שלו ודרכי לווג נסללה. ניפגש במט גאלה הבא.


**


מילה על ג׳ינס: כן. מילה על תחתונים גבוהים: כן. מילה על לוק שקט ונקי של חולצה לבנה וג׳ינס משופשף: כן. 
אמרו את זה קודם לפני, אבל לא יכולתי שלא להתייחס לזה. רק וידאתי שאתם יודעים את עמדותי.


**
















**


וככה זה היה נראה בעולם בו החיים היו מקדמים אותי ולא משאירים אותי לדשדש בבינוניות:





**


נשיקות

יום שלישי, 6 בינואר 2015

צעיפי ענק, או: הגזמות בקטע טוב



(אז בהמשך לפוסט הקודם בו אני מתלוננת על הקור המקפיא ועל זה שאני לא זזה מטר בלי הרדיאטור שלי.)
אוקיי, הרי אי אפשר באמת לשבת בבית במשך חודשיים שלמים, לראות שוב את בנות גילמור ולאכול פריכיות, נכון?
לא. אי אפשר. אז בלית ברירה מצאתי פתרון לימים המחרידים של שיא החורף בו הלחיים השמנמנות שלי מאיימות לנשור: אני לוקחת את השמיכה שלי איתי החוצה.

בהודו קניתי של ענק, שהתכסיתי איתו כשישבתי בדרמסאלה וחשבתי על החיים (בטח. תראו לי מישהו אחד שבאמת חשב על החיים בהודו ולא רק נהנה לספר שזה מה שהוא עשה). בישראל הוא משמש כצעיף אוברסייז ענק, שבמקרה הצורך הופך גם למכסה מפני הגשם וגם לשמיכה, כי בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה לא שמעו על זה שהגיע החורף לירושלים והם ממשיכים לשים מזגן על כפור מוחלט, אז אני צריכה לשבת בשיעור רועדת עם הצעיף שלי כרוך סביבי כמו מומיה.

ובכן, אי אפשר שלא לשים לב לכמה מגניב ושיק צעיף אוברסייז. אני אוטומטית הופכת ל'לא מתאמצת שסובלת מקור ונהיות לה לחיים אדומות ועיניים בוהקות'. יש לי ארבעה כאלה, שאחד אמא שלי לקחה באופן מסתורי, ועוד שניים שנראים יותר מדי כמו שמיכות טלויזיה. אז נותרתי עם אחד, שהוא אמנם מהמם (וטכנית שייך לסטס, אבל מה ששלו שלי וכו') אך פחות נעים מהשאר ויש שיגידו קצת דוקר. אוקיי, אני דפנטלי יכולה להתמודד עם זה.



***


(אומרים שעוד מעט ירד שלג בירושלים. דנה ואני כבר עובדות על הגרסה שלנו לפרוזן.)




***

כמה השראות וגם ! לני קרביץ מוביל הטרנד שממש הגזים ולקח את שמיכת הטלויזיה שלו והוציא אותה מהקשרה.












ועוד כל מיני דברים שווים של חורף פה





***


אז קבלו את המלצתי הכנה לרכשו צעיף אוברסייז ענק ומוגזם, כך תרגישו סופר מגניבות (מגניב זה האופנתי החדש) וגם יהיה לכן חם בקטע לא פרופורציונלי (פרופורציה זה אוברייטד).


אני לובשת: צעיף מהודו
חולצה של loft נקנתה במונה יד שניה
מכנסיים מh&m
תיק של מייקל קורס


צילמה דנה טל אל המהממת שיצאה איתי בגשם ובקור המקפיא של ירושלים וגם! החזיקה את המעיל תוך כדי הצילומים. כשיש כישרון אז יש כישרון.











***


זוכרות את קרייג דייויד? אז זה.




***


פסטישלג שמח שיבוא עלינו לטובה

נשיקות

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

לילות וימי החורף בירושלים. או: הנה הפוסט הלבן.


יהודה עמיחי, מתוך "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות".
(תודה לנתן רועי שזיהה את השיר מתוך שתי השורות ששלחתי לו, צילם והעביר לי).

יהודה עמיחי המשורר האהוב עלי. כמה הוא מיטיב לתאר תחושה. את ההנחות שאנחנו עושים לעצמנו. במקום לצאת לתפילה, נשארים בבית. שקטים, חושבים, נחים.

את התחושה של הסערה בחוץ, של השקט בבית.

**

ללכת בירושלים בימים האחרונים היה כמו הזיה. לא הזיה במובן הסלנגי שלה, ממש הזיה. פאטה מורגנה.
כל הלובן הזה; ואין איש ברחובות, רוחות חזקות ומצליפות. 
בבוקר יום שישי קמנו סטס ואני, לסופה. 
שנינו עמדנו נפעמים והמומים אל מול השלג שעף בטירוף שלו מולנו, מסתחרר ומתערבל ומשתגע. לא הרגשנו בארץ. וגם לא בפריז. לא ראינו כזה דבר אף פעם. זה היה מין רגע כזה שהרגשתי חסרת יכולות מול טבע.

לא יכולנו להביע את מה שאנחנו רואים במילים חוץ מכמה "וואוו. מה זה. מטורף. מה זה. וואו".

אחרי כמה דקות הקור בחדר המדרגות הפתוח הכניע אותנו וחזרנו פנימה לרדיאטור. 

