הרפתקאות נעה בניו יורק, חלק א'

חזרתי מניו יורק לפני שבועיים בערך. הפעם הראשונה שהייתי בניו יורק הייתה במאי של שנת 2013 וזה היה כמו חלום שמתגשם. התגעגעתי אליה מהרגע שהגעתי, הייתי עצובה כי ידעתי שזה יגמר לי מהר יותר משציפיתי. חזרתי ממנה לפריז, עוד אהובה שוברת לבבות, אבל חתיכה מהלב שלי נשארה בסאבווי שלקח אותי לjfk.

מאז התגעגעתי עמוקות. הייתי אפילו חולמת על ניו יורק (אני לפעמים מאוד קיצונית בהתגעגעויות שלי). לא יכולתי לשמוע שירים על ניו יורק והדחקתי את העובדה שגירלז מצולמת בברוקלין ובניו יורק בשביל שאוכל לצפות בה.

עבדתי באל על בקיץ אז היה לי כרטיס טיסה, ולאן אני אטוס אם לא לניו יורק? (סטס אמר לי: בואי לתאילנד. בואי לדרום אפריקה. בואי לסין. אמרתי לו: חביבי, סע לבד. אני אביא לך m&m מהטיימס סקאוור).

כל כך רציתי לנסוע שהייתי בטוחה שזה יתפקשש לי, שהדרכון שלי יעלם, שלא יהיו מקומות על הטיסה, שלא יהיה לי חופש מהלימודים, שיהיה סגר מדיני על ישראל. אבל אף אחד מהפחדים האפלים שלי לא התממשש, ובחופשת הסמסטר עליתי על טיסה 001 לjfk ונחתתי במינוס 17 מעלות. אבל שום קור ושום מינוס, שלג, ואף קפוא לא ירחיק אותי מניו יורק.

הייתה לי התלבטות גדולה איך לכתוב את הפוסט על ניו יורק.הייתי שם שבועיים, עשיתי מלא דברים, צילמתי אותם. אני לא רוצה להעמיס את הכל על פוסט אחד אז אני אחלק אותו לכמה שיצא.
חלק א׳, מתחילים.


***

פלייליסט פתיחה- אחד המעולים

i'd rather be in new york from katie182 on 8tracks Radio.

***


אז הגעתי לעיר והקור המשוגע שציפיתי לו התברר כקור משוגע באמת, אבל פחות זוועתי ממה שחששתי. אפשר היה להתמודד איתו, לא הייתי עם מיליון שכבות והסתובבתי בכיף בחוץ. ישנתי אצל טל ורועי שהם משפחה, שעברו בתחילת השנה לאפר ווסט עם שלושת הילדים שלהם. אמא שלי הגיעה אחרי שלושה ימים, וכשסטס הגיע אחרי שבוע עברנו למלון זול וחמוד בצ׳יינה טאון.

יצא שהיה לי זמן לבד, זמן עם אמא שלי וזמן עם סטס. זה היה טיול מאוד שונה מהטיול הקודם שלי, אז הייתי עם אריאל ולבד ובקיץ.

ניו יורק מדהימה, מפעימה, מרגשת, מסובבת. איזה אושר להסתובב ברחובות.


אני אתחיל עם חנויות יד שניה בשביל להוציא את זה מהמערכת כדי שאוכל להמשיך בנחת.


חנויות יד שניה מומלצות בברוקלין: 
crossroadstrading. חנות ענקית ודי זולה עם מלא מלא מלא בגדים שווים. אני קניתי שם ג׳קט / מעיל של j.crew הורס ב12 דולר. יש שם גם בגדים לגברים וסטס קנה סריגים הורסים.

peopleof2morrow.חנות סופר דופר מגניבה, היפית,ומגה שיקית. זולה היא לא, אבל אם אתן בקטע של קייט סםייד וכאלה אז נראה לי שתמצאו את עצמכן שם עושות כיף. היא מעוצבות בצורה מגניבה, יש מלא דברים לבית והאמת שסתם כיף לשטוף שם את העיניים.

