החזרה לאזרחות. או: כך גיליתי שהייתי צריכה להישלח לפנימייה בבריטניה.

אז חזרתי מהמילואים. אין לתאר כמה מוזר להגיע מכמעט שלוש שנים שנים של אזרחות אל תוך מסגרת צבאית. ואם לא די בזה, גם הורידו אותי לשטח. ללא שירותים, מקלחות, קור כלבים, שינה באוהלים, אבק, ומשהו כמו חמישה קילוגרמים נוספים כי אכלתי דוריטוס וסנדויצ'ים בלבד.
למזלי הייתי בשטח יומיים וחצי, אבל זה היה מספיק בהחלט.

אבל בואו נדבר שניה על בגדים. וכיון שעכשיו חזרתי מהצבא נדבר על הסטייל הצבאי. כשסיפרתי לאריאל חברי הטוב על הרעיון לפוסט (אחרי שהוא סיפר לי שבחדר הכושר של אוניברסיטת תל אביב הביאו מאבטחים שיוציאו אותו משם) הוא אמר שבדיוק השבוע בזמנים מודרניים הייתה כתבה על הסגנון הצבאי. עורך זמנים מודרניים כנראה ממש מסונכרן עם החיים הפרטיים שלי.

אז הסגנון הצבאי- עשי ואל תעשי:
אל תעשי.

פה כמעט סיימנו לדבר על הסגנון הצבאי. למה כמעט? כי אני רוצה להמשיך ולהגיד כמה אני חושבת שהוא מחריד. אל תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם ירוק זית. ממש לא. אבל יש משהו בסגנון הצבאי כסגנון, שהוא מתאמץ, מודע לעצמו בצורה אפסית, גס ומגושם.

 לא

 לא

 אולי, נוטה ללא

 לא

ולא

אפשר לשלב פריטים צבאיים טוב, אבל זה קשה מאוד. כך למשל:

מפה

אבל, אני חייבת להגיד שהצד הפאשיסטי שלי כנראה בא לידי ביטוי ביום ראשון בבוקר, כי ממש נהניתי לעלות על ב'. על אוטובוס 841 מכפר סבא לעפולה נפלה עלי הארה: אני אוהבת מדים. 

אולי כי אני אוהבת את הרגשת השייכות, אולי כי אני אוהבת את המראה הדתי החסוד, אולי כי אני בעצם צאצאית רחוקה של קוקו שאנל ושל חליפות שלושת החלקים שלה. אני חושבת שצבעים תואמים הם שיא השיק, שאלוהים בכבודו ובעצמו הוריד אלינו את הקפלים כדי שנתייחס אליהם יפה (היום ליד הרכבת הקלה כמעט ופניתי לשלוש בנות דתיות לשאול אותן מאיפה החצאיות שלהן. אבל לא הייתי לבושה צנוע מספיק, פחדתי שהן יבהלו). 

כשעבדתי בתחנת אל על בפריז, לבשתי במשך שנתיים מכנסיים שחורים, נעליים שחורות, חולצה לבנה מכופתרת וג'קט  שחור. מעולם לא נמאס לי מהתלבושת הזו. הרגשתי... לבושה. מחוייטת. לא משנה שהמכנסיים שלי היו טרנינג שמתחזים למכנסיים אמיתיים בעזרת דש מזוייף, והחולצה הלבנה הייתה אותו חיקוי מתאילנד מהפוסט הקודם שאפילו הייתה קצת גדולה עלי ותמיד היו עליה כתמים מהטוש הכחול שלי, יש משהו במדים שגורם לי להרגיש חשובה (אויש. כאפת פתטיות. סתמו). עכשיו, אני לא אומרת ללבוש מדים. רק לא לפחד להתאים צבעים (מותר ללבוש ג'ינס וגי'נס, וכחול וכחול ושחור ושחור וצהוב וצהוב. אסור אדום ואדום- זה עושה כאב ראש), לא לחשוש מג'קטים באורך המותן (לא לחשוש? לאמץ!!), מעיל באורך אמצע הירך עם מכנסיים קצרים או מיני מתחת. וזה גם בול לסתיו. ולחורף גם, בעצם.

אני למשל אוהבת להתלבש כמו ילדת בית ספר דתייה: חצאית קפלים באורך מידי, חולצה מכופתרת כחולה בתוך החצאית, קרדיגן תואם, נעלי סירה. ככה אנשים ממש מופתעים כשהם מגלים איזו מופקרת עם פה מלוכלך אני. 

 ככה עושים את זה נכון. מפה

 נטלי ג'וס, אני עוד אקדיש לה פוסט שלם. או בלוג.

 חדי האבחנה שפיספסו את הכיתוב בעברית שמאחורי הדיילתדוגמנית- זו פרסומת של אל על. מפתיע נכון? נראה טוב מדי.  מפה

איזה אחיות חסודות עם חולצות הורסות. מפה

 מפה

 מפה

 מפה

איך אפשר בלי קווין בי, מלכת מדי בתי הספר הפרטיים. חצאית קפלים, אמרנו? כך נאה להתייחס אליה.

נ.ב.

מגרביים עד הברך אני אישית נמנעת. משמין לי את הרגליים.

הרגליים שלי לא נראו ככה גם בכיתה ג'.

ולמי שידה משגת- הנה הרכש החדש של הwish list  שלי: מעיל (דיילות) של Gianluca Capannolo. מישהו אמר ורוד? מייקס מי האפי.

מוזמנות לרכוש אותו כאן .

עד כאן להיום. נשיקות, נתראה על הטיסה הבאה, או בבית הספר הדתי ממלכתי הקרוב לביתכן.