באותו ערב הוזמנו לארוחת שישי, אצל שירי שגרה 7 דקות הליכה מאיתנו.
סטס החזיק את קופסאת הפלסטיק עם הכנפיים שהוא הכין ואני את המטרייה.
השלג הצליף בפנים שלנו, השתמשנו במטריה כמגן מפני הרוח וממה שהיא הביאה איתה. 
יכולתי לדמיין את התסריט של היום שאחרי מחר מתרחש ברחוב בלפור ועל שדרות הנשיא. עצים שלא עמדו לרוחות נשברו וחסמו את הכבישים. כיכר בלפור הענקית נעלמה. רק שלג. בכל צעד שלנו שקענו עד אמצע השוק. השמיים היו צהובים- סגולים בגלל העננים הנמוכים, כנראה. 

כשהבטתי למעלה התפלאתי מחוסר הסדר והכאוס של הפתיתים שעפים ומסתחררים ממקום למקום באויר. זה היה מהפנט. כשהגענו היינו מלאים בשלג ממגף ועד כובע. קפואים מקור, ועם קצת פחות חשיבות עצמית למין האנושי. עכשיו כשראינו שאפילו בשבע דקות הליכה אנחנו לא יכולים על הכפור, על השלג, על הרוח. 


**


 הפסקת חשמל לפני שבת. מילאתי את הבית בנרות קטנים. ישבתי מכורבלת על הספה וניסיתי לקרוא.

 בית הקפה הקטן שאמא שלי תמיד רוצה לשבת בו, אבל עדיין לא יצא לנו. ביום חמישי אחר הצהריים הלכנו, סטס ואני, לטייל קצת בשלג. בסוף הסיבוב הגענו אליו, אכלנו מרק בטטה, לחם שחור וציזיקי. 

 גן העצמאות.

הרווח בין העדשה לפילטר שלי התמלא אדים. כשצילמתי רק ניסיתי לנקות אותה, להסיר את האדים, הורדתי את הפילטר. כשהגעתי לעריכת התמונות מצאתי קסם בערפול שהאדים נתנו לתמונה. הימים באמת היו מעורפלים קצת. 

סטס בבית הקפה הקטן.

המגפיים והמעיל הירוק. חורצים בשלג. 

 אני אוהבת את הפתיתים שנקלעו בתלתלים של נעה קסטל.

רחוב יפו נקרא כך כי בעבר הוא הוביל לעיר יפו. אם הייתי הולכת עליו עד סופו הייתי מגיעה לים? לא בטוחה, אבל אני אוהבת לחשוב ככה. בסוף השלג יחכה לי ים.  


השתקפות של לפני הסופה, כיכר פריז.

בפתח הבית. אני לא יודעת מה התמונה הזו יותר; מתמסרת או סובלת.

 הילדה ששיחקה עם עצמה ברחוב שלי. אני אוהבת ילדים שמשחקים עם עצמם. 

 סטס מראה לאחיו את השלג.

והעצים.

 אני מדמיינת אנשים על החומות האלה, מכוסים בפרוות, מאות שנים אחורה. שומרים על חומות העיר. מסתכלים למעלה וחושבים שאלוהים כועס.

**


מישהו קרא לימים האחרונים חג השלג. 
הייתה אוירה מיוחדת בעיר. אוירה מיוחדת בבית שלנו.
פתחתנו את דלתות המרפסת בקושי, כי השלג הפריע להן לזוז. הכל היה לבן. כמו קסם.

הייתי בסקי לפני שנה. נסענו מפריז לאלפים הצרפתים. וגם שם הכל היה מושלג, ולבן ויפה ונקי. 
אבל כשיצאתי החוצה לרחוב הקטן שלי בירושלים לבנה, התרגשתי כמו שלא התרגשתי לראות את האלפים הלבנים והענקיים פרושים מולי.
אין לתאר את התחושה של בית לבן.

זה באמת היה חג של שלג, והוא באמת היה קסום.


פלייליסט לבן ונקי ויפה:

נסיים עם גיף שגוגל (!) הכין לי בהפתעה.



נשיקות.


יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

על האור או: תכבו אותו. טשטשו אותו.





אני לא אוהבת שקט

וגם לא אור
דורשים יותר מדי;
מילוי.
למלא את האור באסתטיקה
את השקט במשמעות.

(אפריל 2011)




***















כשיש אור חזק הפגמים נחשפים.
על הפגמים האלה הסדרה מדברת. הפגמים שהאור חושף אותם למציאות. שאפשר להתעלם מהם עד שמישהו מסיט את הוילונות ונותן לשמש להיכנס פנימה.
צילמתי את המקומות בגוף שלי שהייתי מעדיפה 'לכבות בגללם את האור'. צילמתי את המקומות המלוכלכים ביותר בבית: איפה שהשיער שנשר והאבק משחקים מחבואים- בפינות החדרים, את הכיור לאחר צחצוח השיניים וסידור השיער.

חיפשתי להדגיש את מה שהייתי רוצה לטשטש.


***

את התמונות הצגתי בבית הספר כחלק מסדרה בנושא ׳אור׳. לקחתי את נושא האור לכיוון המשמעות שיש לו במציאות שלי.
איך האור מראה לנו את עצמנו.
יחסי האהבה- שנאה שלנו.


נשיקות






Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...