beacon's closet. אז בביקור הראשון שלי בניו יורק היו לי שם את הקניות הכי שוות שעשיתי בכל החיים שלי בלי צל של ספק, בפעם השניה שבאתי לא מצאתי כלום. ותאמינו לי שהייתי יסודית. זה האנגר ענק ועברתי בגד- בגד- בגד- בגד. וכלום. נאדה. איזו אכזבה זו הייתה, ממש סירבתי להתייאש עד שקלטתי בזוית העין את אמא שלי שנרדמה על הספסל בחנות. עם זאת, אני לא לא ממליצה עליה. ככה זה ביד שניה, יום אסל יום בסל. פעם אחת אני אמצא את השמלות האהובות עלי בעולם ובפעם השניה אצא בידיים ריקות ובראש מושפל.

עוד חנויות יד שנייה מומלצות, לא בברוקלין:
buffalo exchange. יש לה שני סניפים במנהטן והייתי בשניהם ואני אוהבת יותר את זה שבסוהו. לא יודעת למה, תכלס הפריטים דומים בשתי החנויות. בסוהו אם הולכים מהחנות חזרה לhuston st. יש עוד כמה חנויות יד שניה בדרך אז אפשר לעבור בהן גם. לצערי אני לא זוכרת את שמן, אבל אפשר פשוט לפתוח yelp או לשאול את המוכרים. בבפאלו לא הכי הכי זול, אבל הדברים ממש שוים. לפעמים יש הנחות של 50% על פריטים מסויימים ואז אפשר לדוג מציאות אמיתיות.
קניתי שם בביקור הראשון את אחד המעילים האהובים עלי מאנתרופולוג׳י ב40 דולר, בביקור האחרון קניתי סוודר הורס של טופשופ, עוד חולצה מטמטמת של ג׳יי קרו, שמלה וקרדיגן של אן קליין.

second time around. זו בעצם רשת עם חנות כמעט בכל פינת רחוב. הרשת היא מהיקרות יחסית, עם פריטים של מותגים אמריקאיים בעיקר. הרבה טורי בורץ', קצת מארק ד'ייקובס. ביום הראשון שהגעתי נכנסתי לאחת החנויות וראיתי שמלה מושלמת ומדהימה של happy people. הייתי כל כך מותשת, כל כך עייפה והיה לי כל כך קר שלא יכולתי לדמיין את עצמי אפיו מקלפת מעלי את שמונים אלף השכבות שהיו לי ומודדת שמלת קיץ שהייתי לובשת אולי ביולי. תכננתי לחזור אליה, כמה ימים אחר כך והייתי תמימה מספיק לחשוב שהיא תמתין לי. מה שכמובן לא קרה. יו נואו, יו ווין סאם יו לוז סאם.

לא חנות יד שניה אבל אסור אסור לפספס: anthropologie. החנות הכי מושלמת בעולם בלי ספק וללא עוררין. אבל זו בעיקר חנות של לוק אנד ג'לס, הבגדים מאוד מאוד יקרים (בקטע לא פרופורציונאלי לחיים) אבל מושלמים. החויה של להסתובב ולקנות בחנות היא מהממת לכשעצמה. בחדרי המדידה הרגשתי כמו נסיכה וכשהמוכרת (ג'סיקה) כתבה את השם שלי על דלת חדר ההלבשה (קלטה בניסיון הראשון) הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם. בסוף קניתי במחלקת הסיילים כובע וכוס מדידה עם ציורים יפהפיים.
דרך אגב, בכל חנות בדרך כלל בקומות התחתונות יש מחלקת של הנחות, ולפעמים יש 25% הנחה על ההנחה שכבר נעשתה. שם אפשר למצוא פריטים מקסימים במחירים שפויים, והאביזרים לבית הם גולת הכותרת. מארק מיי וורדס.

טוב אם כבר התחלתי עם הקניות אז קשה לי להפסיק.  נסענו לג'רזי גארדנס, לא אהבתי. כל כך הרבה חנויות, לא כזה הרבה דברים שווים. הקניון הזה הבהיל אותי קצת. הוא נורא גדול, עגלות בכל מקום. קניתי תיק חדר כושר של אדידס שהיה נורא זול וחשבתי שישמש אותי בעבודה או בנסיעות הביתה מירושלים, וג'ינס מופלא ושחור משחור של ליוויס, שזה הדבר הכי מושלם שקרה לי. אין ממנו דרך חזרה, הוא יושב בצורה מושלמת על הגוף, נוח, צמוד ולא בקטע דביק. אני לא יודעת איך העברתי חיים שלמים בלעדיו.

