לא עובדת בשביל אף אחד

אוקיי, אז חזרתי למלצר. מירי מהבנק התקשרה ואמרה שאני לא יכולה יותר להתעצל, וכדאי שאני אזיז את התחת שלי ואמצא עבודה או שהיא תקנוס אותי (סתם, מירי כבר לא עובדת בבנק. יש לי בנקאית אחרת שאני אפילו לא מכירה ושלא טורחת לצלצל אלי לשאול לשלומי).

בקיצור מפה לשם התחלתי לעבוד בבר בירושלים (שנקרא באופן אירוני למדי 'תל אביב'. תבואו לבקר אותי ותאכלו המבורגר מהסרטים. בלי צחוק, לא שאני מקבלת אחוזים או משהו).  

עכשיו, אני חושבת שאני מלצרית די טובה. כשאני לא שוברת כוסות על לקוחות בטעות, שוכחת להזמין להם צ׳יפס, ממלאת להם את כוס הבירה ב75% קצף, מפילה עליהם סופלה רותח ומגלגלת להם עיניים. ואני גם ממש כיפית, כשאני מרימה צ׳ייסר עם שולחן ועושה צ׳ייסר מים כי אלכוהול לא טעים לי, אני לא מספרת להם ואפילו עושה את הפרצוף המעוות של אחרי צ׳ייסר (אם אני ממש בקטע אני גם אוכלת לימון, להעצים את האפקט הדרמטי).

ואני גם סופר דופר נחמדה. 

עד שאנשים לא נחמדים אלי ואז אני מבהירה להם:

שאני לא עובדת בשביל אף אחד (ממש).

*

החלק הכי קשה בשבילי בעבודה הוא להחליט מה ללבוש. בא לי להיראות טוב, אבל לא בא לי ללכלך בגדים בקטשופ ומיונז, ובא לי שיהיה לי נוח, אבל לא בא לי שיהיה לי קר בארבע בבוקר כשאני חוזרת הביתה ברגל והרוח הירושלמית מצליפה לי בפנים ומזכירה לי שאולי הייתי צריכה להישאר בפריז, שם לרוח יש לפחות ריח של קוראסון. 

*

(כשמילצרתי אחרי צבא בג'וני בלום, שהיה ללא ספק אחד המקומות המצחיקים שעבדתי בהם, בשעות מאוד מאוחרות של הלילה הלקוחות ברי המזל שנשארו לשבת על הבר והאריכו את הסגירות שלי בשעות ארוכות זכו לראות אותי עושה מחוות לביונסה בריקודים על הבר בשיר שהיה ההמנון שלי באותה תקופה- אול דה סינגל ליידיז. ואפילו לא הייתי שיכורה.)

(אם היה לי בר היה קוראים לו נעה והפלייליסט היה מורכב שירי פופ בלבד וכל הסטרייטים הסחים (בקטע של סטייט אוף מיינד) המעפנים ששותים גולדסטאר וצ'ייסר ערק לא היו עוברים סלקציה בחיים. וזה היה הבר הכי מגניב בתולדות היקום. אבל כנראה שבר לא יהיה לי כי אני פשוט לא אוהבת אלכוהול, אז זה יהיה די מוזר.)

*

בקיצור מה הקטע המעפן הזה שמלצריות צריכת ללבוש שחור? ומאיפה מביאים נעליים שחורות? מייצרים אותן רק לסבתות שקונות בלב הכחול. 

אני מציעה: מהפיכה!

אם אני כבר מלצרית, ועוד בבר של המבורגרים (אלוהים, תשמור עלי. כמה אני אוכלת. אני לא אצליח לעבור בדלת בסוף)- לפחות שיהיו לי מדים כמו של המלצריות בדיינרים האמריקאים. אני מבקשת שמלה בצבע פסטל, עם סינר. על הכובע אפשר לוותר. נעליים שטוחות לבנות ושיער שסודר ברולים. ובוס שיקבל בברכה גלגולי עיניים, זה חלק מהאטיטיוד. 

