פעמיים דאבה מאושרת, תודה.

אפתח בגילוי נאות.
תמיד רציתי להיות רזה יותר.  הגילוי הנאות הזה חשוב שיתגלה, כיון שבפוסט הזה אדבר על דימוי גוף. ועל ביוש שמנים. ועל הקמפיין הדוחה הזה שכל פעם שאני חושבת עליו אני מקיאה קצת בפה. הגילוי חשוב כי אני לא מתיימרת להיות מעל המירוץ לשלמות. יש לי בלוג שעוסק באופנה, יותר ברור מזה יש?
הגילוי חשוב כי אני רוצה להיות רזה, תמיד רציתי וכולי תקווה שלא תמיד ארצה. אבל אני נגד שמנופוביה (כן, יש מושג כזה, ויש הרבה אנשים כאלה), נגד ביוש אנשים, נגד אכזריות.

*

לפוסט יהיו כמה נקודות. ואתחיל.

1. מותר להיות שמן. מותר להיות רזה. מותר להיות הומו, לסבית, טרנס, ג'ינג'ית, מותר להיות רגילה. מותר להיות הכל. והכל טוב. זו נקודת מוצא של כל פוסט בבלוג הזה, וזה בפרט.
2. הקמפיין נגד השמנת ילדים. אחד מתוך ארבעה ילדים בישראל סובל מהשמנת יתר, כך לוחשת הסטטיסטיקה. שמעתי דברים גרועים יותר. כמו זה שאחת מתוך אחת עוברת הטרדות מיניות. אני לא רואה קמפיין כולל על זה בתל אביב. ילדים שמנים? לא חסרות דאגות בישראל?
3. נכון, יש סכנות בהשמנת יתר. בריאותיות. אבל מי אמר שכל השמנים סובלים מהסכנות הבריאותיות הללו? בוקר טוב, אפשר להיות שמן ובריא. 
4. הקמפיין הזה, כמו שנכתב כבר בכל אתר שמכבד את עצמו ברשת, רחוק מלהיות קמפיין נגד השמנה. הקמפיין הוא קמפיין נגד שמנים. שמים שמנים ללעג על שלטי חוצות. כשהילד שלך גדל החיוך שלו קטן? באמת? זה סלוגן יותר גרוע מ'תשמרי על הכוס שלך'. נראה לי שהבעיה האמיתית פה היא איכות משרדי הפרסום בישראל.
5. רוצים קמפיין נגד השמנה? למה לא לדבר על הרגלי אכילה נכונים, למה לא לדבר על הסכנות בג'אנק פוד? למה לא לדבר על חשיבות הכושר הגופני? למה לא לדבר על חשיבות הפירות והירקות בתפריט היומי (טוב, זה בגלל שהשמנת הוזלה והירקות עלו. זה למה.)
למה? אני אספר למה. כי זה לא מצחיק ולא פוטוגני. הרבה יותר כיף לצחוק על הילד השמן של הכיתה.
6. זה לא סוד שילדים אכזריים. אם ילדים בני 14 מבצעים אונס קבוצתי בילדה בת 12, לשחרר כמה בדיחות על הילד השמן זה בוטנים בשבילם. אמרו הפרסומאים: בואו ניתן להם עוד חומר! נגדל את דור הפרסומאים האטומים, הרעים, חסרי המעוף ובעלי אוצר המילים המצומצם הבא!
7. דאבה?????????? ברצינות???
8. אני אצטרך לסכם עכשיו. הקמפיין הזה מחריד. לא משתמשים בילדים בצורה כזו צינית ורעה. נקודה. הקמפיין הזה מעודד שנאה, מעודד את הרחקת האחר, נותן לגיטימציה לבדיחות על שמנים (כי אם כתוב דאבה על אוטובוס אז ברור שזה סבבה לקרוא לילדה בכיתה המקבילה ככה). הצד השני שלו הוא עידוד אנורקסיה, בולמיה ושאר הפרעות אכילה. כי אם כל תל אביב מרוחה בפוסטרים שאומרים שאסור להיות שמן, אולי אני אסתום את הפה כבר מהיום ואוכל מלפפון בשבוע?
ואסיים במה שהתחלתי: מותר להיות הכל. הכל טוב, הכל בסדר.
9. נ.ב.
אני חושבת על הילדה עם 'עודף המשקל' הולכת ברחוב. אולי היא לבד ואולי היא עם עוד חברות. אולי הן רזות. והיא רואה פתאום את הפוסטר של הנדנדה. והיא מרגישה שבפוסטר מדברים עליה, והיא מרגישה שהחברות שלה יודעות שמדברים עליה, בעצם. ואז היא מרגישה שהרחוב יודע שהיא הילדה השמנה על הנדנדה. ואז קורה משהו נורא. אז מחלחלת פנימה ההבנה שהיא לא בסדר. שהזהות שלה מתחילה במשקל שלה. היא קודם כל שמנה. ואחר כך היא כל השאר. ואם הדימוי העצמי שלה עדיין לא נרמס מעולם התוכן הויזואלי שסובב אותה, הוא בטוח בדרך למטה ברגע הזה, כשהיא מבינה שלהיות שמן זה איום ונורא.