לחנויות הכלבו גם פחות התחברתי. אבל חנות אחת, והיא T.J.MAXX הייתה שונה מכולן. היא באמת זולה, ובמחלקת הנעליים ציפו לי הפתעות בדמות סניקרס זולות מאוד והורסות מאוד. וכמובן הכוסות המוגזמות שהבאתי סטוק מהן לארץ.

***




כשאמא שלי הגיעה נסענו לברוקלין והלכנו לחנויות יד שנייה שרציתי לחזור אליהן. שוטטנו בשלג וברחובות השקטים יותר ופחות. נתקלנו בדרך בבית ישן ואדום וגדול, עם שער בכניסה ועצים ערומים בצדדים. צילמתי אותו ושתינו עמדנו והסתכלנו עליו כשפתאום הגיח מישהו בטנדר מאחורינו והתחיל לספר לנו בשצף ובלי הפסקה על ההיסטוריה של הבית הזה, ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה המושתפת שלהם. זה היה מקסים, הוא הכניס אותנו פנימה, עשה לנו סיבוב. הוא היה כל כך נחמד ומלא התלהבות ופתיחות.

בשיטוטינו נתקלנו בחנות פרחים, שהיא גם בית קפה מקומי. ישבנו, התחממנו ושתינו תה.

***

באחד הימים הלכנו לעשות סיבוב גלריות עם טל, רועי, אמא שלי והילדים. היינו בגלריות מקסימות והילדים היו כאלה מהממים איך שהם התעניינו באומנות, חוו דעה, התבוננו בדברים, שאלו שאלות. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה לוקחת אותנו למוזיאון בקיסריה לראות את הפסלים.
מדהימה כמות האומנות בניו יורק, אפילו מפעימה. שימח אותי לראות תערוכות פמיניסטיות כמו זו של מישל פרד בגלריית ננסי הופמן.

זו אביה שמתאמנת בלהיות דוגמנית.

וזה ארי שמסתכל על אומנות ומדמיין שהיא אכילה.

***


והיום בפינת הסיפור המרגש: אבא שלי היה חולה במשך 8 שנים בערך והוא עבר כמה וכמה ניתוחים בחו"ל, אחד מהם היה בגרייט נק, שזה בלונג איילנד. יש שם קהילה מאוד מאוד (מאוד) גדולה של יהודים פרסים, והם ממש אימצו אותו ואת אמא שלי במהלך התקופה שהם היו שם. עברו מאז 13 שנים. כשאמא שלי הגיעה לניו יורק זו הייתה הפעם הראשונה שלה שם מאז שהם נסעו לניתוח של אבא שלי, והיה לה מאוד חשוב לנסוע לגרייט נק לראות את האנשים שאירחו אותם. הם לא שמרו על קשר מאז, לא טלפון ולא פייסבוק ולא מייל ולא יונת דואר. אמא שלי זכרה את המספרה של אחת הנשים ואיפה היא ממוקמת.
בבוקר יום שישי אמא שלי ואני לקחנו את הרכבת ללונג איילנד, בלי הרבה ציפיות. כמובן שזה היה היום הכי קר בניו יורק עם רוח במהירות של אוסיין בולט. וברורררר שהחנות תהיה במרחק חצי שעה הליכה.

אז הגענו לחנות, אחרי ששאלנו בשלוש חנויות שונות, שכולן של יהודים ובכולן מדברים פרסית שפה ראשונה. זה היה נורא מוזר. בהתחלה אשרף, בעלת המספרה, אמרה שהיא זוכרת את אמא שלי. אני חושבת שמתוך אי נעימות או בלבול, כי פשוט נחתנו עליהן והיא לא הבינה מה רצינו. אמא שלי הביאה לה את הספר של אבא שלי, וכשהיא ראתה את התמונה שלו בגב הספר היא נזכרה. והתחילה לבכות. ואז כולם בכו.
בתוך המספרה השכונתית של הפרסים בגרייט נק שנראיתה כמו בטהארן, עם כמה ישראליות שעשו להן גוונים, בחוץ רוחות היסטריות ובפנים כולן בוכות. הייתי צריכה לצלם את זה, אבל גם אני בכיתי.