*

מפה

חיוך מציל ממבוכה. 

 IRENE DUNNE PHOTO 

חצי נזירות חצי מלצריות.

מפה

מטפחת ראש? קטיפה? העולם מתקדם למקום טוב!!

מלצרית גרמניה בשנות ה40. לייק על השיער.  

היא מעצבנת אותי. אבל אני אוהבת את הורוד ואת האשליה שאולי אי פעם גם המותניים שלי יהיו בעובי של עיפרון.

מיסטיק פיצה. ראיתי היום, אבל נרדמתי. לעבודה הן לובשות טי- שירט רחבה, חצאית צרה וקצרה ופאוץ'. יש סצינה בסרט שג'ו-ג'ו צועקת בגאווה ש"עכשיו זה האייטיז". OMG. לשמור בכספת ושלעולם לא יצא לאויר העולם שמישהו אי פעם התגאה בעשור המחריד בתולדות היקום. היו שם פאוצ'ים.

האם הרוחנית

וממשיכת הדרך. כנראה שאת חייבת להיות מלצרית אם את רוצה מערכות יחסים עם ערפדים.

אפילו שאין לה מדים, אני לא צריכה סיבות כדי להכניס את אמילי. 

משהו שאני בחיים לא אעשה, אלא אם כן יבוא לי להיראות בסוף משמרת כמו שוורצנגר.

הדמות האהובה עלי בגריז אחרי ריזו. 

מוזר לראות את קייט וינסלט מחייכת בסרט. 

טוטאלי. דורש תעצומות נפש רציניות.

מתוך הסרט waitress. כמה שזה מקורי.

מתוך הסדרה Alice

*

זה כולל חיוך, זה כולל מזגן,

אבל זה לא לא לא

לא כולל שירות, 

מובן?

(ליריקה שמתחרה באלתרמן)

נשיקות

נ.ב.

אם הבוס שלי במקרה קורא את זה, אני באמת מלצרית טובה. כל המקרים הנ"ל הם היפותטים לגמרי. 

big girls don't cry

 הפוסט של היום הוא פוסט תגובה לאמא שלי החמודה, שלא מצליחה להבין למה פרסמתי בפייסבוק שלי תרגיל שעשיתי לקורס וידאו בלימדים- סרטון שלי בוכה.

השיחה התנהלה ככה:
אמא: אבל זה ממש לא נורמאלי.
נעה: מה?
אמא: למה כולם צריכים לראות אותך בוכה?
נעה: כי אנשים בוכים לפעמים זה לא משהו להתבייש בו.
אמא: נכון, אבל למה את צריכה יראו אותך בוכה?
נעה: זה חלק מהאומנות שלי.
אמא: אבל זה לא נורמאלי. למה את רוצה שיראו אותך בוכה?
וחוזר חלילה. 


בקיצור בפוסט של היום יהיו תמונות, גיפים ואת סרטון הבכי המדובר - כולם על טהרת הבכי המתפרץ והבלתי נשלט.
אני ממש מרחמת על בנים שלא מצליחים לבכות. אני אומרת בנים כי מעולם לא נתקלתי בבחורה שיש לה את הבעיה הזו. לפעמים אני רואה את סטס ואני יודעת שהחלום הכי רטוב שלו הוא להתחיל לייבב בקולי קולות ולשפוך ים של דמעות- אבל הוא לא עושה את זה, כי הוא לא בוכה.

מילדות לימדו אותי לבכות. עצובה? כועסת? לחוצה? מאוכזבת? שמחה? רעבה? עייפה?
פתרון מושלם. לא פלא שהיום אני בוכה מפרסומות של סלקום.

בשבועות האחרונים הייתי במין תקופה שלא הפסקתי לבכות בה. התנחמתי בזה שזה מחליק את העור. עד שאמרתי לעומר שאם כבר אני בוכה לפחות לא יהיו לי קמטים ואז הוא אמר לי: "אבל זה מלח".
אז הפסקתי לבכות. תמה תקופה יפה.

