פוסט החזרה, והחזרה לקיץ.

אני חשה רגשות אשם קשים שזנחתי ככה את הבלוג!

אז מה אם היו לי שמונים אלף עבודות ואחר כך נסעתי לתאילנד עם הכרטיס האחרון שנשאר לי מאל על (הגיע הזמן להתרגל לזה שהעולם לא קטן כמו שהוא כשעובדים בחברת תעופה.) 

הייתי צריכה לכתוב! הייתי צריכה לפרסם, הייתי צריכה להפסיק לאכול ולהיות רזה כמו שתמיד רציתי (זה לא קשור לבלוג אבל קשור לחיים).

אבל הנה חזרתי. שזופה, ועם סימני פיגמנטציה קשים שמעניקים לי מראה של השוטר אזולאי.

קרו דברים רבים בזמן שנעדרתי. מתלבשות גרועות, ארוחות פסח מבעיתות, טרנדים מביכים שאתעלם מהם בהפגנתיות ואעבור למה שאני אוהבת: שמש, גופיות לבנות, ואת ג'רי.

ג'רי היא חברה שלי מכיתה ח'. הרבה דברים עברנו יחד: הלכנו עם נעלי בית לתיכון, ברחנו משיכורים בקניון ערים בכפר סבא, התנשקנו פעם אחת במסגרת אמת או חובה, הכנתי לה סנדויץ' מקולקל שעד היום היא לא שוכחת לי אותו, וממש לאחרונה גם טיילנו בהודו.

בשבת אמרתי לה: ג'רי בואי אני אצלם אותך לתרגיל פנורמה שאני צריכה להגיש לשיעור פוטושופ. היא אמרה סבבה ואיחרה בשעה וחצי.

מילה על ג'רי: יש לה את הארון הכי מפוצץ שראיתי, ואת כושר האיפוק הכי נמוך. קשה לה פיזית להשאיר פריטים בחנויות. היא חייבת אותם אצלה. כך יוצא, שיש לה דרך קבע באוטו שקית מפוצצת בכמות בגדים שיכולה להלביש מחלקה של מש"קיות ת"ש בחמשו"ש (אויש כמה קיצורים צבאיים! כזה מביך לא היה פה מאז הפוסט הצבאי. עוד קיצור אחד ואני מורידה את עצמי ל20), חלקם הגדול עדיין עם תוית.

צילמנו את הפנורמה (כמובן שיצא מחריד. הגעתי ללימודים ביום ראשון וכמעט התחלתי לבכות מכמה שהפנורמה יצאה מכוער. אני במקצוע הלא נכון, הייתי צריכה ללמוד חטיבת עצים או משהו) ואז אמרתי לה: ג'רי בואי נצלם תמונות לפוסט. היא אמרה סבבה (ואם הייתה דרך שהיא הייתה יכולה לאחר היא הייתה מאחרת. אבל לא הייתה לה, כי היא כבר הייתה איתי. זה חוקי תחבירית לכתוב כל כך הרבה הייתה במשפט אחד?).

*נזכרתי בהשפעה המוקדמת ביותר שלי ממעריב לנוער. הייתי בכיתה ו' ונסענו לים עם המשפחה. השתזפתי קצת, ואיכשהו ידעתי שאני אמורה ללבוש לבן כדי להבליט את זה.*

עכשיו אני יודעת. אין צבע יפה יותר לקיץ מלבן. (וגם לחורף. אבל עכשיו קיץ).

אני אוהבת את ההרגשה של החופש שהלבן נותן. את החגיגיות, את ההבלטה של השיזוף שלמדתי ממעריב לנוער שכל כך חשובה. לא צריך הרבה לקיץ, חוץ מכמה גופיות לבנות בארון. לצרף אליהן ג׳ינס בויפרינד מקופל וכפכפים, חצאית מידי בגזרת A למראה קצת מתוחכם יותר, או פיג׳מה וקימונו ליום מתסכל באוניברסיטה.

שלוש גופיות לבנות, שלושה אאוטפיטים שונים, ג'רי אחת (וזה מספיק.)

ולפני: שיר להיכנס איתו לקיץ.