הרכבת, הנוף מהרכבת, ותחנת הרכבת. בהתאמה.

זו אני בוהה החוצה וחושבת על אבא שלי.

***


אלה אביה, ארי ואדם רואים טלויזיה.
הראיתי להם סרטים שאני גדלתי עליהם: כל סרטי קארטה קיד, מטילדה וג׳ומנג׳י. מדהים איך הסרטים האלה ממגנטים ילדים (וגם אותי) איזה 15 שנה אחרי שהם יצאו, אם לא יותר.

טל ואמא שלי נסעו למיאמי לבקר את גיל חבר שלהן, ורועי הכין בבוקר יום שבת פנקייקים לילדים.

בנימה זו אני אסיים להיום. לא הייתי בטוחה איך לסדר את הפוסט, ועכשיו כשהחלטתי אניהרבה יותר רגועה ושלווה.
בפוסט הבא יסופר על קורות נעה בצ'יינה טאון, על סטס שהגיע לעיר הגדולה, על הרפתקאותינו, על אוכל טוב ועל תמונות עם פילטרים מגניבים של אורבן אאוטפיטרס. אל תחמיצו !

נשיקות ושמחות.



נ.ב. אחד שיעכיר את האוירה:
אני לא מאמינה שביבי נבחר. מהרבה סיבות. הייתי בדיכאון אמיתי במשך כמה ימים. לא יכולתי שלא להתייחס לזה, אבל מצד שני אין לי כבר כוחות נפשיים להתעסק עם זה.
עכשיו באמת ביי, ובאמתתת בשמחות.

(טיזר מהפוסט הבא)

סמים קלים

בעוד חודש בערך תהיה האזכרה לשנה החמישית לפטירה של אבא שלי. היה לו סרטן והוא התמודד איתו בגבורה וברוח טובה במשך שמונה שנים. אני לא אכתוב היום יותר מדי על אבא שלי, שהיה מלאך אמיתי בעודו בחיים, בגלל שאני כבר עכשיו לא מסוגלת לראות את המקלדת מרוב הדמעות וזה פשוט קשה לי מדי. אני מאוד מתגעגעת אליו, ולמרות שאני יודעת שהוא סיים את תפקידו בעולם הזה ושהוא שמח ושטוב לו במקום אחר, הוא חסר לי ממש בכל יום. 

אבא שלי סבל מכאבים נוראיים. היו לו גידולים שישבו על עצבים רגישים, הוא עבר ניתוחים קשים בראש, הקרנות בלי הרדמה. ההתמודדות הנפשית עם המחלה ומאוחר יותר עם המוות שידע שמתקרב היתה קשה מאוד. אבל אבא שלי, מעבר לזה שהיה איש חזק ושמח לאורך כל הדרך, גם השתמש בקנאביס רפואי. 

אני כותבת את הפוסט הזה כי קשה לי לחשוב על אנשים שמתמודדים עם מחלות ומכאובים- בגוף ובנפש- מבלי שתהיה להם האפשרות והיכולת לעשות איזו שאכטה. 

אני הבחורה הכי סאחית שיש. אני לא מעשנת ולא שותה אלכוהול (אבל כשאתם עושים את זה תקראו לי אני הכי כייפית בעולם כשאנשים אחרים בסאטלה). הפוסט הזה לא נכתב מתוך הזדהות עם הרצון לעשות ג'וינטים באופן חוקי בפאב או בפארק- למרות שאני האחרונה שתתנגד לזה. אני כותבת פה על הקנאביס הרפואי. 