זו היתה תקופה די מביכה, כי זה לא כל כך נעים להיות הזאת שבוכה כל הזמן. פורצת בבכי באמצע השיעור. חוזרת מהעבודה ובוכה מעצבים על זה שסיימתי מאוחר ולא יהיה לי מספיק זמן לישון (כשלוקחים לי את השינה דברים קשים קורים). עם כל הבולשיט הניו אייג'י שההורים שלי האכילו אותי על כמה טוב לבכות לבכות, בסופו של דבר כנראה שנהייתי הבכיינית.
לא ממש הטייטל המושלם.
הייתי מעדיפה 'החכמה' (גם ביקום מקביל בו המטוס המלזי היה מופיע פתאום לא היה קורה שהטייטל שלי היה הופך ל'חכמה'), 'המתלבשת הטובה', 'המוכשרת', 'המהממת שאי אפשר לעמוד בפניה' וכו' וכו'. קיבלתי בכיינית.

אז אין לי הרבה ברירות אלא לקבל את אובר- הרגישות המוגזם שלי בברכה ולהימנע מפרסומות של סלקום, וכשמבקשים ממני לעשות תרגיל וידאו בו אני מציגה את עצמי- לצלם דקה שלמה של בכי. ועדיף עם שיר פולק רך ועצוב שיעצים את החויה הרגשית.

יש מין קטע בפייסבוק, וברשתות חברתיות באופן כללי- הכל מושלם. אני יודעת שדשו בזה עד בלי די, לכולם יש את פרופיל הפייסבוק שהם מסתכלים בו וחוטפים דיכאון קליני ממושלמות, מגניבות, הורסות הפיד של החבר שהם אוהבים לשנוא.
אז אני יוצאת חוצץ (אפשר גם לשנות לי את הטייטל ל'חנונית' אחרי היוצאת חוצץ הזה) כנגד המושלמות המזוייפת.
החיים שלי מורכבים גם מבכי, גם מאכזבות, מחוסר ביטחון עצמי, מחששות ומלחץ. ואני לא חושבת שצריך להצניע את זה. ואני לא מצניעה, וזו התשובה שלי לאמא שלי, שהיא מדור אחר- שהסתגל לרשתות החברתיות ולא נולד או התבגר לתוכן. ולא מבין את רעיון השיתוף- שהוא פסיכי בפני עצמו אבל גם מאפשר.

ואני אוהבת גם לראות אנשים בוכים. לא כי אני אוהבת לראות כשאנשים עצובים- אלא כי יש משהו מאוד אינטימי ואישי בבכי וזה מעניין לראות את עצמנו משתקפים בבכי של אחרים, כי אנחנו לרוב לא מסתכלים במראה בזמן בכי. (או שלפעמים יש אנשים שמצלמים את עצמם כשהם בוכים וזה גם די מוזר).


**

ילדות גדולות ממש בוכות, ואפילו יותר.

**

 

 סצנת הבכי המעצבנת בתולדות הקולנוע ביי פאר.

אויש, אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עכשיו אחרי שראיתי את כל הבוכים האלה. איים אין דה קלאב בייבי. הנה הוידאו שלי בוכה. ממש אחרי דיאן קיטון.

i.d from noa maccabi on Vimeo.

נשיקות ומשיכות אף

Talking about a revolution.

הלו הלו המבקרים,

רוח הפוסט של היום תהיה חצי רצינית חצי טראשית (קוטביות היא המומחיות שלי).

אז יום האישה היום, ולמרות שאני לא נוטה להתייחס למאורעות ותאריכים של לוח השנה (כי אני עצלנית), היום כן אכתוב פוסט ברוח יום האישה (כי לא כתבתי מלא זמן ואני מרגישה שאני צריכה לכפר על זה).

נתחיל בחלק הרציני. אני אשתדל לשנות פאזה כי ברקע אני שומעת שירים של ספייס גירלז אז קצת קשה לי להכנס למוּד.