(ביום שישי חזרתי מהבריכה לקראת ערב, שמענו את השיר הזה באוטו, הייתי קצת צרובת שמש ועייפה. והשעה, העייפות, האוירה, הנסיעה והשיר- הם חופש.)

*

חצאית:   zara barcelona

גופיית בסיס: היינס

גופיית תחרה: forever 21 

משקפי שמש: ray ban
ארנק: מקמבודיה

חצאיות מידי הן הפריט לקיץ הזה. מצרות את המותניים, רומנטיות, מתנפנפות ברוח הערב הקלילה (כן תל אביביות, יש רוח ערב קיצית בירושלים. ממליצה על רילוקיישן). בלכ מקרה, קריצה קטנה לשנות ה40 עושה לי נעים בעיניים.

*

קימונו: bershka

גופיה ומכנסיים: היינס

נעליים: zara home barcelona

אני חזיתי בשנה שעברה שקימונו יהיה ההיילייט של הקיץ. זה לא קרה, אך אני לא ממעיטה ביכולת הנבואה שלי, ועולה על ארגז תפוחים הפוך ווירטואלי במרכז העיר ומכריזה: קנו, קנו קימונו. עליונית כל כך יפה, מתוחכמת, נעימה ונוחה. מקפיצה את הצבעוניות. מספיק ללבוש פיג׳מה (כמו שג׳רי פה מדגימה לנו) ולזרוק מעליה קימונו והופס! את כבר בספירה אחרת. 

*

ג׳ינס: zara

גופייה: american eagle 

נעליים: zara home barcelona

תיק: nike

אקססורייז מהודו ומסבתא

מילה אחת: תיקי שק. עליית ההיפסטרים טייק 17.

אני אוהבת.

*

קיץ שמח

נשיקות

פנס בעין ווידאו של אליס והשפן. אני לא ממוקדת לאחרונה.

היוש. 

(אל תשכחו לראות את הוידאו בסוף).

רק לידיעת הקוראים,

 עוברת עלי התקופה העייפה בחיי ויש לי פנס בעין. (כשהלכנו לישון לפני יומיים סטס דפק לי מרפק כל כך חזק לעין שהרגשתי דברים מתפוצצים שם. לפחות יש לי תמונה שווה להעלות לאינסטוש). 

*

מה עוד? אני ממשיכה למלצר.

נפטרתי מהפרצוף המריר. אם תראו מלצרית עם חיוך מאוזן לאוזן תדעו שאני על סף שבירה. וגם הבוס שלי טוען שאני חופרת וצעקנית. וזה ידוע, יש לי בעיות שמיעה. 

אין לי תירוץ לחופרת.

*

מישהו עשה לי חשק לטויטר. אני הכי צריכה מקום ללהגג בו את כל השנינויות החדות שלי שמתחילות בהיוש, נגמרות בביוש, ובדרך יש כמה פייסוש ואינסטוש. לא מתכוונת להתנצלוש. 

*

קיבלנו מטלה בשיעור וידאו, להכין וידאו קצר שמצולם באור אחורי.

-לפני כמה זמן הייתי צריכה לקנות משהו בבית מרקחת ונזכרתי אחרי כניסת שבת (שכחתי שאני גרה בימי הביניים). אז כמובן שבעיר ענקית כמו ירושלים יהיה בית מרקחת אחד, כמובן שהוא יהיה במרחק שעה הליכה מהבית שלי וכמובן שאף אחד מחברי שעם רכב בעיר לא יענה לי כשאני צריכה. התמזל מזלי ועליתי על האוטובוס האחרון לשם. ברור שבדרך חזרה אני אלך לאיבוד ואמצא נתיב שעובר דרך שכונת מגורים שלא תעבור בה מונית גם עוד שנתיים. הלכתי, בוכה בכי תמרורים מעצבים כי בצורה שנסתרת גם מהאל הצלחתי להאריך לעצמי את הדרך ב40 (!!) דקות שלמות-

בקיצור, מטרת הסיפור היתה להגיד שכשהייתי חמש דקות מהבית שלי מצאתי את חורשת הירח. אז עוד לא ידעתי שככה קוראים לה, היא הייתה פשוט מאוד יפה.