אני כותבת מתוך כעס על האטימות, כעס על קבלת ההחלטות שנובעות משיקולים של אינטרסים כלכליים של חברות התרופות על הגב של החולים. חברות התרופות הם גופים רעים וכל מה שאני יכולה לאחל להם זה שכל הכסף שלהם ילך לתרופות (חה חה חה, כמה שאני שנונה).

במהלך המחלה שלו אבא שלי כתב כל מיני דברים, וכשהוא נפטר איגדנו את הרשימות שלו לספר שאנחנו נותנים לחברים. הוא כתב על דת, ועל בודהיזם, ועל רוח. על שמחה ואופטימיות ועל הפילוסופיה שלו. הוא כתב על התמודדות בתוך קושי ועל הארה ועל שמחה. אחד הנושאים שהוא כתב עליו הכי הרבה קשור לקנאביס. (אם מישהו מעוניין בספר, רק תגידו לי ואני אשמח לתת אותו). אני מצרפת לכאן את החלקים הרלוונטיים, אני בטוחה שאבא שלי מרשה לי מהשמיים:

*

פעם בשבועיים לערך, מתאספים חברים אצל אריה, בן 38, חולה ב-MS (טרשת נפוצה). הכרתי את אריה בחורף 2003, אז הוא עוד יכול היה להתהלך מעט באמצעות קביים. הכיר בינינו רופא משפחה מופלא, המשותף לשנינו. ביקרתי במרפאתו של רופא המשפחה כששבתי מהקרנות סכין גאמא (סוג של רדיותרפיה לטיפול בגידולים סרטניים), לאחר ניתוח להוצאת גידול סרטני בראש ובצוואר, שעברתי בלונדון, ולאחריו סבלתי מתופעות לוואי ומכאבים עזים. הפרופסור מלונדון שניתח אותי וכן הרופא שביצע את ההקרנה בלונדון, המליצו לי על נטילת קנביס לשיכוך הכאבים. בביקורי שאלתי את הרופא: דוקטור, אתה יכול לתת לי מרשם? "כן", הוא השיב, "אבל מה זה יעזור, אם אני לא יכול לתת לך כתובת שתכבד את המרשם".

הרמתי גבה: "מה, פרופסורים רושמים מרשם לתרופה ואין גוף ממלכתי שידאג לספק אותה?"

"נכון", ענה לי.

"אז כיצד אשיג את הקנביס?" שאלתי בתמימות.

הרופא התבונן בי במבט בוחן ומשך בכתפיו. "אני אנסה לעזור. אני יכול להתקשר לאחד המטופלים שלי, אשר משתמש בקנביס רפואי תקופה ארוכה. אולי הוא יוכל לתת לך איזשהו טיפ, אבל אני חייב לשאול אותו קודם. חכה כמה ימים".

כמובן שחיכיתי, הייתה לי ברירה?

כעבור יומיים, נסעתי לבקר את אריה בפתח תקווה.

זמזום אוטומטי פתח לי דלת הכניסה של הבית. "תבוא לכאן, אני בסלון", שמעתי קול שהזמין אותי פנימה.

חיוך מלא שמחה האיר את פניו של אריה בהזמינו אותי בתנועת יד להיכנס פנימה. "מה שלומך?" הוא חייך ולחץ את ידי לחיצה אמיצה. הכנתי לנו תה וישבתי. עישנו ביחד ג'וינט של גראס ודיברנו על הא ודא. חילקנו חוויות ותחושות והפכנו לחברים. בסוף הביקור קיבלתי ממנו שקית קטנה עם פרחים ריחניים ושבתי שמח וטוב לב הביתה.

"כל עוד אני יכול"

השבוע, חמש שנים לאחר המפגש הראשון, שוב הייתי אצלו. בתקופה הזאת הפכנו לחברים בלב ובנפש. עכשיו הוא מסוגל להזיז רק את הצוואר ואת העיניים. הוא מצליח לדבר באופן חלש ומקוטע, אבל לפחות הוא סובל פחות מכאבים. למרות מצבו, הוא מצליח לחלוש על פרויקט השיפוץ של הבית שקנה לאחרונה ולהתמודד במלחמות אינסופיות אותן הוא מנהל עם "כל העולם ואחותו": עם בנקים למשכנתאות, משרד הביטחון, הביטוח לאומי, גרושתו ואם בתו, שלא נותנת לו רגע מנוחה והחברה שעזבה את הבית. אבל הוא מבסוט, בדרך כלל, וזה גם משהו.

