(לאט לאט ובשקט בשקט מסתבר שערוץ 1 עושים סדרות מצוינות. אם זה איפה אתה חי, היהודים באים או משפחה טובה.)
הסדרה משפחה טובה היא סדרה על משפחה. על מערכות יחסים, על פרידות ומעברים. הסדרה מלווה את בני משפחת באומן. האב והאם נפרדים ביוזמתו, הילדים גרים בתל אביב. הם יוצאים, עובדים, בוחרים מערכות יחסים גרועות ומנפנפים את הטובות, ובימי שישי בערב עולים לירושלים לארוחת ערב.
השחקנים מעולים, את רובם בטח תכירו. הליהוק ברובו אמין (חוץ מעניין האח הרקדן בבת שבע שלא יודע לרקוד) ולעיתים אפילו מצאתי אותו גאוני.
ראיתי את הסדרה בסוף שבוע אחד עם המשפחה שלי. כולנו היינו מישהו, וסטס גם נראה כמו האח הקטן. כל אחד מאיתנו התחבר לסדרה מהמקום שלו, החוזק של הסדרה הוא באמינות, ביכולת לגרום למשפחה שלי להרגיש שזו סדרה עליה.
כל פרק נגמר בקטע קומיקס שהבת מספרת. אלה הקטעים האהובים עלי.
קניתי אותו לפני כמה חודשים, שיהיה לי מה לקרוא בלילות הארוכים והמשעממים ברודוס, או במטוסים בדרך למקומות שפחות רציתי להיות בהם. ובאמת בתקופה הזו קראתי המון ספרים, אבל את הדרך לא קראתי.
מאז שהתקלקל לי הטלפון והוא די חסר שימוש ותועלת, מצאתי את עצמי עם המון זמן פנוי וחזרתי לקרוא. עד מהרה נגמרו לי כל הספרים ובלית ברירה לקחתי לידי את ׳הדרך׳ והתחלתי אותה.
הספר אפור. הוא קשה, הוא עצוב ומדכא. כל הזמן שקראתי אותו לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, ורק רציתי לסיים אותו. ספרתי אחורה את העמודים, לא יכולתי לחכות שהוא יסתיים כבר ואני אוכל לצאת מהעולם הפוסט אפוקליפטי חסר התקווה שמקארתי ברא.
ועם זאת, לא הצלחתי להפסיק. כי עם כמה שהספר קשה, ככה הוא מלא חמלה. ככה הוא מינימליסטי בתיאור הנוף, ברגש. ככה משפטים שמתמצתים את כל הטוב והרע בעולם לא נבלעים בבליל.
תקראו אותו. הדיאלוגים קטנים, האהבה גדולה, הפחד עמוק.
סיימתי לראות שלשום את הסופרנוס, הייתי עם דפיקות לב מואצות ונשימה לא סדירה במשך כל הפרק האחרון. זה היה מוזר, הרגשתי כמו שנגמר מחנה קיץ: בודדה פתאום, ומתגעגעת לחברים שלי.
כשאני רואה סדרות וסרטים שגורמים לי להזדהות עם הרעים אני מבינה כמה קל לעשות על אנשים מניפולציות, ותוהה למה אני לא עושה כאלה בעצמי. (ואני לא עושה. ואם אני כן אז זה בתום לב ואני מבקשת מחילה).
איך אני, הבחורה שעוצמת עיניים כשמביאים למישהו סטירה עם הצד המעליב של היד, יכולה הזדהות עם הבחור הרע? לקוות שיהיה לו טוב, וישזכה לנחת ולמעשים טובים (פחות או יותר). אני שואלת את עצמי, איפה העקרונות? איך האמפתיה יכולה להתעצם עם מוזיקה מרגשת וקלוז אפ מתמשך?
על כל פנים, סיימתי את הסדרה ואני כבר מתגעגעת אליה.
***
אתמול עשינו חצי מסיבת פיג'מות וראינו פיינאפל אקספרס. חשבתי שזה יהיה סרט קצת יותר רציני ממה שהוא באמת: סרט סטלנים מעייף וקצת ארוך מדי שמייחס אפס חשיבות למוות. נאבקתי בדחף להירדם אל מול החשק שלי לראות את ג'יימס פרנקו- לנצח הבחור המתוסבך אך הגאון שזקוק להצלתי על מנת להצליח להתחייב ולחיות חיים בורגניים בדרום קליפורניה ולאהוב אותי לתמיד.
***
ואז חזרתי הביתה והתחלתי לראות בלש אמיתי. אני לא יודעת מה אתם עושים ברגע זה (סתם. אני יודעת. אתם קוראים את הפוסט) אבל עצרו הכל ותתחילו לראות את יצירת המופת הפשוט מעולה בקטע אחר הזו. אתמול בלילה ראיתי שני פרקים. העייפות הכריעה אותי בחמש לפנות בוקר. חלמתי על הסדרה כל הלילה ואז קמתי ב11 בשביל להמשיך לראות אותה.
מתיו מקונוהי- עוד פנטזיה שזקוקה להצלה. כמו ג'יימס פרנקו רק שרירי, זקן, ומדוכא.