קטנה, האור שמסתנן דרך העלים מרצד על הדשא ועל הפרחים הצהובים. האפיזודה המחרידה שעברה עלי בשישי שרבי התגלתה כמועילה, כי ממנה יצא הוידאו שהתחלתי את הסיפור הארוך שלי איתו. 

כשבאתי לשם שוב אחרי כמה ימים אלוהים הנחית עלי מוזה, והחלטתי לצלם משהו שקשור באליס בארץ הפלאות. מזל שסטס התחפש לשפן בפורים.

*

אליס היא נועה צנקל המוכשרת והיפה, השפן הוא סטסיק שכאמור מככב בתחפושת שלו מפורים (איך לא חשבתי להתחפש בתחפושת המשותפת שלנו לאליס, ובמקום התחפשתי לגזר?!?!?!??? איךךךךך?? היו לי חמצוצים בשיער!!!) 

*

צולם בניקון 7100, עדשה 50mm 

השמלה של אליס מחנות יד שניה בפריז. 

*

בסוף הפוסט הוידאו- אל תדלגו עליו בטעות. כל הפוסט הזה נכתב עבורו.

הוידאו:

alice from noa maccabi on Vimeo.

רק בריאות לנו,

נשיקות

לא עובדת בשביל אף אחד

אוקיי, אז חזרתי למלצר. מירי מהבנק התקשרה ואמרה שאני לא יכולה יותר להתעצל, וכדאי שאני אזיז את התחת שלי ואמצא עבודה או שהיא תקנוס אותי (סתם, מירי כבר לא עובדת בבנק. יש לי בנקאית אחרת שאני אפילו לא מכירה ושלא טורחת לצלצל אלי לשאול לשלומי).

בקיצור מפה לשם התחלתי לעבוד בבר בירושלים (שנקרא באופן אירוני למדי 'תל אביב'. תבואו לבקר אותי ותאכלו המבורגר מהסרטים. בלי צחוק, לא שאני מקבלת אחוזים או משהו).  

עכשיו, אני חושבת שאני מלצרית די טובה. כשאני לא שוברת כוסות על לקוחות בטעות, שוכחת להזמין להם צ׳יפס, ממלאת להם את כוס הבירה ב75% קצף, מפילה עליהם סופלה רותח ומגלגלת להם עיניים. ואני גם ממש כיפית, כשאני מרימה צ׳ייסר עם שולחן ועושה צ׳ייסר מים כי אלכוהול לא טעים לי, אני לא מספרת להם ואפילו עושה את הפרצוף המעוות של אחרי צ׳ייסר (אם אני ממש בקטע אני גם אוכלת לימון, להעצים את האפקט הדרמטי).

ואני גם סופר דופר נחמדה. 

עד שאנשים לא נחמדים אלי ואז אני מבהירה להם:

שאני לא עובדת בשביל אף אחד (ממש).

*

החלק הכי קשה בשבילי בעבודה הוא להחליט מה ללבוש. בא לי להיראות טוב, אבל לא בא לי ללכלך בגדים בקטשופ ומיונז, ובא לי שיהיה לי נוח, אבל לא בא לי שיהיה לי קר בארבע בבוקר כשאני חוזרת הביתה ברגל והרוח הירושלמית מצליפה לי בפנים ומזכירה לי שאולי הייתי צריכה להישאר בפריז, שם לרוח יש לפחות ריח של קוראסון. 

*

(כשמילצרתי אחרי צבא בג'וני בלום, שהיה ללא ספק אחד המקומות המצחיקים שעבדתי בהם, בשעות מאוד מאוחרות של הלילה הלקוחות ברי המזל שנשארו לשבת על הבר והאריכו את הסגירות שלי בשעות ארוכות זכו לראות אותי עושה מחוות לביונסה בריקודים על הבר בשיר שהיה ההמנון שלי באותה תקופה- אול דה סינגל ליידיז. ואפילו לא הייתי שיכורה.)