"אתה אופטימי?" הוא שואל אותי.

הכנסתי את הג'וינט לפיו. "אני אופטימי כי אני חי את הרגע, כל רגע שאני יכול", אמרתי. "אני משתדל לאסוף הכי הרבה חוויות חיוביות, להיות כמה שיותר עם הילדים, להשפיע על הסביבה את מירב הטוב שבי, וזהו. לא דואג מהמחר, ולא מנתח את האתמול, מקווה לטוב ומתכונן לכל אפשרות טובה כגרועה ללא פחד".

אריה שאף שאיפה עמוקה מהג'ונט. "ככה גם אני חש", הוא אמר. "אני משתדל לעשן כמה שאני יכול וליהנות ככל האפשר. אני יודע שעוד מעט אולי כבר לא אוכל ליהנות גם מזה".

***

מיומנו של משתמש.

השימוש שלי בקנביס החל לאחר הצבא, לאחר ששמעתי כי הקנביס מקל על כאבים והוא יוכל להקל על כאבי כיב הקיבה מהם סבלתי. ואכן, שימוש בקנביס בזמן התקפת כאבים, כשהכיב היה פעיל, הביא להרגשת הקלה. כשהתחלתי לקרוא ספרות בנושא, גיליתי שהוא היה בשימוש רפואי לאורך ההיסטוריה. אצל האינדיאנים בארה"ב, לדוגמה, וגם בתקופה הויקטוריאנית באירופה, שימש הצמח כתרופה מוכרת לשיכוך כאבים.

למרות שאני סובל מכאב כרוני במהלך שני העשורים אחרונים, לא השתמשתי בקנביס באופן קבוע, כי היה לי קושי רב מאוד להשיג את החומר. בכל מקרה, חשוב לציין שלא התמכרתי אליו כלל ועיקר.

בהמשך, לאחר שגיליתי את סגולותיו הרפואיות בהתמודדות עם כאב עז, התחלתי להשתמש באופן תכוף יותר בקנביס ובמידת הצורך והאפשר. רכשתי אותו בצורה מזדמנת, בלי לדעת את מקורו וכמובן ללא שום ידיעה על בקרת הגידול שלו, חומרי ההדברה וצורת ההובלה, שכולם משפיעים על האיכות וההשפעה שלו.

לעתים, הקנביס, שכל פעם הגיע ממקור אחר, גרם לי לבחילה ולשיבושים במערכת העיכול, שהתבטאו בשלשולים ובהקאות. לא תמיד ידעתי מה המינון הדרוש לי. כמו כן, בדרך כלל הייתה מתלווה לשימוש הרגשה של "היי" או בעגת הרחוב "סטלה". הרגשת ההיי, למעט במקרים קיצוניים בהם החומר היה חזק מדי או מלוכלך, לא השפיעה על התפקוד שלי או על שיקול הדעת ועל יכולת קבלת החלטות. אני חייב לציין כי במהלך כל ההתנסויות שלי עם הקנביס, לאורך שנים רבות, התופעות הקיצוניות הללו היו מעטות ביותר.

בשלוש השנים האחרונות, עברתי שלושה ניתוחי ראש נוספים להוצאת גידולים סרטניים. לאחר מכן, מחודש יוני 2006, עברתי הקרנות פרוטונים במשך כשלושה חודשים בארצות הברית. ההקרנות השפיעו מאוד על התיאבון, גרמו לי לבחילה חזקה וגם תחושת הכאב התעצמה במהלכן. במשך שלושת החודשים פחת משקלי בכ-13 ק"ג.

בתקופה זו בארצות הברית, הצלחתי להשיג קנביס באופן פרטי ומזדמן. הרופאה האישית שלי, ד"ר לורדו, עוד אישיות מדהימה, נתנה לי להפתעתי מרשם לקנביס, שלושה ג'וינטים ליום, המינון המקובל לחולים מסוגי.

