על מחול, קנאה, קיילי ספייר ועולמות מקבילים. (או: הסיפור העצוב של נעה הרקדנית הלא ממומשת)

בלוג חדש, בואו נתחיל. 

איך שאני אוהבת מחול. רקדתי מגיל 3 במסגרות כאלה ואחרות: מודרני, בלט קלאסי, ג'אז. כשהתגייסתי הפסקתי לרקוד. מאז פחדתי פחד משתק מללכת לשיעורי מחול. לא ידעתי מה אני זוכרת, כמה חוזק נשאר בגוף שלי, אולי אני בעצם לא יודעת לרקוד ובאמצע השיעור כל הבנות הדקיקות בבגדי גוף השחורים שלהן יצביעו עלי ויצחקקו והמורה תגרש אותי מהכיתה במבטא רוסי חמור ומלגלג?

כשגרתי בפריז באה אלי חברה רקדנית ומורה למחול, שביום שישי גשום וקר בחודש דצמבר אמרה לי "בואי. הולכים לשיעור בלט". והלכתי לשיעור הראשון שלי מזה 3 שנים כמעט. פגשתי מורה מדהימה שמדברת עברית, והרגשתי שעברתי מחסום שפעם חשבתי שלא אוכל להתגבר עליו. מאז הלכתי מדי פעם לסטודיו למחול המואר והיפה והעתיק ברובע המארה. במצטבר הלכתי לשיעורי בלט קלאסי 10 פעמים במשך שנתיים. אני יודעת, זה מעט, אבל תצאו אתם מהבית במינוס שמונים מעלות.

בכל מקרה, מאז שהפסקתי לרקוד באופן רציף אני לא יכולה לראות מופעי מחול. הקנאה, הקנאה גומרת אותי. הגוף החזק והיציב של הרקדניות, המיניות שלהן והכריזמה. מה לעשות, אני סוג של קנאית כרונית כשזה נוגע לנושאים מסויימים (בעיקר לרקדנים, לנשים רזות, לניו יורקרים ולבחורות שיכולות להרשות לעצמן את כל מה שיופיע בבלוג בפוסטים הבאים).

מפה לשם, עם האובססיה שלי לתנועה, לקומפוזיציה של במה, ולרקדנים חיפשתי צלמות שמשתמשות בתנועה. מצאתי את קיילי ספייר (kylli sparre) ההורסת.

מה אפשר להגיד על הצילומים שלה שהם לא אומרים לבד?

מלאי דימיון. התמונות הן מספרה אחרת. יקום מקביל. ממש לא מפה. אני יכולה לדמיין את השניה שאחרי התמונה נלקחה, את הרקדנית הדוגמנית ממשיכה לזוז במין מחול מכושף שלא קשור בכלל לעולם שלנו. החיבור של הגוף והאדמה, של הגוף והנוף. 

עד כאן להשתפכויות שלי. כנראה שאם באמת הייתי רוצה הייתי רוקדת, אבל אולי אני מהבחורות שמעדיפות לכתוב מאשר לשים טייץ ולהזיע בסטודיו. כואב, אבל צריך להכיר בעובדות.

כל התמונות שמוצגות פה למטה הן של קיילי.

אם תרצו, יש לה אתר http://www.sparrek.org ודף בפייסבוק sparrek. תפרגנו לה בלייק, מגיע לה.

עד כאן להיום, נשיקות