אוקיי. שלום, שניה, מאיפה מתחילים? אני מתקשה להתחיל, כמו שאני בדרך כלל מתקשה להתחיל. בפוסט הקרוב יהיו הרהורים, מחשבות על פסח, שירים של יהודה עמיחי, וקאבר מהמם להיכנס איתו לאוירה של הפוסט.
מוכנים? יופי. אני ממש נרגשת.
(תתאזרו בסבלנות עם כל הדיבורים, בסוף יש תמונות.)
***
אז ליל הסדר. את ליל הסדר לא עשיתי בארץ שלוש שנים ברצף. כל שנה התבאסתי שאני לא עם המשפחה שלי, ואז נזכרתי שאני בתאילנד.
אני מגיעה ממשפחה מסורתית בה לא מותרים על אף פסיק בהגדה ושרים את חד גדיא כאילו זה היה המנון מכבי חיפה בדרבי. הפתרון: השתכרות מסיבית וציפייה נרגשת לתורי לקרוא את ההגדה.
כל שנה כשקוראים את ההגדה אני מבינה שהיא ממש מעניינת, בעצם, ושאנחנו מרפרפים עליה נורא מהר בלי לשים לב למשמעויות שלה. ואז אני נזכרת שאני נורא רעבה, ושאני כנראה לא אקום למחרת בבוקר אם אני אעז לפתוח את הפה ולשאול מה בכלל הקטע של ארבעת הבנים האלה, ולמה לעזאזל הם לא בנות.
***
מרחוק כל דבר נראה נס
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות,
ולכל היותר, במבט חטוף לצד,
דגים בשלל צבעים בתוך חומת המים,
כמו במצפה ימי מאחורי קירות זכוכית.
(יהודה עמיחי)
אבל מקרוב גם נס לא נראה כך.
אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים
ראה רק את הגב המזיע
של ההולך לפניו
ואת נוע ירכיו הגדולות,
ולכל היותר, במבט חטוף לצד,
דגים בשלל צבעים בתוך חומת המים,
כמו במצפה ימי מאחורי קירות זכוכית.
(יהודה עמיחי)
***
הדיבור על נס, איך שאנחנו תופסים דברים בהווה, ואיך בדיעבד. הרומנטיקניזציה אל מול הסבל. השיר הזה נותן לי פרספקטיבה. וגם מחשבה: אולי קשה לי עכשיו, ואולי קורה לי ממש ברגע זה נס ואני אפילו לא יודעת את זה. האמת הפשוטה הייתה, וכנראה תמיד תהיה, להעריך את העכשיו.
**
אם כבר ליפול אז בחופשיות
***
אני אוהבת את הניקיונות לפסח, אני אוהבת את העמל, את החיטוט, את הנבירה בזבל שהצטבר השנה, את האבק במקומות שאני לא מגיעה אליהם בניקיון השטחי השגרתי שלי. אני מרגישה את הנטל של ההצטברות יורד מהבית, יורד ממני. כשהרצפה נשטפת והסדינים מאווררים אני מרגישה שהשנה מתחילה. יותר מראש השנה, יותר מיום כיפור. כשאני מוציאה את הלחם מהבית אני מפנה מקום לירקות. כשאני זורקת את האשפה ומפנה את הבגדים מהארון ומחליפה את הסוודרים הכבדים של הקיץ בשמלות קלות ובחולצות טריקו לבנות אני מרגישה את הכבדות של החורף נסוגה, את ההתכרבלות העצלה נמוגה.
***
הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחדים
ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים
מה שלומך או, מה השעה וממשיכים ללכת
בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה,
כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ורדים
מה נשתנה, הכל ישתנה. השינוי הוא האלוהים.
הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דיברה
תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד
שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם
על אחד טוב ולא על אחד אוהב.
וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה
לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים
בצרופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר
עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח
עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השינוי
הוא האלוהים. המות נביאו.
הרהורי ליל הסדר/ יהודה עמיחי
***
השיר של יהודה עמיחי, הרהורי ליל הסדר, גורם לי להתכווצויות בגרון כשאני קוראת אותו. ההתבוננות העמוקה, ההרהורים הכנים.
מהו השינוי? מה נשתנה הלילה הזה?
כששואלים על הלילה, מה השתנה דוקא בו, השאלה מרמזת שאמור להשתנות בא משהו. שמשהו צריך לקרות, שיש פה פתח לשליטה ולהתחדשות.
והייתי רוצה לחשוב שהכל בר שינוי. שהדברים שאני מרגישה שאין לי יד בהם הם ברי שינוי, שיש לי יכולת לשינוי עצמי.
***
לליל הסדר לבשתי שמלה לבנה. קניתי אותה לפני כמה שנים בזארה, היא אורירית ונעימה. החגורה היא מחנות יד שניה בתל אביב. הנעליים של טומי הילפיגר והן היו יותר זולות מנעליים מטו גו ונקנו בניו יורק. התיק של קנקן.
גיא כהן המוכשר והאהוב צילם אותי בבניין הימקא בירושלים.
נכון שליל הסדר כבר נגמר, אבל אני ידועה בהתפכחות המאוחרת שלי. חוץ מזה, מחר חג שני. שזה גם משהו.
שיהיה לנו חג שמח,
נשיקות