*

בנובמבר של שנה שעברה החובה האזרחית שלי קראה לי והתייצבתי למילואים של שבוע. אני חשבתי שבתור תפקידי כק. חינוך לשעבר ישלחו אותי לערוך סרטים, או לצלם כל מיני אלופים מדברים על (משהו. לא יודעת מה, מעולם לא טרחתי לזכור). כשהגעתי למחנה בקעות שבבקעת הירדן התברר לי שאני יורדת לשטח. לשבוע. 

אפילו פליז לא היה לי.

*

בזמן האחרון התחלתי לחשוב על נשים בסביבה גברית. על ייצוג הנשיות, על מיניות, על כוחניות וסמכותיות. על מה נדרש מאישה כדי להתאים את עצמה למקום המיליטריסטי. איפה נקודות המתח. איפה המקום בו האישה (או הנערה בת ה18, ברוב המקרים) מבטלת את עצמה ואיפה היא פורצת.

*

למילואים יצאתי חמושה במדים של אחי הקטן, בטבע נאות, ובשתי חבילות פריכיות (שלא עזרו לי במיוחד כי אכלתי סדויצ'ים דוחים עם שניצל/ נקניק/ חביתה קרה+ טונה של מיונז שאני מתעבת. ומלא דוריטוס, תודה למור וליאור ק. הת"ש, שעוד בשירות האכילו אותי בטוסט עם שוקולד באמצע הלילה) ובמצלמה. תכננתי לתעד ייצוגים נשים, דיסוננסים. חשבתי שאולי אראה את מה שהרגשתי ושלא ידעתי להגדיר עד הסוף במילים.

*

אני לא נוהגת לצלם אנשים ללא רשותם, בטח לא נוהגת לעשות מהתמונות שלהם אידאולוגיה ללא ידיעתם. אז כל מי שישבתי איתה לשיחה, כל מי שצילמתי, מי שהייתה איתי בחדר (גילוי נאות: הייתי בשטח שלושה ימים, ואז דיקלוז ק. החינוך המהממת שלי מהשירות גאלה אותי מייסורי האין שירותים ואין מקלחת והעבירה אותי לאוגדה) או באוהל- שיתפתי אותה ברעיון וביקשתי את רשותה לצלם אותה. 

*

אני זוכרת מהשירות שלי:

1. שחר אהובתי קצינת הת"ש ואני עושות מופעי ריקוד עם שירים של שר ושקירה בכל משרד באמצע הלילה. 

2. אריאל החיילת שלי מאפרת אותי אותי במשרד.

3. שגרת הטיפוח של הבנות בחדר. קרמים, סבונים, פדיקור-מניקור כשסוגרות שבת.

4. את מדף הלקים הצבעוני והיפה שלי במשרד, כשבביקור ספי הרס"ר הוא התרגז ואמר שפה זה לא מכון יופי ושאני אעיף אותם מפה. 

5. יום אחד הגעתי למשרד של אחד המ"פ אחרי מקלחת, והוא אמר שהוא זוכר בתור חייל את השבועות שהיה בשטח, כשהמש"קיות היו מגיעות אליהם ריחניות ונקיות.

*

כל מיני נשים שדיברתי איתן במהלך המילואים אמרו דברים שונים. היה כל כך מעניין להסתכל על זה מבחוץ. לשמוע איך מפקדים 'בכירים' מרשים לעצמם לדבר אל חיילות ואל חיילים. איך נשים בתפקידי קצונה ופיקוד, עם הרבה אחריות וכוח- לא מסגלות לעצמן לגמרי את המחוות הגבריות והכוחניות, אלא שומרות לעצמן את הזהות הנשית שלהן. ומה הן כן מסגלות לעצמן מהספרה הגברית, ולמה, ואיך הן הופכות את הניואנסים הגבריים לשלהן.

*

התמונות צולמו בניקון D90, עם 50mm 1.8, 18-55mm 3.5-5.6

 מור בשטח, מדברת בטלפון. מאחוריה שני חיילים שומרים. 

