im a grown women, i can do whatever i want

או: פוסט יום הולדת

שלום לכל הבנות והבנים, גדלתי בשנה. אני בת 26, ואני מרגישה שזה הגיל שאני צריכה להוריד לעצמי  שלוש שנים כששואלים אותי בת כמה אני.

(היי, בת כמה את?

אני? 23. כמעט.)

(ועוד משהו: מי כבר שואל בת כמה את? שנים שלא שאלו אותי את זה.)

***

את יום ההולדת שלי חגגתי עם אמא שלי, סטס וחברים טובים. בשישי היינו בשוק הפשפשים, שזו חויה מרעננת בפני עצמה לצאת מקו ירושלים- כפר סבא ולראות איך אנשים שהם לא: 1. דוסים (או) 2. בורגנים חיים. כבר ממש שכחתי שיש עוד סוגים של אנשים. ישבנו לאכול עם בולה ומאי וגילינו שמערכות היחסים שלנו הן אותו דבר בדיוק.

*

המסורת אצלנו בבית היא להעיר את החוגג עם עוגה, נרות, בלונים ושירים ואז לאכול כולם ארוחת בוקר. יש לי תמונות מכל שנה בבקרי יום הולדת בהם אני קמה הפוכה, עם איפור שלא הורדתי, סווטשירט ענק (כי חורף) ועיניים נפוחות. אבולוציית הקימה משינה הפרטית שלי. אני אעשה מזה מצגת ואעלה לסטטוסים מצייצים (או: שפספסתי את ההזדמנות).

***

אכלנו אצל דודה שלי טובה בשישי בערב שורבה. שורבה היה המאכל הכי האהוב על אבא שלי, ואני ירשתי ממנו את האהבה הבלתי מתפשרת לעגבניות. אני יכולה לאכול אותן כמו תפוחים. כל דבר שבא עם עגבניות אני אוהבת, ומרק שורבה, שהוא מרק עגבניות חמוץ עם אורז מבחינתי הוא הטופ.

הקאצ׳: קראתי ספר על דיאטות (אחד מיני רבים) על ׳איך לאכול לפי סוג הדם שלי׳. אני כרגע ממש לא זוכרת מה סוג הדם שלי, אבל בזמנו ידעתי והיה כתוב בספר שעגבניות זה לא טוב לי.

מה זה. השטויות האלה. הירק היחיד שאני ממש ממש אוהבת והוא מנצח אפילו פחמימות (לפעמים. לעיתים נדירות, אבל אני בטוחה שזה קרה פעם). אז גם אותו לקחת ממני? ממש לא. זנחתי את הספר וחזרתי לעגבניות ולפחמימות שלי.

(אבל: אני מכינה סלט מלפפונים סוף. קולפים אותם עם מכשיר מיוחד שחותך אותם לרצועות, שמים סויה וקצת טריאקי ושומשום. יופי של סלט.)

***

אני בחורה מבוגרת, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. (ביונסה/ גב׳ קרטר)

שזה קטע. מה אני כבר יכולה לרצות לעשות? אני נורא רוצה לרצות לעשות דברים הרפתקניים, לחיות על הקצה, לאכול את החיים. אבל איפה אני ואיפה זה.

אני כאילו גדולה כבר אבל ממש לא מנצלת את זה. מה הקטע? שמישהו יסביר לי.

אני צריכה לעשות רשימה של הדברים שאני יכולה לעשות כי אני כבר גדולה, לעשות אותם ואז להרגיש בשליטה על החיים ושאני סוחטת ומנצלת אותם עד תום. למשל:

1. (כל מה שקשור לבנים הוא לא רלוונטי אז זה מוריד לי מלא אופציות מהרשימה).

3.

4.

אין לי רעיונות יותר. מיסיס קרטר, את משקרת. הקטע בהיות גדולה זה לא לעשות מה שאת רוצה, זה להיות חייבת לעשות דברים שאת לא רוצה. ביי ביונסה, אבד לי האמון בך. אני הולכת לשטוף כלים.

במחשבה שניה: כשהיו אצלנו חברים בשבת בערב שתיתי ממש ממש ממש מלא יין, מה שאני עושה פעם באף פעם. זה נקרא להיות גדולה ולעשות מה שאני רוצה? להיות שתויה ומצחיקה זה עדיין מגניב?

