ההפקה הכי מהממת בעולם וגם: זהו, רק זה

היוש

אז גמלה בי החלטה. אני זונחת את הלוק המינימליסטי כי הקטע הבוהמייני קנה אותי. בא לי להיות צבעונית ומנופנפת ושמחה. קניתי קצת פרטי בייסיק בוהמיינים בפוראבר 21 שאוכל לשחק איתם במשך העונה. כמה תחרות, כמה שרשראות וצמידים, אוברול מגניב. פרנזים לא, לא מעריצה בכלל. 

*

אני אעלה פוסט בהמשך עם רעיונות מגניבים למימוש הלוק (שבנקודה הזו של הזמן כבר נהיה נדוש אבל זה לא מעניין אותי אפילו קצת), ובינתיים אנעים את זמנכם בהפקה האהובה עלי בכל הזמנים. 

*

כשגרתי בפריז יום אחד ירדתי למטה בדרכי ללא לעשות כלום, שזה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות בפריז, וראיתי ממש מתחת לדירה שלי ליד פח הזבל ערימה של ווג. אספתי אותה מהר לפני שהטמבל שהשאיר אותה שם יתחרט ועליתי בריצה הביתה להחביא אותה. 

אחד הגליונות היה מנובמבר 2010 (אז זה לא היה כזה ישן), והיתה בו הפקה שצילם מייקל ג'נסון את סאשה פיבוברובה. הצילומים כל כך רכים, הסטיילינג עדין ומדויק. הקרבה המקסימה והכאילו משפחתית בין הילדה לסשה מדהימה. הנוף הכפרי והאור המעונן גורמים להפקה להראות כאילו היא נלקחה מסיפור, הפריימים קולנועיים והזויות והקומפוזיציות נוגעות ללב (בחיי שחיפשתי דרך אחרת להגדיר אותם ולא הצלחתי). 

*

הייתי לוקחת: את השמלה הארוכה הלבנה עם הכמה פסים האדומים ואת הכובעים. 

הייתי רוצה: שכשתהיה לי ילדה אני אעשה לנו כאלה תמונות

וגם: להיראות ככה אחרי לידה

ועוד: כזה בית.

ואחרון: את האפשרות ללכת עם שמשיה בלי להיראות בת 200 או מאידך פתט

***

פלייליסט של סלבס עושים קאברים לסלבס

Repeat from rebecca.botco on 8tracks Radio.

***

תהנו

יאלוש, לאב יה

מחשבות על טלויזיה של בחורים

אולרייטי,

סיימתי לראות שלשום את הסופרנוס, הייתי עם דפיקות לב מואצות ונשימה לא סדירה במשך כל הפרק האחרון. זה היה מוזר, הרגשתי כמו שנגמר מחנה קיץ: בודדה פתאום, ומתגעגעת לחברים שלי.
כשאני רואה סדרות וסרטים שגורמים לי להזדהות עם הרעים אני מבינה כמה קל לעשות על אנשים מניפולציות, ותוהה למה אני לא עושה כאלה בעצמי. (ואני לא עושה. ואם אני כן אז זה בתום לב ואני מבקשת מחילה).

איך אני, הבחורה שעוצמת עיניים כשמביאים למישהו סטירה עם הצד המעליב של היד, יכולה הזדהות עם הבחור הרע? לקוות שיהיה לו טוב, וישזכה לנחת ולמעשים טובים (פחות או יותר). אני שואלת את עצמי, איפה העקרונות? איך האמפתיה יכולה להתעצם עם מוזיקה מרגשת וקלוז אפ מתמשך?
על כל פנים, סיימתי את הסדרה ואני כבר מתגעגעת אליה.

***



אתמול עשינו חצי מסיבת פיג'מות וראינו פיינאפל אקספרס. חשבתי שזה יהיה סרט קצת יותר רציני ממה שהוא באמת: סרט סטלנים מעייף וקצת ארוך מדי שמייחס אפס חשיבות למוות. נאבקתי בדחף להירדם אל מול החשק שלי לראות את ג'יימס פרנקו- לנצח הבחור המתוסבך אך הגאון שזקוק להצלתי על מנת להצליח להתחייב ולחיות חיים בורגניים בדרום קליפורניה ולאהוב אותי לתמיד.