מגורי הבנות. אי קטן בים מגורי הבנים. 

 רוני עושה קוקו. היא לא במילואים, והיא חייבת לאסוף את השיער. 

 מילואימניקית עם אפוד ועם שיער מתבדר, עף ללא שליטה. השיער הפזור נראה לי כקריאת תיגר על המערכת שמכתיבה לנו הכל.

 דיאודורנט, מכשיר להורדת שיערות, פילינג יומי יקר להחריד. 

 שעת מנוחה אחרי משמרת לילה. פיסת בטן וחגורת ב' דהויה.

 ישנות, חזיה לבנה.

 פיפי

 מור וליאור. 

 אני לא מכירה אותה. רק ראיתי אותה והרגשתי שאני חייבת לצלם אותה. מילואימניקית בשעה 6 בבוקר אוכלת תפוח ומסתכלת עלי במבט מפוכח. 

 מש"קית התש היפה עם השיער החלק ורצועת הנשק סופרת חיילים.

 שלישת גדוד. אפוד וקסדה. פרנץ' ופיילוט 0.4 ורוד. רצועה דקה של שעון.

דיקלוז האהובה, קצינת חינוך אוגדה ואמא. היא סיפרה לי שאסור לבנות ללבוש חולצות לבנות מתחת למדים, אסור להן ללכת עם סנדלים, אסור להן לשים לק (גם בקבע). אני הרגשתי שהצבא מנסה לטשטש סממנים נשיים. 

אריאל מאפרת, התמונה מהשירות הסדיר שלי.

מור וליאור בדימדומים.

*

לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. דחיתי ודחיתי. אני חושבת שהיום הוא יום טוב לכתוב אותו. יום האישה הוא לא יום חשוב לפרחים ומתנות ו"יום האישה שמח". הוא יום חשוב בשביל לדבר על מקום האישה בעולם ובישראל בפרט. מה המקום שלה בחברה מיליטריסטית שמקדשת את ההירואי, למשל. אני חושבת שאנחנו בעיקר צריכות לפקוח עיניים ולהסתכל, להבין איפה אנחנו עומדות ביחס לעולם הגברי ומה המשמעות של זה, ולהשמיע קול. 

***

ושינוי פאזה, בשביל שהפוסט הזה לא יהיה הכבד ביותררר שתקראו היום, כמה שירים של נשים שאני חווה אותן, או את השיר שלהן כפמיניסטי (בעיקר מהניינטיז. מבחינתי עולם המוזיקה נעצר ונשאר שם.)

וברורר שאני מתחילה עם מיילי סיירוס, הצביעות המעפנה הזו של העולם כלפיה מעצבנת אותי. 

אני בעדה. 

לימים שהבוטילישס היה ההירואין שיק החדש. 

ושמישהו יגיד לי שזה לא אחד השירים המגניבים ביותר של שנות ה90, ושזה לא שיר העצמה נשית פר אקסלנס.

ועוד יופי של דבר.

אפשר בלעדיה?

תכלס. 

המנון.

שמתי את השיר הזה בעיקר שהוא הורס אותי מצחוק, כי הוא מזכיר לי שבכיתה ח' היה ליעלי חברתי הטובה קטע שהיא הייתה עושה בים: מחקה את ביונסה יוצאת מהמים על הברכיים ושרה את הפזמון בקולי קולות. 

ביקורת נוקבת.

אין שום סיכוי שבעולם שאני לא עושה וידאו משוגע של נשים רוקדות על המיטה ועושות לשיר הזה ליפסינג.

השיר הזה ממש מרגש אותי ואני מרשה לעצמי לייחס אותו היום ליום האישה, וכמו סטטוס שקראתי היום בפייסבוק של נטע רייך- יום האישה האמיתי יהיה ביום שבו יהיה צורך בעולם ב׳יום הגבר׳. עד אז הכל פרחים ושטויות.

שתבוא עלינו מהפכה של שיוויון.

נשיקות לכולן