***

כמה תמונות מיום ההולדת

הברכה של זהר אופיר ניר ויויאן (אוולין) ואוליביה. יש לנו הרבה חיות בחבורה.

***

סיפור מצחיק לסיום:

ביום חמישי שעבר הייתי חייבת ללכת לדואר לשלוח דואר רשום. הלכתי לדואר המרכזי בירושלים שנמצא ברחוב יפו, כי הוא קרוב למכללה שלי ומשם הייתי צריכה לנסוע לשוק בשביל לקחת טרמפ הביתה עם אדוה. 

הדואר המרכזי ברחוב יפו הוא מקום שאפילו השטן לא ברא. הגעתי והיו לפני מאה, לא פחות ואני ממש לא מגזימה, אבל מאה אנשים. שאלתי את הבחורצ'יק בכניסה אם אפשר לקנות פה מעטפה והוא אמר שלא, אבל שאני אלך לדואר בעירייה וששם הסניף פחות עמוס ושגם אפשר לקנות מעטפה. אמרתי לו תודה יפה ויצאתי, בגשם, לסניף השני.

מייק אה לונג סטורי שורט (האמת שההקדמה הזו היא סופר מיותרת, אפילו לא קצת קשורה לסיפור, אבל כבר התחלתי ונשאבתי לסיפור) שלחתי את הדואר הרשום שלי, זו הייתה חויה מרנינה ומרתקת. כשסיימתי היה גשם זלעפות, היה לי 50 דקות עד לטרמפ ושום דבר לעשות. אז ישבתי מחוץ לבניין העירייה, הוצאתי את ארוחת הצהריים שלי לאותו יום, הלא היא ספגטי פסטו לא מוצלח במיוחד, וישבתי על רמפה כזו עם האוזניות הענקיות על האוזניים והיה לי קר ולא כיף. 

פתאום עברה מישהי, שעצרה והסתכלה עלי. הסתכלתי עליה בחזרה כשמלא ספגטי יוצא לי מהפה כי הייתי באמצע הביס. היא הסכלה עלי עוד,  אז לעסתי את מה שהיה לי בפה וניסיתי לעשות משהו עם הספגטי הארוך הזה שלא נגמר, הורדתי את האוזניות ונראיתי כמו מישהי שלא יכולה לקשור את השרוכים של עצמה.  

מפה לשם, היא שאלה אותי אם אני נעה מכבי. אמרתי שכן, והיא ממש התנצלהעל עניין הביס (ממש הסתבכתי עם זה. הייתי מביכה) ואמרה שהיא קוראת את הבלוג שלי.

ווואוווו איזה כיףףף ! זה היה הכי מרגש בעולם. גם: שהיא זיהתה אותי וגם: שמישהו חוץ מהחברות שלי וסטס קורא את הבלוג! 

הבעיה: זה לא אמור היה להיות ככה. אני אמורה להיות:

1. במקום מגניב

2. נון שלנטית

3. בלי. מלא. מלא. פסטו. בשיניים ובטוח לא אוכלת מקופסאת פלסטיק מחוץ לביניין העירייה אחרי שהגשם עשה לי ים שוונצים בשיער ובאופן כללי נראיתי מחריד ברמות.

4. (לפחות הייתי לבושה יפה).

בקיצור (קצר זה כבר לא יהיה) הסיטואציה הייתה מאוד מצחיקה ובעיקר משמחת, ומרוב שהייתי מובכת אפילו לא שאלתי אותה לשמה. אז אני פונה אליך עכשיו! אני מתנצלת על חוסר ההתעניינות שלי, פחדתי לדבר בגלל הפסטו ובאופן כללי הייתי די בהלם שמישהי זיהתה אותי. עשית לי את היום, ובכלל את היומולדת ואת החיים גם. 

***

אני מנצלת את יום ההולדת שלי לאחל לכולנו בריאות ואהבה, ושלום עולמי

נשיקות

פוסט יום הולדת

כשהייתי מש"קית חינוך בגדס"ר הבדואי החברות הכי טובות שלי היו מש"קיות הת"ש. אחת מהן שנאה את יום ההולדת שלה. אני לא זוכרת אם היא אמרה או שאני הדבקתי לה את המשפט הזה, אבל הרעיון שלה היה כזה:

יש כל כך הרבה ציפיות מיום הולדת, שיום אחד פשוט לא יכול לעמוד בהן. אין מנוס מאכזבה. 