***


ואז חזרתי הביתה והתחלתי לראות בלש אמיתי. אני לא יודעת מה אתם עושים ברגע זה (סתם. אני יודעת. אתם קוראים את הפוסט) אבל עצרו הכל ותתחילו לראות את יצירת המופת הפשוט מעולה בקטע אחר הזו. אתמול בלילה ראיתי שני פרקים. העייפות הכריעה אותי בחמש לפנות בוקר. חלמתי על הסדרה כל הלילה ואז קמתי ב11 בשביל להמשיך לראות אותה.
מתיו מקונוהי- עוד פנטזיה שזקוקה להצלה. כמו ג'יימס פרנקו רק שרירי, זקן, ומדוכא.
הכל מושלם בה. התסריט, הדיאלוגים, המה שאמור להיות מוחבא בין השורות אבל בעצם נזרק לפרצוף שלך. (אתמול אופיר ואני דיברנו על התסריט שאני *בחיים לא* אכתוב. היא שאלה: מה, את רוצה כאילו כמו החבר'ה הטובים או פלורנטין? אמרתי: אולי, אבל בקטע מודע לעצמו. היום אי אפשר לעשות דברים שלא מודעים לעצמם. קללת החיים הוירטואלים, האוננות העצמית על פרופיל האינסטגרם שלך, השעות הארוכים שאנחנו מעבירים כשאנחנו הולכים אחורה בכל התמונות שאנחנו מתוייגים בהן.) מה שאני רוצה להגיד: מודעות עצמית. ללא ניסיונות להיות פילוסופיים ולכתוב שורות בין השורות, הדיאלוג הוא מה שהוא, בלי התחנפויות וטפיחה על השכם על מטפורות גרועות שאף אחד אף פעם לא מבין.
מפה לשם, סיימתי את הסדרה בפחות מ24 שעות. נהניתי מכל רגע. תפסתי את עצמי לפעמים עם הפה פתוח במשך כמה דקות. ליטרלי, פה פתוח. מזל שסטס לא היה כדי לחזות ברגעים המביכים ואז לא להצליח להתמודד עם המראה ולעזוב אותי. איזה יופי של צילום, איזה סאונד מדהים. זו הייתה חויה שמימית של התפעמות והתרגשות, אסתטיקה צרופה, לא פחות.

***



עד כאן טלויזיה. סתם, עד פה: אני לומדת קורס מעולה ומרתק שנקרא אסתטיקה טלויזיונית. דיברנו על המעמד של המדיום הטלויזיוני, איך הוא השתנה, מה הוא משרת. מה מקומו ביחס לקולנוע ואיך יחסי הכוחות נוזלים למקומות לא ברורים. הטלויזיה, שפעם נחשבה כבידור זול ונחות להמונים, תופסת את מקומו של הקולנוע ביצירת תכנים אומנותיים ומוערכים בשדה התרבותי. הטלויזיה היא מדיום שהקולנוע לא יכול לה: אין לו את הזמן. לעלילה יהיו שעתיים (פלוס מינוס, תלוי כמה הבמאי מתיש) לספר את עצמה, לפתח את הדמויות, להכניס את הצופה לאוירה. לטלויזיה תמיד יהיה יותר, והעובדה הזו נותנת לה את האפשרות להעמיק, לעגל את הדמויות שלה, לבגר אותן. לדבר עליהן ושהן ידברו. לתת לנוף את הסיפור שלו.
בלש אמיתי, מיני סדרה של שמונה פרקים. אני מרגישה שנולדתי, גדלתי ומתתי בלואיזיניה. היא נהייתה כפר סבא שלי. הקולנוע לא עשה לי את זה. טוני סופרנו הוא ספר שקראתי מליון פעם ואני יודעת אותו בעל פה, אני אוהבת אותו ושונאת אותו ומרחמת עליו ויש לי תקוות בשבילו. הטלויזיה נותנת לי מערכת יחסים ארוכת טווח, ולא סטוץ.



***


אחד הפתיחים הכי יפים שראיתי בחיים שלי. שמזכיר לי את הפתיח של דם אמיתי שמזכיר לי את הפתיח של תמרות עשן. אולי זו האפלה והמוזיקה.לא אולי, בעצם. בטוח.

***



חזרתי לעשות יוגה, אפילו עשיתי כרטיסייה במרכז שיבננדה בירושלים. לפני שבועיים בערך עשיתי לסטס ולי שיעור בבית, שמנו מוזיקה נעימה והדלקנו אורות רכים, פרסנו מזרון ושמיכה על הרצפה והתחלנו לתרגל. זה היה מהמם, ומאז תרגלנו עם כל מיני חברים בכל מיני מקומות.
חיפשתי תמונות לשים פה בשביל לעשות את הפוסט קצת צבעוני אבל כל התמונות שמצאתי היו של בחורות רזות וגמישות יתר על המידה שעיצבנו אותי, וציטוטים של אנשים שמרוצים מהחיים שלהם וששטפו להם את המוח בזבל ניו אייג'י שעובד רק על מי שכבר מבסוט, אז החלטתי לוותר.


***


דבר אחרון: אני מאמינה שעוד יכתב בדברי הימים של הבלוג על הפוסט הזה, המוקדש רובו ככולו לגברים. אני עדיין מעדיפה בחורות על המסך שלי, למען הסר ספק.



***


ונ.ב. באמת אחרון

שמתי לב שכל מה שקשור לדרום ארה"ב אני אוהבת. את המוזיקה, את הסדרות, את הצילומים (deep south q sally mann, למשל). זה לא סתם שאת הפרוייקט הדוקומנטרי שלי אני עושה תחנות דלק מבודדות, שאבתי את ההשראה ואת עולם הרפרנסים שמוביל אותי, גם אם לא באופן מודע בעבודה הזו משם.

