יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

אנקדוטות על אוכל ועמרי קירון


חזרתי לעבוד כמארחת. בסוף המשמרת יונתן האחמ״ש הזמין לי לאכול. 
הוא שאל: מה את רוצה?
עניתי: מממ...
יונתן אמר: ברור שתאכלי פסטה. שמנת או שמן זית?
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי.
אמרתי: אני רוצה להיות מאלה שאוכלות בשמן זית. 
יונתן צחק ואמר: ברור שאת רוצה להיות מאלה, כתב שמן זית ושלח למטבח.
אחר כך הטבעתי את הפסטה בשמן זית שלי בפרמזן, כדי לא להרגיש מוענשת.


**


אופיר ויוני עברו לבית חדש ומהמם. סטס ואני באנו לסיפתח של קארמה טובה.
יוני אמר: אני רעב, אני רוצה משהו מתוק.
אופיר הציעה: אני אעשה לך טוסט עם שוקולד.
יוני אמר בעיניים נוצצות: לא. מלאווח עם שוקולד.


**


לא להכין בחיים, גם לא בטעות: פסטה עם טונה.

סטס הכין פסטה, ואני ממש שמחתי כי המשמעות של זה הייתה שיהיה לי מה לקחת ביום למחרת ללימודים, ולא לאכול שקשוקה בבגט. 
קמתי בבוקר שמחה וטובה לב (סתם. הייתי זעופה ועייפה) הוצאתי את אחת משמונים אלף הקופסאות שיש לנו בארון והלכתי למלא אותה בפסטה. פתחתי את הסיר ורחרחתי. היה ריח משונה שלא זיהיתי. טעמתי. זה היה פסטה עם טונה.
החזרתי כלאחר כבוד את כלי הפלסטיק לארון. באותו יום אכלתי שקשוקה בבגט.


**


בפינת ההכנתי ויצא לי מושלם:
סיר קסם (באמת ככה קוראים לו- וונדר פוט. נשמע הרבה יותר טוב בעברית) של פסטה עם ארטישוק, תרד, פטריות ובצל. יצא מושלם, למרבה ההפתעה של כולם. זה המתכון, הוא אפילו טבעוני, אבל באנגלית ויש להם שם אמות מידה משונות. 



**


שיר על פירה, להיכנס לאוירה. וגם: הוא מהפסקול של ריקוד מושחת. מנצלת כל הזדמנות לרפרנסים מהסרט.






**


בסוף שנה שעברה צילמתי את עמרי קירון , הבחור עם הכי הרבה סטייל בסביבה.
עמרי ואני גדלנו יחד בכפר סבא אך בשני מחנות אויבים: הוא היה בשומר הצעיר, אני בצופים. בחטיבה שלחנו מבטים עוינים מתחת לכובעי טמבל, נעלנו טבע נאות, שטפנו פנים מעט מדי ולבשנו בגדים שגדולים עלינו מדי ואין בהם שום זכר למודעות אופנתית. 

מזל שהתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה שלנו חלפה. כמה שנים אחרי שסיימנו תיכון פגשתי את עומרי בפריז, טיילנו בתערוכה שהשכיחה מאיתנו את האיבה הישנה והפכנו להיות מה שיכול היה להיות bff אם היינו גרים באותו איזור חיוג (של מדינה). 

עמרי גדל והפך להיות כתב אופנה במאקו, אני גדלתי והפכתי להיות מישהי עם חברים מגניבים שהיא מנצלת לפרוייקטים שלה. 

את עומרי צילמתי בתל אביב לפרוייקט בקורס אופנה בהנחיית עדו לביא, הוא היה פוטוגני ומושלם והעביר איתי את הצהריים הכי חמים ולחים שתל אביב זוכרת.












בשמחות

יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

במדבר דברים



יש אנשים שאינם יכולים לחיות במקום הזה
צהוב להם מדי, 
שקט שאפשר להשתגע
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם מדי 
במדבר הזה המפחיד, המשתק
אנשים נבהלים כשהם 
שומעים את הכוכבים בלילות
אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה 
ואינם יכלים לשוב להיפרד ממנו
אלה נשארים כאן
חיים גורי



**


בשבוע שעבר הדרמנו למצפה רמון עם החוג לתקשורת צילומית. היינו יומיים במדבר, במצפה רמון והאיזור.

 התרגשתי לקראת הטיול. אני אוהבת את המדבר, את הכלום הזה, את היובש ואת האור. חזרתי לתיכון ולטיולים בצופים. טיול שנתי, פקל קפה, ישנו באוהלים ואכלנו לחם עם קוטג׳ וירקות לארוחת בוקר. 



**







**


מוקדם בבוקר גיא העיר אותי, ואני הערתי את דנה שישנה לידי ויצאנו לקור של הזריחה לצלם פוסט. התרחקנו מהאוהל את תוך המדבר הריק.
זה היה קסום, באמת. היה שקט והכל צהוב ועוד לא מואר. השמש עלתה לאט והעננים ריככו אותה. הקור היה משתק, לבשתי שמלה קלה וצעיף קל. 