**


אני לא חפה מפשע. בכל הפוסטים שהיו פה עד עכשיו, מעטות היו הפעמים (אם בכלל) שהתמונות שהעליתי היו של נשים לא רזות. זה לא כי פסלתי מראש או שהחלטתי לשים רק נשים רזות, זה כי פשוט לא מצאתי.
אבל הייתי צריכה לחפש.
אני לא רוצה להיות שותפה ליצירת עולם שסוגד לאידיאל מסויים של יופי. הייתי רוצה להיות שותפה לעולם מקבל ומכיל. אז אני אתחיל בתיקון היום, בפוסט הזה, שמלא בנשים שמחות עם מודעות אופנתית שאני יכולה רק לחלום עליה.
אני לא רוצה לדבר על כמה שהן יפות, מדהימות ומתלבשות הורס (טוב זה ברור, אחרת הן לא היו פה).
הדבר היחיד שאני רוצה להגיד עליהן הוא שלטעמי הן אמיצות. זה לא פשוט ללבוש שורטס כשאת לא מידה 36. זה לא פשוט להגיד שיזדיין מודל היופי. אני מי שאני ואני נראית בן זונה.

Kellie Brown - And I Get Dressed

Franceta Johnson

Gabi- GabiFresh

Tanesha Awshti- Girl with curves

JAY- JAYMIRANDA

MARGIE- MARGIEPLUS

Nicolette Mason

ושיר שמח לסיום.

- הסוף -

מלא נשיקות. 

גירלז. או: וולקאם טו דה רילייף, ביצ'ס

היום נדבר על בנות. ולא על סתם בנות. על GIRLS.

מי שלא מכירה, מוזמנת להתבייש שניה, ולפני שהיא חוזרת לפוסט- למצוא אתר לצפייה ישירה ולטעון את הפרק הראשון של העונה הראשונה.

*

GIRLS, או בשמה הישראלי 'בנות' (כמה מפתיע) היא סדרת טלויזיה של HBO חסרי הגבולות.

הסדרה נפתחת בסצנה במסעדה נחמדה, בה ההורים של האנה (לנה דנהאם, היוצרת, התסריטאית והשחקנית הראשית בסדרה) מודיעים לה שהם מפסיקים לתמוך בה כלכלית. האנה בהלם. נפלט לה מין משפט אייקוני (i could be the voice of my generation! or a t least a voice. of a generation)- ויצאנו לדרך. מייק דה סטורי שורט- הסדרה מתארת חיים אמיתיים, של ארבע רווקות בניו יורק. 

נשמע מוכר? ממש. אבל ממש לא.