הכל מושלם בה. התסריט, הדיאלוגים, המה שאמור להיות מוחבא בין השורות אבל בעצם נזרק לפרצוף שלך. (אתמול אופיר ואני דיברנו על התסריט שאני *בחיים לא* אכתוב. היא שאלה: מה, את רוצה כאילו כמו החבר'ה הטובים או פלורנטין? אמרתי: אולי, אבל בקטע מודע לעצמו. היום אי אפשר לעשות דברים שלא מודעים לעצמם. קללת החיים הוירטואלים, האוננות העצמית על פרופיל האינסטגרם שלך, השעות הארוכים שאנחנו מעבירים כשאנחנו הולכים אחורה בכל התמונות שאנחנו מתוייגים בהן.) מה שאני רוצה להגיד: מודעות עצמית. ללא ניסיונות להיות פילוסופיים ולכתוב שורות בין השורות, הדיאלוג הוא מה שהוא, בלי התחנפויות וטפיחה על השכם על מטפורות גרועות שאף אחד אף פעם לא מבין.
מפה לשם, סיימתי את הסדרה בפחות מ24 שעות. נהניתי מכל רגע. תפסתי את עצמי לפעמים עם הפה פתוח במשך כמה דקות. ליטרלי, פה פתוח. מזל שסטס לא היה כדי לחזות ברגעים המביכים ואז לא להצליח להתמודד עם המראה ולעזוב אותי. איזה יופי של צילום, איזה סאונד מדהים. זו הייתה חויה שמימית של התפעמות והתרגשות, אסתטיקה צרופה, לא פחות.
***
עד כאן טלויזיה. סתם, עד פה: אני לומדת קורס מעולה ומרתק שנקרא אסתטיקה טלויזיונית. דיברנו על המעמד של המדיום הטלויזיוני, איך הוא השתנה, מה הוא משרת. מה מקומו ביחס לקולנוע ואיך יחסי הכוחות נוזלים למקומות לא ברורים. הטלויזיה, שפעם נחשבה כבידור זול ונחות להמונים, תופסת את מקומו של הקולנוע ביצירת תכנים אומנותיים ומוערכים בשדה התרבותי. הטלויזיה היא מדיום שהקולנוע לא יכול לה: אין לו את הזמן. לעלילה יהיו שעתיים (פלוס מינוס, תלוי כמה הבמאי מתיש) לספר את עצמה, לפתח את הדמויות, להכניס את הצופה לאוירה. לטלויזיה תמיד יהיה יותר, והעובדה הזו נותנת לה את האפשרות להעמיק, לעגל את הדמויות שלה, לבגר אותן. לדבר עליהן ושהן ידברו. לתת לנוף את הסיפור שלו.
בלש אמיתי, מיני סדרה של שמונה פרקים. אני מרגישה שנולדתי, גדלתי ומתתי בלואיזיניה. היא נהייתה כפר סבא שלי. הקולנוע לא עשה לי את זה. טוני סופרנו הוא ספר שקראתי מליון פעם ואני יודעת אותו בעל פה, אני אוהבת אותו ושונאת אותו ומרחמת עליו ויש לי תקוות בשבילו. הטלויזיה נותנת לי מערכת יחסים ארוכת טווח, ולא סטוץ.
***
אחד הפתיחים הכי יפים שראיתי בחיים שלי. שמזכיר לי את הפתיח של דם אמיתי שמזכיר לי את הפתיח של תמרות עשן. אולי זו האפלה והמוזיקה.לא אולי, בעצם. בטוח.
***
חזרתי לעשות יוגה, אפילו עשיתי כרטיסייה במרכז שיבננדה בירושלים. לפני שבועיים בערך עשיתי לסטס ולי שיעור בבית, שמנו מוזיקה נעימה והדלקנו אורות רכים, פרסנו מזרון ושמיכה על הרצפה והתחלנו לתרגל. זה היה מהמם, ומאז תרגלנו עם כל מיני חברים בכל מיני מקומות.
חיפשתי תמונות לשים פה בשביל לעשות את הפוסט קצת צבעוני אבל כל התמונות שמצאתי היו של בחורות רזות וגמישות יתר על המידה שעיצבנו אותי, וציטוטים של אנשים שמרוצים מהחיים שלהם וששטפו להם את המוח בזבל ניו אייג'י שעובד רק על מי שכבר מבסוט, אז החלטתי לוותר.
***
דבר אחרון: אני מאמינה שעוד יכתב בדברי הימים של הבלוג על הפוסט הזה, המוקדש רובו ככולו לגברים. אני עדיין מעדיפה בחורות על המסך שלי, למען הסר ספק.
***
ונ.ב. באמת אחרון
שמתי לב שכל מה שקשור לדרום ארה"ב אני אוהבת. את המוזיקה, את הסדרות, את הצילומים (deep south q sally mann, למשל). זה לא סתם שאת הפרוייקט הדוקומנטרי שלי אני עושה תחנות דלק מבודדות, שאבתי את ההשראה ואת עולם הרפרנסים שמוביל אותי, גם אם לא באופן מודע בעבודה הזו משם.