לצערי, החוק בקליפורניה מאפשר רק לחולים תושבי קליפורניה לרכוש קנביס רפואי והיו לי מספר בעיות ביורוקרטיות להשיג את הקנביס הרפואי בבתי מרקחת בעיר. בעצה אחת עם הרופאה הוחלט לתת לי "מרינול", תרופה המכילה THC (החומר הפעיל בקנביס, טטרה הידרו קאנאבינול), בקפסולה, שנועדה להפיג בחילה ולהעלות את התיאבון, בתקווה שנפתור במהרה את הבעיות הביורוקרטיות.

אם אני נדרש לשאלה מהן השפעותיו של הקנביס, אוכל לדבר מנקודת המבט שלי, כפי שתועדה ביומן שניהלתי, וכן מהתרשמות של חברים, שאתם היה לי הכבוד והעונג להיפגש ולחלוק חוויות וג'וינטים של הקנביס הרפואי. לקנביס יש השפעה מנטאלית-נפשית והשפעה פיזית. ברובד הפיזי, החומר מרפה את השרירים, מקהה ומעמעם כאב, מרגיע את הגוף ואת ההכרה, מרגיע בחילות, מעורר תיאבון (מנצ'יז) ובעל השפעה הדומה לכדור שינה.

מבחינה מנטאלית, הקנביס עוזר להיכנס למצב מדיטטיבי. מדיטציה מאפשרת להתמקד מנטאלית, להרפות באופן מלא את הגוף וההכרה ולבצע השאה עצמית - אוטוסוגסטיה, באמצעות דמיון מודרך. מחקרים רבים הוכיחו כי השאה עצמית משפרת באופן משמעותי את תהליכי ההחלמה והריפוי אצל חולים. מדיטציה גם מאפשרת להתחבר למקור פנימי של שלווה ועוצמה, ולקבל את המציאות על כל גווניה באהבה. בתחום של כאב, מדיטציה מצליחה להפחית כאב, לשלוט בו, לתעל אותו למקומות של שחרור, צחוק ושמחה.

את הדברים הנ"ל ואת אלו שלהלן נשאתי בהרצאה שערכתי בפני הרופאים בכנס. ההרצאה זכתה לסיקור עיתונאי ואף מפורסמת באתר של "עלה ירוק". למרות זאת, רופאים שהשתתפו וארגנו את הכנס, ביניהם רופאים שרשמו גם עבורי מרשמים לקנביס רפואי, לא שלחו הסכמתם עד היום, להגיב כאן, מעל דפי העיתון, בשמם, על הנושא. נראה כי עובדה זאת מבטאת את הסטיגמה החברתית הקשה שיש לקנביס רפואי, את החשש מתגובה ציבורית ואת הבורות שהנושא מעורר.

אני מצאתי רק יתרונות בקנביס הרפואי, אבל, לצערי מלבד הבורות הקיימת בנושא, הדעות הקדומות שמוכתבות הן על ידי החוק והן על ידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים, יש להבנתי מספר ארגונים וגופים כלכליים המתנגדים, מאינטרסים כאלה או אחרים, להתיר את השימוש בקנביס הרפואי. זאת למרות הידע האדיר שנרכש על השימוש בתרופה ועל השפעותיה המבורכות על כאבים ומצב רוח.

כל זאת, על אף שהשימוש בתרופה "מרינול" ודומותיה, המופקות מקנביס ומכילות THC המיוצר בין היתר בתהליכים כימיים, מותר באופן חוקי ונמצא אפילו בסל הבריאות.

**

ג'ונט אחד = 12 ק"ג שוקולד

לקנביס הרפואי יש יתרונות שקשה להתעלם מהם ובוודאי שיש לו יתרונות על פני אלטרנטיבות מזדמנות כמו קנביס רגיל או תרופות שונות. בין יתרונותיו השונים:

o       משפיע מיידית.

o       מעלים או מקל באופן משמעותי כאבים מתמשכים.

o       משחרר פחדים ומפיג מתחים, מאפשר חשיבה חיובית החיונית בתהליך ההבראה.

o       מדובר בחומר אורגני שעובר תהליכים טבעיים, ללא שום התערבות כימית.