*

• יום ההולדת שלי מחר. אהיה בת 25. שניה אתעכב על הנקודה הזו.
• כששואלים אותי בת כמה אני, כל פעם מחדש לוקח לי אלפית שניה להיזכר שזה לא 18.

• אני חושבת שאני די עומדת בכל הפנטזיות של נעה הקטנה שחשבה על עצמה בגיל 25. חוץ מזה שאני לא רזה כמו שחשבתי שאהיה ולא מגניבה כמו שחשבתי שאהיה. 

יש את הפרק על הקוקאין בגירלז (כן, שוב גירלז. זה לא יגמר לי, מי שקיוה), שהאנה חושבת שבשביל שיהיה לה על מה לכתוב היא חייבת להתנסות במלא חויות משוגעות. אז היא לובשת חולצה צהובה מחוררת ועושה קוק על אסלה מטונפת, בית היתר. הפרק הזה לא ממש מוביל לשום דבר טוב, אבל זה לפוסט אחר (שכבר היה, אז אין לי תירוצים להמשיך את האנקדוטה הזו). 

אני חושבת על החויות שלי:

1. טסתי לגור שנתיים בפריז.

2. כשהייתי בניו יורק אריאל ואני הלכנו למועדון דראג. אני לא רואה את זה כחויה יוצאת דופן כי בעצם הרגשתי שזה המקום הטבעי שלי. אז אולי החויה הזו לא נחשבת.

3. נתתי צ'אנס לקשרים עם בחורים שידעתי שלא יצא מהם כלום. הלכתי על כל הקופה בכל מיני מקרים שהיא הייתה ריקה, אפילו שידעתי את זה. אני חושבת שזה די מרשים. לפעמים הייתי נכנסת לדברים רק בשביל להרגיש קצת. הייתי מתחילה בשביל להפסיק ואז לסבול קצת את סבלי האהבה, אפילו אם היא לא הייתה.

"נצל את ההזדמנות כל זמן שאתה צעיר ותסבול כל כמה שתוכל", אמרה לו. "הדברים האלה לא נמשכים כל החיים". (אהבה בימי כולרה/ ג.ג. מרקס)

 4. נסעתי להודו. למרות שפחדתי בכל נים ונים בגופי.

5. הייתי במסיבה של לסביות כי חשבתי שאולי יהיה מגניב אם תהיה לי חברה. בסוף יצאתי עם הברמן.

6. לבשתי טייץ בצבע זהב (נקודת שפל רצינית בחיי) והלכתי למסיבת סילבסטר מטורפת בגלמורמה. ברור שהייתי המלכה. אני נולדתי לעשות ליפסינג לבריטני ולליידי גאגא. אני הבחורה הכי פחות מסיבתית שתפגשו, מבחינתי ללכת לישון כל ערב ב9 אחרי פרק של גירלז (איזכור אחרון, מבטיחה). אז ברור שזו הייתה חויה מגניבה, כי לצאת זה כזה לא אני.

7. הלכתי (שוב, עם אריאל. אלוהים, הפוסט הזה פשוט שייך לו) למועדון הכי גדול באירופה. הוא היה בברלין ולא עברנו סלקציה בפעם הראשונה (על אמת. הייתי בהלם.) עברנו לתור השני ועשיתי פרצוף כועס ומתנשא לסלקטור, אז נכנסנו. לתוך המוזיקה. הכי נוראית. ששמעתי בחיים. מה זה אלקטרוני? מה זה השטויות האלה?? אבל מה, חוויה.

בפרט שהמועדון היה מטורף ואני בטוחה שאם היינו מהאנשים שעושים קוק (או וואטאבר) בשירותים של מועדונים היינו מאוד נהנים.

8. כשעשינו סקי סטס לקח אותי בטעות למסלול של המתקדמים, למרות ששנינו אפילו לא ידענו לעצור. זה יכל להיגמר רע מאוד. הלכתי איזה שלושה קילומטרים בשלג עם נעלי הסקי הכבדות והמגלשיים ביד, מקללת את סטס. זה גרם לי להעריך מחדש את החיים. שעתיים ללכת בשלג זו חויה מכוננת, תאמינו לי.

9. כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי קניתי מצלמה יקרה. מאוד. למרות שלא ידעתי למה, ומה עושים איתה. מסתבר שזה היה הימור נכון. 

10. נתתי צ'אנס לקשר של סטס ושלי. מי היה מאמין, הוא התברר כאהבת חיי. קטעים.

