אבי פתאום מכל החדרים
יצא למרחקיו המוזרים
מות אבי/ יהודה עמיחי
*
ביום חמישי האחרון הגשנו את פרוייקט סוף הסמסטר.
בהתחלה חשבתי שהפרוייקט שלי עוסק בהתכנסות, אחר כך הבנתי שהוא עוסק בהיעדרות. צילמתי את בני המשפחה שלי- את אמא שלי ואת האחים שלי במרחבים האישיים והציבוריים שבבית.
אחרי תהליך של בחירה ושל סינון התמונות, אחרי כמה סופי שבוע בהם צילמתי בבית- התחלתי להבין מה בחרתי לצלם, מה בחרתי לצרף לעבודה ולמה.
האנשים במצולמים כאן הם המשפחה שלי. אבל הם הדימויים שלהם שאני לוקחת איתי כשאנחנו לא ביחד, הם המשמעות שהם מייצגים עבורי. הם הם בעיני רוחי המוטרדת, המודאגת.
הבנתי בערך שבועיים לפני ההגשה, שיש סיבה שהתמונות נוגות, אישיות, מכונסות בתוך עצמן. לא מחוייכות. מישירות מבט למצלמה רק בהכרה, לא בחשיבות.
אמא שלי הציעה לי לצלם תמונות שרואים בהן איזכור לאבא שלי שנפטר לפני 4 שנים וחצי: תמונה שלו, חפץ ששייך לו. לא רציתי, כי הרגשתי שאין לו כבר קשר למה שחשבתי שאני רוצה לעסוק בו בפרוייקט שלי.
והדבר שהבנתי אז, שבועיים לפני ההגשה, היה שהוא כל הקשר. שאני מצלמת התמודדות עם אבל. שאני מצלמת משפחה שממשיכה לחיות אחרי אובדן. שאני מצלמת יום יום פשוט ורגיל שלנו, ושכנראה שהחיסרון של אבא שלי בבית צף מעל כל אלה.
*
אבל הסדרה היא לא עצובה, כמו שאמרה וצדקה נועה המורה שלי.
היא פשוט על החיים ועל התמודדות ועל מרחבים בבית.
נראה לי
*