(אם היה לי בר היה קוראים לו נעה והפלייליסט היה מורכב שירי פופ בלבד וכל הסטרייטים הסחים (בקטע של סטייט אוף מיינד) המעפנים ששותים גולדסטאר וצ'ייסר ערק לא היו עוברים סלקציה בחיים. וזה היה הבר הכי מגניב בתולדות היקום. אבל כנראה שבר לא יהיה לי כי אני פשוט לא אוהבת אלכוהול, אז זה יהיה די מוזר.)

*

בקיצור מה הקטע המעפן הזה שמלצריות צריכת ללבוש שחור? ומאיפה מביאים נעליים שחורות? מייצרים אותן רק לסבתות שקונות בלב הכחול. 

אני מציעה: מהפיכה!

אם אני כבר מלצרית, ועוד בבר של המבורגרים (אלוהים, תשמור עלי. כמה אני אוכלת. אני לא אצליח לעבור בדלת בסוף)- לפחות שיהיו לי מדים כמו של המלצריות בדיינרים האמריקאים. אני מבקשת שמלה בצבע פסטל, עם סינר. על הכובע אפשר לוותר. נעליים שטוחות לבנות ושיער שסודר ברולים. ובוס שיקבל בברכה גלגולי עיניים, זה חלק מהאטיטיוד. 

*

מפה

חיוך מציל ממבוכה. 

 IRENE DUNNE PHOTO 

חצי נזירות חצי מלצריות.

מפה

מטפחת ראש? קטיפה? העולם מתקדם למקום טוב!!

מלצרית גרמניה בשנות ה40. לייק על השיער.  

היא מעצבנת אותי. אבל אני אוהבת את הורוד ואת האשליה שאולי אי פעם גם המותניים שלי יהיו בעובי של עיפרון.

מיסטיק פיצה. ראיתי היום, אבל נרדמתי. לעבודה הן לובשות טי- שירט רחבה, חצאית צרה וקצרה ופאוץ'. יש סצינה בסרט שג'ו-ג'ו צועקת בגאווה ש"עכשיו זה האייטיז". OMG. לשמור בכספת ושלעולם לא יצא לאויר העולם שמישהו אי פעם התגאה בעשור המחריד בתולדות היקום. היו שם פאוצ'ים.

האם הרוחנית

וממשיכת הדרך. כנראה שאת חייבת להיות מלצרית אם את רוצה מערכות יחסים עם ערפדים.

אפילו שאין לה מדים, אני לא צריכה סיבות כדי להכניס את אמילי. 

משהו שאני בחיים לא אעשה, אלא אם כן יבוא לי להיראות בסוף משמרת כמו שוורצנגר.

הדמות האהובה עלי בגריז אחרי ריזו. 

מוזר לראות את קייט וינסלט מחייכת בסרט. 

טוטאלי. דורש תעצומות נפש רציניות.

מתוך הסרט waitress. כמה שזה מקורי.

מתוך הסדרה Alice

*

זה כולל חיוך, זה כולל מזגן,

אבל זה לא לא לא

לא כולל שירות, 

מובן?

(ליריקה שמתחרה באלתרמן)

נשיקות

נ.ב.

אם הבוס שלי במקרה קורא את זה, אני באמת מלצרית טובה. כל המקרים הנ"ל הם היפותטים לגמרי. 

big girls don't cry

 הפוסט של היום הוא פוסט תגובה לאמא שלי החמודה, שלא מצליחה להבין למה פרסמתי בפייסבוק שלי תרגיל שעשיתי לקורס וידאו בלימדים- סרטון שלי בוכה.

השיחה התנהלה ככה:
אמא: אבל זה ממש לא נורמאלי.
נעה: מה?
אמא: למה כולם צריכים לראות אותך בוכה?
נעה: כי אנשים בוכים לפעמים זה לא משהו להתבייש בו.
אמא: נכון, אבל למה את צריכה יראו אותך בוכה?
נעה: זה חלק מהאומנות שלי.
אמא: אבל זה לא נורמאלי. למה את רוצה שיראו אותך בוכה?
וחוזר חלילה. 