o       הקנביס הרפואי הנו הכלאה של שני סוגי קנביס, הידועים באיכותם ובהשפעותיהם, שעוברו השבחה גנטית מבוקרת.

o       ניתן להשתמש בו במגוון אופנים: עישון, בליעה או התזה בתרסיס.

o       הקנביס מוצר חסכוני ביותר. החומר הפעיל בקנביס וכן גם בשוקולד, טטרה הידרו קאנאבינול, THC, דומה דמיון מפתיע בהשפעותיו, במבנה ובקשרים המולקולריים אותם הוא יוצר בגוף, למרכיב ביולוגי טבעי המיוצר במוח הנקרא אננדהמיד. זהוט מרכיב במערכת האנדוקנבינואידית, שהנה אחת ממערכות ההגנה של הגוף, ופעילה ברוב מערכות הגוף המוכרות כיום, למעשה בכולן, המוח, הנשימה, מע' החיסון והרבייה, וכד'. חומר זה גורם גם לתחושת שיכרון והנאה. (אגב, המילה אננדהמיד נגזרת מהמילה אננדה בסנסקריט, שפירושה "נועם אינסופי", המעידה על תכונותיו). האננדהמיד זהה בתכונותיו לחומר הפעיל בקנביס ובשוקולד. כמות החומר שנמצאת בג'וינט אחד שקולה לכמות הנמצאת ב-12 ק"ג של שוקולד!

o       הקנביס גורם לתחושת היי פיזית ונפשית ועוזר מנטאלית להתמודד עם התחושות הקשות המתלוות למחלות סופניות.

o       השימוש בקנביס מעודד מפגשים חברתיים [גוינט], ובאמצעותו נוצרות "קבוצות תמיכה" טבעיות במובן מסויים, המסייעות בשיפור המורל ומצב הרוח, מעודדות את החולה, ובעקבות כך משפרות את ביצועי המערכת החיסונית שלו ומיטיבות את הרגשתו ובריאותו.

o       הופך את המציאות, שרובינו מתייחסים אליה כאל סבל מתמשך לנסבלת, מצחיקה ואפילו מאושרת.

o       מספר הולך וגדל של רופאים בעלי שם מהארץ ומהעולם ממליץ, או לפחות אינו שולל, את השימוש בקנביס רפואי.

מומלץ להשתמש למי שזקוק.!!!!!!!!!!!!

(הרשימות נערכו סופית על ידי אבא שלי ב2009)

***

אני ראיתי כמה טוב העישון עשה לאבא שלי. הפחית לו כאבים, הרגיע אותו, גרם לו להרגשה טובה. אני אישית משתדלת שלא לקחת תרופות. אם כואב לי הראש אני מבינה שזו הדרך של הגוף שלי להגיד לי לעצור שניה, או לשתות עוד מים, או לעצום עיניים ולנשום עמוק. אני נגד אנטיביוטיקה לכל שיעול ונגד כל התרופות שרופאים דוחפים לחולים.

אם יש פתרון שהוא טבעי ובריא, מעניק הרגשה טובה גם לגוף וגם לנפש, בלי חומרים כימיים, אז צריך להשתמש בו. 

היום ניתנים אישורים לרפואי למספר ממש מצומצם של מחלות, עם אזהרה שבעתיד מספר האישורים יקטן בגלל שאנשים מתחזים. 

***

אני מאמינה שאבא שלי החמוד היה מאוד שמח שאני כותבת על זה, ואם הוא היה איתי היום בטח היינו כותבים את זה יחד. הוא האמין בקנאביס וביכולת שלו להוות מזור ומרגוע לאנשים, ואני גם מאמינה בזה ומלאת תקווה שיבוא יום ואנשים יקנו ג'וינטים בסופר כמו אקמול. 

***

ועכשיו שיר, אני צריכה להירגע שניה.

(הוא מהמם, תסמכו עלי ותעשו הפסקה ותקשיבו לו)

**

אבא שלי ביום ההולדת האחרון שלו

**

(ובגלל שאני מאוהבת בגיפים והם מגה מצחיקים אותי)

יאללה, שנהיה רק בריאים אמן