Love Life

יש משהו בלגור בירושלים שהוא מחייב. אני מרגישה שאני חייבת לאהוב אותה. חייבת להרגיש ברת מזל שאני גרה בה. כשרק עברתי לירושלים אמא שלי הייתה אומרת לי בכל שיחת טלפון: ׳כמה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. לחיות בירושלים זו זכות.׳

ואני הייתי מרגישה חנוקה מההיסטוריה ומהלחץ. מהחומות שסוגרות, מכל האנשים שלובשים רק בגדים כהים. הגעתי לירושלים מפריז והתגעגעתי לקלות של עיר שאין לה ציפיות ממני.

ולמערכת היחסים שלי עם ירושלים יש עליות וירידות. לפעמים אני מאוהבת, לפעמים אני רוצה להעלות אותה באש.

מאז שסטס קנה לי את הספרים של יהודה עמיחי אני מתייחסת לירושלים יותר בסלחנות. אני רוצה לאהוב אותה באותה צורה שיהודה עמיחי אהב: בלי תנאים ובלי ציפיות.

**

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, אני שני
הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים
סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. ״אתם רואים
את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת
קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו״. אבל
הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו
להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב
אדם שקנה פירות וירקות לביתו. 

תיירים/ יהודה עמיחי

**

ביום שישי סטס ואני הלכנו לשוק. קנינו לימונים, רימון ובננות. עגבניות שרי, בצל סגול, בטטות, תפוחי אדמה, פטריות ושלושים פיתות בעשרה שקלים.
כשסיימנו כבר נגמרו האוטובוסים והלכנו הביתה עם השקיות ברגל. כשהלכנו חשבתי: אנחנו שיר של יהודה עמיחי. 


**

חיי אהבה: לחפש אותה תמיד ובכל מקום. 

**

שיר שהוא מאוד חשוב למצב הרוח

**

התמונות צולמו במצלמת פילם 35 מ״מ 

**

בשמחות ואהבות