בקיצור בפוסט של היום יהיו תמונות, גיפים ואת סרטון הבכי המדובר - כולם על טהרת הבכי המתפרץ והבלתי נשלט.
אני ממש מרחמת על בנים שלא מצליחים לבכות. אני אומרת בנים כי מעולם לא נתקלתי בבחורה שיש לה את הבעיה הזו. לפעמים אני רואה את סטס ואני יודעת שהחלום הכי רטוב שלו הוא להתחיל לייבב בקולי קולות ולשפוך ים של דמעות- אבל הוא לא עושה את זה, כי הוא לא בוכה.

מילדות לימדו אותי לבכות. עצובה? כועסת? לחוצה? מאוכזבת? שמחה? רעבה? עייפה?
פתרון מושלם. לא פלא שהיום אני בוכה מפרסומות של סלקום.

בשבועות האחרונים הייתי במין תקופה שלא הפסקתי לבכות בה. התנחמתי בזה שזה מחליק את העור. עד שאמרתי לעומר שאם כבר אני בוכה לפחות לא יהיו לי קמטים ואז הוא אמר לי: "אבל זה מלח".
אז הפסקתי לבכות. תמה תקופה יפה.

זו היתה תקופה די מביכה, כי זה לא כל כך נעים להיות הזאת שבוכה כל הזמן. פורצת בבכי באמצע השיעור. חוזרת מהעבודה ובוכה מעצבים על זה שסיימתי מאוחר ולא יהיה לי מספיק זמן לישון (כשלוקחים לי את השינה דברים קשים קורים). עם כל הבולשיט הניו אייג'י שההורים שלי האכילו אותי על כמה טוב לבכות לבכות, בסופו של דבר כנראה שנהייתי הבכיינית.
לא ממש הטייטל המושלם.
הייתי מעדיפה 'החכמה' (גם ביקום מקביל בו המטוס המלזי היה מופיע פתאום לא היה קורה שהטייטל שלי היה הופך ל'חכמה'), 'המתלבשת הטובה', 'המוכשרת', 'המהממת שאי אפשר לעמוד בפניה' וכו' וכו'. קיבלתי בכיינית.

אז אין לי הרבה ברירות אלא לקבל את אובר- הרגישות המוגזם שלי בברכה ולהימנע מפרסומות של סלקום, וכשמבקשים ממני לעשות תרגיל וידאו בו אני מציגה את עצמי- לצלם דקה שלמה של בכי. ועדיף עם שיר פולק רך ועצוב שיעצים את החויה הרגשית.

יש מין קטע בפייסבוק, וברשתות חברתיות באופן כללי- הכל מושלם. אני יודעת שדשו בזה עד בלי די, לכולם יש את פרופיל הפייסבוק שהם מסתכלים בו וחוטפים דיכאון קליני ממושלמות, מגניבות, הורסות הפיד של החבר שהם אוהבים לשנוא.
אז אני יוצאת חוצץ (אפשר גם לשנות לי את הטייטל ל'חנונית' אחרי היוצאת חוצץ הזה) כנגד המושלמות המזוייפת.
החיים שלי מורכבים גם מבכי, גם מאכזבות, מחוסר ביטחון עצמי, מחששות ומלחץ. ואני לא חושבת שצריך להצניע את זה. ואני לא מצניעה, וזו התשובה שלי לאמא שלי, שהיא מדור אחר- שהסתגל לרשתות החברתיות ולא נולד או התבגר לתוכן. ולא מבין את רעיון השיתוף- שהוא פסיכי בפני עצמו אבל גם מאפשר.

ואני אוהבת גם לראות אנשים בוכים. לא כי אני אוהבת לראות כשאנשים עצובים- אלא כי יש משהו מאוד אינטימי ואישי בבכי וזה מעניין לראות את עצמנו משתקפים בבכי של אחרים, כי אנחנו לרוב לא מסתכלים במראה בזמן בכי. (או שלפעמים יש אנשים שמצלמים את עצמם כשהם בוכים וזה גם די מוזר).


**

ילדות גדולות ממש בוכות, ואפילו יותר.

**

 

 סצנת הבכי המעצבנת בתולדות הקולנוע ביי פאר.

אויש, אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עכשיו אחרי שראיתי את כל הבוכים האלה. איים אין דה קלאב בייבי. הנה הוידאו שלי בוכה. ממש אחרי דיאן קיטון.

i.d from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות ומשיכות אף