*

אני חייבת לעשות שניה הפסקה מפוסט היומולדת ולספר שסטס רואה פרק של היפה והחנון ומנסה לנחש את התשובות של הטריויה. וטועה.)

*

כל יום הולדת צריך ווישליסט

סטס אמר לי: אבל את לא צריכה כלום. תפסיקי לרצות דברים. אמרתי לו: אז מה. אני אוהבת לדמיין. זה לא כמו לרצות.

כבר מלא זמן שאני חפצה בתיק צהוב. אז למה לא של מולברי, בעצם?

אני יודעת, כמה לא מקורי מצידי לחשוק בנעליים של כריסטיאן לובוטין. ממש מעניין אותי גם. אני רוצה סוליה אדומה ושיפוע כל כך חד שהוא יוכל לחתוך את המתח המיני שיווצר ביני לבין הנעליים האלה בשניה.

כשאמא שלי היתה בהרצאה של עמוס עוז לפני חודשיים בירושלים, היא סיפרה ששאלו אותו על מה הוא חושב כשהוא כותב. הוא אמר שהוא מדמיין את הקורא שלו מתכרבל על ספה, לאורה של מנורה רכה וקורא (אולי את סיפור על אהבה וחושך? אני קוראת אותו בהמשכים), כשבחוץ יש סערה ובפנים נעים לו. אני רוצה פינת קריאה, שתתן לי תמריץ לעזוב את האינטרנט ולחזור להיות התולעת החנונית הקטנה שהייתי פעם.

חופשה קצרה ביערות הכרמל, בבקשה.

מנורה שעושה אור של כוכבים בחדר. בא לי להסתכל על התקרה ולחשוב על הגלקסיה (המשפט הכי חנוני שאמרתי בחיים. ועדיין).

תמיד היה לי מין חלום רומנטי לנגן על מפוחית. בכיתה יא' איתמר שהיה איתי בצופים לימד אותי לנגן את תשע בכיכר. הייתי די מעפנה. אני גם לא מוזיקלית, מזייפת תוך כדי דיבור, אבל זה לא מפריע לי לדמיין את עצמי מנגנת ושרה בבר אפלולי ומעושן בניו אורלינס.

הוא כתמתם וחמוד ואני אשמח שהוא יהיה חבר שלי וידבר איתי כשסטס לומד כל היום ולא מוציא מילה במשך שבוע.

קוראים לזה calm down jar. הייתי שמחה לקבל את זה בשביל להירגע קצת לפעמים. אחד הספרים שהכי אהבתי בתור ילדה הוא הספר שני ירחים. יש שני משפטים שאני זוכרת ממנו (אולי המשפט לא מהספר, אבל אם לא אני לא זוכרת מאיפה הוא). במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה? אני צריכה לזכור את זה. אולי לשנן תוך כדי בהייה בנצנצים ושקיעה במדיטציית ילדים.

בריטני לא סתם פה, אני ממש רוצה ללכת להופעה שלה, אבל לאלה של פעם, של לפני 10 שנים.
האמת שמה שאני באמת רוצה, זה לחזור להיות הילדה בת ה12 שלבשה טריינינג וגופית (ככה קראנו לזה אז, כשעוד לא היו לנו ציצים), ועשתה מופעים של בייבי וואן מור טיים מול המראה בסלון. אני חושבת שאפילו פעם עשיתי מופע לנדב אח שלי ושאלתי אותו מי יותר טובה. בריטני או אני. האמת שזה ממש מצחיק כשאני חושבת על זה.

אני ממש מרגישה שיהודה עמיחי ואני חברים. למרות שהוא נפטר לפני 14 שנים. הוא כמו פורצ'ן קוקי. כשאני מתבלבלת אני פותחת ספר שירים שלי ומסתדרת. אני רוצה את כולם, בשביל לא להיות מבולבלת יותר לעולם.

*

אמא שלי אומרת שכל יום הוא יום הולדת. לא ממש הצלחתי להבין את ההיגיון שמאחורי המשפט הזה.

*

איזה כיף. יום שלם שהוא שלי. וגם של ג'ים קארי, הוא ואני נולדנו באותו יום. אני אוהבת ימי הולדת רגועים. לטייל קצת, לאכול קצת, קצת חברים קצת משפחה קצת סטס. רגוע.

*

יום הולדת שמח,
נשיקות