וזה הסאונדטראק המלא והמופלא.

ביוש

פוסטאילנד

בפסח סטס ואני טסנו לתאילנד.

אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה לטוס כי חששתי מכמות המטלות שיש לי בלימודים ושלא אספיק אותן, אז סטס אמר לי: ״נעה. אנחנו כנראה לא נטוס לחופשה בארבע שנים הקרובות. יש לך כרטיס בכמעט חינם. מה את חושבת על זה בכלל?״

אמרתי לו: ״לא יודעת...״

הוא אמר לי: ״טוב את לא באה אני טס לבד״.

אמרתי לו: ״מה אתה מאיים?״

*באתי.

ארזתי לעצמי בעיקר טונות של קרם הגנה (העור שלי לא מגיב טוב במיוחד לשמש, כמו שאני טורחת לציין בכל פוסט), שתי גופיות, שתי שמלות, שלושה מכנסונים ובגד ים שלם של אבטיחים.

אני לא חזקה במיוחד באריזות, בדרך כלל לחופשות בטן-גב אארוז את המינימום ההכרחי. 

נטייה זו נוטה להיות בעייתית כשבא לי להרגיש כוסית. תאילנד מלאה בבחורות רזות, שזופות ובלונדיניות.

(אני לא חושבת ששיתפתי עם קוראות וקוראי הבלוג את החלום הכמוס והגדול שלי להיות בלונדינית. בא לי שהשיער שלי יהיה כמו קרן של שמש. להיות קליפורניה גירל שנוסעת על סקטים בטיילת והשיער שלי מתבדר לי ברוח מאחורי ואז יבוא איזה ריצ׳רד אבדון כזה ויהפוך אותי לאייקון של הדור המנוכר והמרוכז בעצמו שלנו. כמו האנה הורבאת׳ רק בלונדינית ועל סקטים. נראה לי שנסחפתי). 

אז מה שקרה זה שהייתי לבושה בסחבות כל היום, היה לי נוח וכיף ככה ואני מוצאת את העניין של ללבוש בגדים מכוערים ממש משחרר. מיותר לציין שלא צילמתי תמונות של לוק אוף דה דיי.

איזה חופש. רק סטס ואני, חופים לבנים ודקלים. היה כל כך רגוע שאפילו השתחררתי מהפוביה שלי שקוקוס יפול לי על הראש. המים היו בגוונים כאלה חזקים של כחול ותכלת שזה הרגיז אותי כי כל הזמן הרגשתי שאני מסתכלת על תמונה שערכו בפוטושופ. 

בגלל שהיינו על כרטיסי סטנד-ביי, שזה אומר שאנחנו עולים רק אם יש מקום על הטיסה, ולא העלינו בדעתנו שכל עם ישראל טס לתאילנד עם כל המשפחה, לא הצלחנו לעלות על מספר לא מבוטל של טיסות ונתקענו בבנגקוק ארבעה ימים.

בנגקוק מדכאת. היא כל כך מכוערת, עמוסה, רועשת ולחה שנשארתי אצל אלכס (הנשמה שהציל אותנו ונתן לנו את הספה שלו בדירה הבנגקוקית המהממת שלו בכל הימים האלה) ובכיתי. מתייפחת על הספה.

שלחתי מייל לראש החוג שלי, כי חזיתי שאפספס כמה ימי לימודים. היא הרגיעה אותי והציעה לי לתעד את ימי ה"חיים על מזוודות". 

אני התחברתי יותר ללתעד את הייאוש, אבל ההתעסקות הזו הסיחה את דעתי, גרמה לי להרגיש שאני עושה משהו מועיל עם הזמן המבוזבז והעסיקה אותי במשך הימים האלה, וגרמה לי להסתכל על העולם מנקודת מבט אובייקטיבית ולא קורבנית כמו שאני אוהבת. (אמא שלי אמרה לי: "נעה'לה, זו חויה נהדרת בשבילך. את לומדת להתמודד עם מציאות לא רצויה. זו חויה חשובה ומלמדת").

בחרתי ארבע תמונות. תמונה לכל יום שהיינו בבנגקוק.

***

מה קניתי? זר פרחים לראש, שלוש חולצות בשלושים שקלים, בגד ים (כי לא שלחו לנו את המזוודות וקיבלנו אותן רק יומיים לאחר מכן), חצאית וחולצת טריקו לבנה (כי לא נשארו לי בגדים כשהתעכבנו בבנגקוק) וזהו. אין צורך בקניות. 

*

(תאילנד בתמונות)

והנה פלייליסט חופשה שמצאתי. טרם שמעתי את כולו, אבל אני אוהבת את השיר הראשון וזו בדרך כלל ערובה טובה מאוד לכך שהפלייליסט יהיה מוצלח. 

ultimate vacation mix from lourology on 8tracks Radio.

*

שנזכה לחופשות ולחופש.

נשיקות