מה זה בנות רגילות? בנות לא מושלמות. מה זה לא מושלמות? בנות עם צלוליטיס. שיש להן סקס גרוע ומוזר, קשיים בחיי האהבה ובחורים שלא רוצים אותן ואז נותנים להן לחכות עם הגרביונים למטה. בנות עם חברויות בעיתיות, עם אישיויות בעיתיות. שלא יודעות להתלבש. שאין להן כסף. שמערכות היחסים שלהן הזויות. שיש להן חלומות גדולים, ואין להן מושג מהם. עם יאוש ודיאלוגים שנונים מדי. אנחנו, בקיצור.

האנה היא  הדמות הכי לא מושלמת שמתפשטת לנו על המסך. בלי תסביכים, בלי עניינים, בלי לספור קלוריות. היא משחקת פינג פונג עם ציצים מקפצים וסבבה לה. אין לה תסביכי גוף, כיף לה להתפשט, והיא אף פעם לא אמרה שהיא שמנה מדי לשורטס. 

ואני התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. אני אוהבת את חוסר המודעות העצמית המשווע שלה לאיזה חברה פח היא, לריכוז הקיצוני שלה בעצמה, לבחירות המחרידות של הבגדים שלה (קראתי ראיון עם מלבישת התכנית שאומרת שאף פעם לא תבחר משהו שיחמיא לה. אם יש בגד שנראה עליה טוב- יצרו, יקצרו, או יחליפו אותו. זה פשוט לא האנה הורבאת' להתלבש בצורה שמחמיאה לה).

אבל האנה חיה. היא אוהבת, היא עושה סקס, היא רוקדת, היא רבה, היא כותבת, היא בוכה, היא אוכלת, הולכת לראיונות עבודה, ממלצרת בקושי, משחקת פינג פונג בעירום, כאמור. 

ואחד הדברים הכי מעניינים בתכנית זה מודל החברות שלה. לא עוד חברים, לא עוד סיינפלד, לא עוד אחת שיודעת, לא עוד סקס והעיר. כן הטחת האשמות, כן כאב, כן קנאה, כן חברות הזויות שנעלמות או מתחתנות או נכנסות או שלא להיריון, כן חברות שנוטרות טינה. כן החיים האמיתיים שלי (חוץ מהעניין הזה של לעשות קוק בשירותים של מועדון עם החבר לשעבר שהתגלה כגיי ואז שכב עם השותפה שהיא במקרה גם החברה הכי טובה שלי. מבולבלים? לכו לראות את הסדרה).

לנה (אני קוראת לה לנה כי אני כבר שנתיים בערך מדמיינת שהיא החברה הכי טובה שלי) אמרה בריאיון לתכנית אירוח שקר כלשהו, שהיא 'מתנגדת לדעה שדמויות צריכות להיות 'לייקבאל'. אני לא לייק (אמא'לה איך מתרגמים את זה?) את רוב החברים שלי- אני אוהבת אותם. וככה אני גם מרגישה לגבי הדמויות בסדרה.'

ולפעמים אני חושבת שמארני פתאטית. ושג'סה חיה בסרט, ומה נסגר איתה ולמה היא חייבת להיות כזו מיוחדת, ומה הקטע של שושנה עם הדיבור המעצבן ועם האישיוז בתולה שלה? ואני מרגישה ככה כלפי הדמויות כמו שאני מרגישה לפעמים כלפי החברים שלי. שהם מורכבים, שיש להם עומקים. שהם שונים אחד מהשני ושונים ממני ואני יודעת שככה הם מרגישים כלפי.

כי ככה אנשים מתנהגים, ונראים. וזה מה שהם עושים. וזה מה שממש מגניב בתכנית הזו. 

(זה והבגדים. הקימונו וההאגס של ג'סה בעונה הראשונה? לגמרי לגזור ולשמור לדורות הבאים). 

*

הקימונו המדובר של ג'סה.

זה מה שחברות טובות עושות. 

