La cuisine de Marie Paul

לקראת סוף תקופת מגורי בפריז פנה אלי חברי גיל, שסיים את לימודי הטיפוגרפיה שלו בברצלונה, וביקש ממני לצלם אמא מיוחדת ובשלנית עבור פרוייקט הסיום שלו. 

מפה לשם (ובעזרת בנצ'וק הפרנקופיל האהוב עלי)- הגעתי למארי פול. מארי פול היא אם לארבעה ילדים, שגרה במאלאקוף, עיר במרחק 4 תחנות מטרו מפריז. הגעתי למארי פול המקסימה ביום שמשי. הייתי עייפה, רצוצה, הרגשתי לא טוב, כל הדרך עמדתי בנסיעה במטרו עם עשרים אלף קילו על הגב ובנוסף גם הייתי צמחונית באותה תקופה אז בכלל כעסתי על העולם. כשהגעתי אליה והנחתי את חמשת התיקים שלי, פתאום נרגעתי. 

*

מארי פול התחילה לבשל. קוקי סאן ז'ק, פשטידת בצל, נזיד עגל בשמנת, עוף בסיידר תפוחים ועוגה בחושה שהיא מספרת שאין אף גבר בעולם שיכול לעמוד בפניה. 

עם מארי פול ביליתי יומיים. הלכנו יחד לשוק, לסופר, לבולונז'רי. היא בישלה, אני צילמתי ונשנשתי בגט וצנוניות. קשקשנו לנו בצרפתית-אנגלית-שפת הסימנים- שיחת חירשים.

*

*

הדבר שהכי הגניב אותי אצל מארי-פול, מעבר לבישולים שלה, היה הכלים והרהיטים. פתאום היא סיפרה לי ששולחן האוכל היה שייך למשפחה שלה בנורמנדי והוא נבנה לפני כמה מאות שנים. הצלחות שלה, גם הן ירושה עתיקה. סדוקות מעט בקצוות, להדגיש את משא הזמן, אבל עדין- קיימות. 

ואני כל כך הופתעתי. ביקום הישראלי-יהודי שלי הכל חדש. הכל מאיקאה, משווקי פשפשים. כל שורשי משפחתי ברחו; מפולין, מפרס, מעיראק. אני לא מכירה אף אדם שעזב את ארצו בדרכו לארץ ישראל ויכל לקחת איתו שולחן, או סט חרסינה.

עד הפגישה עם מארי פול, לא היתה בתודעה שלי האפשרות להיסטוריה פיזית. ההיסטוריה של המשפחה שלי מסתכמת בכמה תכשיטים, כמה תמונות. בעיקר בסיפורים. אני יכולה לדקלם את המסע של סבתא רבה שלי מפרס לארץ בגיל 12, ואת הסיפורים של סבא שלי על הבריחה מפולין. אבל את הבית שלהם אני לא יכולה לדמיין. הלואי והיה לי את שולחן הכתיבה של סבתא שלי, את סט הצלחות של פסח. 

לפני כמה ימים ניסיתי לחפש בgoogle earth את הבית של סבתא שלי בעירק. לא הצלחתי למצוא אותו. 

*

דמיינתי את הדברים שקרו על השולחן של מארי פול: את הלידות, המריבות, החגים שנחגגו. מעגלי חיים שלמים. אני מניחה שקשר כזה לרהיטים נותן הרגשה של המשכיות. של מורשת, של שושלת. כל זה קיים בתרבות הצרפתית, והאירופאית בכלל. בעצם, בכל תרבות שאין בהיסטוריה שלה בריחות על גבי בריחות. 

*

יש ספר של אחת הסופרות האהובות עלי, ניקול קראוס. הוא נקרא בית גדול. נזכרתי בו כי המקצוע של אחת הדמויות בו הוא למצוא רהיטים ישנים של ניצולי שואה. 

אבא שלי היה אומר שאסור להיצמד לכלום. הכל הוא בר חלוף, אסור לתלות את האושר שלנו באנשים ובחפצים. אבל אני קצת כזו, למרות שאני משתדלת. לחפצים, לרהיטים, לבתים- יש ערך רגשי מאוד גדול בשבילי. אני יכולה להבין את האנשים שפנו למוצא הרהיטים על מנת שיחזיר להם את שולחן האוכל הגדול שהיה בבית שלהם בפולין, או בבגדד, או באמסטרדם. כמו השולחן של מארי פול.

*

  

הבית של מארי פול, הנוף מהחלון במטבח, האדים מהסירים, הרדיו הקטן, הכלים, האוכל, הרהיטים, היא עצמה.
nikon D90 50mm 1.8, 18-55mm

  

  

  

  

  

  

*

אין לי מילים לתאר את געגועי לפריז. אני מרגישה את החוסר שלה בעצמות. התמונות האלה, הפלייליסט הזה, מחזירים אותי לתקופה קסומה.

La Paris! from josiefication on 8tracks Radio.