כל שנה מגיע היום בו אני מבינה שהקיץ נגמר. אם ישאלו אותי על היום הזה בשנה שעברה, או בשנה שלפניה אני לא אזכור להגיד איפה הייתי ומה לבשתי, ולהגיד את האמת אני אפילו לא זוכרת את ימי ההבנה של סוף הקיץ.
בכל מקרה, השנה היום הזה היה אתמול.
השעה הייתה שש וחצי ויצאתי מהמכללה לחושך מצריים וכבר עלו לי דמעות בעיניים מרוב הרגשת הבדידות שהקור החושך והשקט נותנים.
אני אוהבת את החורף, אבל יש משהו שמעציב אותי בסוף הקיץ. כמו מוצאי שבת.
הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם בחורף:
- שיזוף. למרות שהעור שלי מגיב זוועה לשמש כולי מתמלאת כתמים כמו נמר ונהיית לי פיגמנטציה בפנים- אני אוהבת את ההרגשה המנחמת של השמש, את ההפקרות של הגוף השוכב. אני אוהבת אנשים שזופים כי אני מיד חושבת על החלוצים הבריאים עם העור מוקה שביום סללו כבישים ובערב שתו לימודה ורקדו סוינג בתל אביב.
- בגדים דקים. בחורף אני מסורבלת. מלאת צעיפים, לוקח שנתיים להוריד סוודר ואז שמלה ואז גרביונים רק בשביל ללכת לעשות פיפי. אני אוהבת את החצאיות הארוכות האוריריות, שמתנפנפות מטר מאחורי כשאני הולכת. והם גם גורמות לי להיות גבוהה יותר מ1.62 הסנטימטרים שניתנו לי.
- ריח של קרם הגנה. ציטוט של אמא שלי: "הקרם הזה שווה רק כי הוא גורם לי להרגיש כמו גרייס קלי בפרובאנס".
- כפכפים. אלוהים, כמה אני שונאת נעליים סגורות. משמינות ומקצרות לי את הרגליים. כל מילה נוספת מיותרת.
- והדבר האחרון והכי חשוב- ההרגשה הכי טובה בעולם: לקום מוקדם ביום שישי ללכת לים להתפקר לשמש ללכת לאכול חומוס לחזור הביתה להכנס להתקלח במים קרים לצאת לחדר שקר מהמזגן להיכנס מתחת לפוך וללכת לישון. יש יותר טוב מזה?
- וחוץ מזה: לקים בהירים, שיער שלא רטוב מהגשם, לשבת על הדשא, בריכה (וריח של כלור), ריח של פריחת היסמין בלילה, שקיעות של קיץ, ללכת יחפה, ממטרות, חום. חום. חום.
אז זהו פוסט פרידה מהקיץ - ניפגש בשמלות פרחוניות ומטפחות לשיער עוד כמה חודשים.
500 days of summer
Bruce weber to Vogue USA 2012
Queen Carrie
****
ג'ואל מאירוביץ' (joel Meyerowitz). התוודעתי אליו ממש אתמול במסגרת תרגיל בלימודים. התאהבתי. לגמרי ועד כלות וממבט ראשון (כן, סימנתי וי על כל הקלישאות. אז מה).
איזה אוירה מיוחדת, איזה יופי של תחושת סוף יום קיץ הוא נותן. האור שמסתנן דרך החלון, המרפסת הכחולה- דהויה בסוף היום עם השפל, המכוניות ה'הו-כה-אמריקאיות'.
לאחרונה ראיתי סרט מקסים- העולם על פי דאנקן (The way way back), משפחה שנוסעת לעיירת חוף לחופשת הקיץ. העלילה פחות משמעותית כרגע, כי מבחינה ויזואלית ואסתטית- הסרט מאוד מזכיר את העולם שמאירוביץ' יוצר. נינוחות שלוה של עיירת חוף אמריקאית.
7 התצלומים הבאים שלו, מתוך הספר A SUMMER'S DAY.
(עד כאן לג'ואל מאירוביץ')
****
Mariot Estino to vogue USA 2013
Now and them
Vogue Paris 2004
Vogue UK 2004
Vogue UK 1939
תמונות שלי
נעלה כיף לחזור ולקרוא אותך. תודה שאת מאפשרת :)
השבמחקדווקא לי התמונות של מאיירוביץ לא נתנו תחושה של שלווה ורוגע. כנראה כי אני רואה בהן משהו גאומטרי וסגור... בכל מקרה מצאתי את שלך יותר נעימות, יפות ואמיתיות. והן גם עשו לי שמחה בלב וגם געגועים לקיץ המתרחק.