 הפרשנות הסמרטוטית של האנה לחולצה של החבר שלי.

 ג'סה מתברגנת לאיזה דקה וחצי.

 מארני עם חליפת חלל לא ברורה, תלבושת משונה לבחורה עם הטעם הכי קלאסי בסדרה.

 יש מצב גדול ששוש גומרת פה.

כאן מרני יושבת עם אמא שלה, שאומרת לה שהיא מתלבשת כמו זקנה. יכולה לממן משפחת פסיכולוגים שלמה. 

פה עושים קוק. וזו גם החולצה הכי נוראית שנראתה על מסכי הטלויזיה מאז המצאתה.

 אני. כל כך. אוהבת. את התמונה הזו. 

*

יש בסדרה מין אמיתות כאלה. שאני צופה ואומרת לעצמי. וואלה. 

יש משהו משונה בלהיות בני עשרים ומשהו בדור הזה. יש הרגשה ששום דבר מבטיח לא מסתתר אחרי גיל 30. שהחיים ימשיכו להיראות ככה, רק עם סטטוסים אחרים. ומי שמעניין אותו יכול לגגל את 'דור השקר כלשהו' ולמצוא למה אנחנו כאלה. ויש בזה משהו קצת מבלבל. ואני רואה את הבלבול הזה בתכנית, ואני מזדהה איתו, ועם ההדחקה. אני מזדהה עם הדמויות. אין בסדרה שום ניסיון להראות מציאות מושלמת. כי ברור שאין.

ואני אוהבת את זה שאין שום בודי אישיוז. לא לטוב ולא לרע- הגוף פשוט שם, והאנה למשל, עושה עם המיניות שלה מה שמתחשק לה, וזה הכי פמיניסטי לטעמי. 

ואם כל זה לא מספיק בשביל להבין כמה הסדרה הזו מעולה, בנוסף להכל היא גם מצחיקה פצצות. 

 תכלס.

אחד הרגעים היותר מביכים ועם זאת נוגעים ללב שיצא לי לצפות בהם.

FOODWEAR, או: מי לבש את הגבינה שלי?!

אני אתחיל בסיפור. 

איתמר, חברנו הטוב והאהוב הגיע לכמה ימים מפריז. אתמול הוא היה איתנו כל היום וגם ישן אצלנו.

היום סטס קם מוקדם בבוקר כי הוא נסע לטיול עם האוניברסיטה (כן, לא התבלבלתי. טיול. עם האוניברסיטה. כמו בכיתה ה', רק בלי הורים מלווים), ואיתמר ואני קמנו ביחד- אני הלכתי לבית הספר ואיתמר לגן של אחיו הקטן.

מכיוון שאין בבית שלנו מראת גוף, האינדיקציה היחידה שלי ללדעת האם אני נראית סבבה או לא היא לשאול את סטס ('ברור מאמי את נראית מעולה' הוא ממלמל כשבין העיניים שלו לביני מפריד הקנדי קראש), וסטס לא היה אז שאלתי את איתמר. והשיחה התנהלה ככה:

נעה: איתמר זה נראה סבבה ככה?

איתמר: כן. 

נעה: אבל זה משמין אותי?

איתמר: נעה תשמעי את לא רזה...

נעה: מה?

איתמר: אבל זה הקסם שלך!

אבל לא הבנתי. אני שאלתי אותו אם אני רזה?

לא. שאלתי אם החצאית הזאת משמינה. 

אבל הוא הביא לי תיק של לואי ויטון (באמת.) אז סלחתי לו ורק כמעט הרעלתי אותו עם הקפה השחור שהכנתי לו. שילמד המניאק.

*

טוב, אין טעם להכחיש: אוכל משמח אותי.

עכשיו כשעברנו את הנקודה הזו, אני גאה להציג בפניכן את פוסט האוכל הלביש. כמה צבעוניות, רעננות, מקוריות. איזה כיף זה ללבוש פיצה, לנעול סנדלי דובדבנים, לאחוז בתיק אבטיח ולחבוש בגט על הראש. ככה גם אין סיכוי להיתפס רעבים לעולם. בקיצור, הקטע הזה מגניב אותי. 

אז בבקשה כמה דוגמאות למזון לביש, תהנו.

 עבודה של  Linus Morales

מי אמר שאי אפשר לשמור על המשקל גם במשחקי מין?

"סליחה, מה השעה?" 

"אממ עשרה לקיווי"

(נכון ממש מסוכן לאכול קיווי בציבור? תמיד נתפסים סיבים כאלה בין השיניים שלא יוצאים גם עם חוט דנטלי.)

עבודות של Fulvio Bonavia & Pete Matia

 צילום: Richard Burbridge

סגנון: Robbie Spencer

 Ouka LeeLe, שלא הצלחתי להבין עליו דבר פרט לשם שלו.

עבודה של המעצבת Amy Goodheart

צילום Ted Sabarense

עיצוב של Olle Hemmendorf.

 מה הקטע של הנעל הזו, אם כשאני יוצאת לרוץ אני רק חושבת על ההמבורגר שאחרי?

זו רק אני או שזה אוקסימורון, או משהו.

יש אתר שנקרא חולצת פיצה (בתרגום חופשי ולא מסובך). ושם מזמינים פיצה, על חולצה.

ויש את ביונסה שלובשת פיצה מכף רגל עד ראש.

 עבודות של המעצבת  Agatha Ruiz de la Prada בשבוע האופנה במילאנו. אם היה לי בגט על הראש לא הייתי מתאפקת מלאכול אותו. כשהייתי יורדת לבולונז'רי בפריז לקנות בגט הייתי הולכת תמיד למאפייה הרחוקה וקונה שניים.

פשוט בגלל שעד שהגעתי הביתה כבר חיסלתי חצי לפחות, אז שיהיה איזה בגט לסטס. שלא יגיד לאמא שלו שאני מרעיבה אותו חלילה.

 אני יכולה להסתפק בכזה לארוחת בוקר. רק עם תיק בפנים, שיספיק לי לכל היום.

 עבודה של Group Lambertz הגרמנים.

 עבודה של המעצבים Daniel Feld & Wesley Nault 

Project Runway

ליידי גאגא מכוסה בשר. בהשראת השמלה שהגברת לבשה לכבוד טקס פרסי הMTV. בטקס היו עוד כמה חתיכות בשר על השמלה, אז יש שתי אופציות לסיבה שהשמלה הצטמצמה:

1. הליידי הייתה רעבה.

2. גארי יורפולסקי תקף אותה. ובצדק. 

אויש שרלוט אולימפיה, מה שאת עושה לי. עכשיו הבייביז האלה עולים 198 יורואים חדשים בנט אה פורטה, למעוניינות שידן משגת. 

הסנדלים האלה של miu miu. כל מילה נוספת מיותרת. 

*

ומי שחשקה נפשה בסווטשירט המבורגר או קאפקייקס, תוכל להזמין מאיביי.

או מי שמעוניינת בחולצת בטן אה- לה בר רפאלי (נוט. עם הרבה יותר סטייל מתחפושת גוון סטפאני בתקופת דונט ספיק שהלבישו אותה באקס פקטור), תוכל למצוא אחת מבורגרת (מלשון המבורגר) פה.

*

לעניין אחר- אני יודעת שהיה הסילבסטר ביום שלישי, ושלא סיכמתי שנה/ הצעתי תלבושות מגוחכות ומופרכות לאירועים שגם ככה לא קורים בישראל. אבל אני כן אתייחס לזה שהתחילה שנה אזרחית חדשה:

אין דרך טובה יותר להתחיל את 2014, מאשר עם פלייליסט טראשי, פופי, נוגה ופתטי להחריד מהניינטיז.

ועכשיו אני אלך לאכול לי שניצל תירס, ביוש.

נשיקות.