חלצתי נעליים בשלב מסוים והרגשתי את הקור נכנס לריאות דרך כפות הרגליים. זה היה מרענן. נוח לנו כל הזמן, אנחנו בעיר. נוסעים באוטובוסים, אוכלים בקפיטריה, מדליקים רדיאטור. 
פתאום הרגשתי מחוץ לכל זה, רק אני על אדמה וקר לי.



**


שיר שהוא בול




**


לפעמים צריך לנסוע קצת ולהתרחק. בלי בטריה בטלפון, בלי תוכניות. כל פעם שאני יוצאת מחוץ לעיר אני נזכרת כמה זה חסר לי וכמה שאני צריכה לעשות את זה יותר. 
זו התמסרות שאי אפשר לעשות בעיר; יש יותר מדי הפרעות.


**


גיא צילם, אני ערכתי והוספתי את הגרפיקה שהורדתי מהאתר המקסים הזה. יש בו המון גרפיקות להורדה, מדריכים ובכלל השראות. 


אני לובשת שמלה שנקנתה בחנות יד שניה בקיבוץ העוגן
של שנקנה בחנות יד שניה ברחוב רוטשילד בכפר סבא (ליד גלידת פינגוין)












 דנה מחממת אותי

כמיטב המסורת- סלפי איטס אה ראפ




בשמחות ונשיקות

יום שישי, 18 בדצמבר 2015

דברים שמהם סופ״שים גשומים עשויים


הסדרה: משפחה טובה
(לאט לאט ובשקט בשקט מסתבר שערוץ 1 עושים סדרות מצוינות. אם זה איפה אתה חי, היהודים באים או משפחה טובה.) 

הסדרה משפחה טובה היא סדרה על משפחה. על מערכות יחסים, על פרידות ומעברים. הסדרה מלווה את בני משפחת באומן. האב והאם נפרדים ביוזמתו, הילדים גרים בתל אביב. הם יוצאים, עובדים, בוחרים מערכות יחסים גרועות ומנפנפים את הטובות, ובימי שישי בערב עולים לירושלים לארוחת ערב. 

השחקנים מעולים, את רובם בטח תכירו. הליהוק ברובו אמין (חוץ מעניין האח הרקדן בבת שבע שלא יודע לרקוד) ולעיתים אפילו מצאתי אותו גאוני. 

ראיתי את הסדרה בסוף שבוע אחד עם המשפחה שלי. כולנו היינו מישהו, וסטס גם נראה כמו האח הקטן. כל אחד מאיתנו התחבר לסדרה מהמקום שלו, החוזק של הסדרה הוא באמינות, ביכולת לגרום למשפחה שלי להרגיש שזו סדרה עליה. 

כל פרק נגמר בקטע קומיקס שהבת מספרת. אלה הקטעים האהובים עלי. 




**


הפסקול:נו מה, תכף פברואר




**


הספר: הדרך/ קורמאק מקארת׳י
קניתי אותו לפני כמה חודשים, שיהיה לי מה לקרוא בלילות הארוכים והמשעממים ברודוס, או במטוסים בדרך למקומות שפחות רציתי להיות בהם. ובאמת בתקופה הזו קראתי המון ספרים, אבל את הדרך לא קראתי. 
מאז שהתקלקל לי הטלפון והוא די חסר שימוש ותועלת, מצאתי את עצמי עם המון זמן פנוי וחזרתי לקרוא. עד מהרה נגמרו לי כל הספרים ובלית ברירה לקחתי לידי את ׳הדרך׳ והתחלתי אותה. 

הספר אפור. הוא קשה, הוא עצוב ומדכא. כל הזמן שקראתי אותו לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, ורק רציתי לסיים אותו. ספרתי אחורה את העמודים, לא יכולתי לחכות שהוא יסתיים כבר ואני אוכל לצאת מהעולם הפוסט אפוקליפטי חסר התקווה שמקארתי ברא. 
ועם זאת, לא הצלחתי להפסיק. כי עם כמה שהספר קשה, ככה הוא מלא חמלה. ככה הוא מינימליסטי בתיאור הנוף, ברגש. ככה משפטים שמתמצתים את כל הטוב והרע בעולם לא נבלעים בבליל.
תקראו אותו. הדיאלוגים קטנים, האהבה גדולה, הפחד עמוק. 
(אל תראו את הסרט)



**



ביונסה וג׳יי זי, ראין גוסלינג, ג׳סטין ביבר (הורוד) וג׳יימס פראנקו אהוב ליבי. חלום שלי לדחוס אותם במגפי עור שחורים ושישארו כרוכים סביב כפות רגלי כל היום. 




**


המגזין ללכת בו לאיבוד: CEREAL

קצת כמו קינפולק אבל בבריטית 





**


בברכת סוף שבוע רגוע
נשיקות ובשמחות

יום שני, 7 בדצמבר 2015

על בגדים ונוסטלגיה



(אנקדוטה לחנוכה: אחד הדברים האהובים עלי ביותר זה הסוודרים המכוערים של כריסמס. אני יכולה לבלות שעות באתרים שמציגים את הזוועות, לדמיין את עצמי עם קרניים שיוצאות לי מהסוודר. 
תארו לכם מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שיש גם סוודרים מכוערים של חנוכה!! היהודים לא מקופחים בגזרה. 
מי צריך כסף מסבתא כשיש כאלה דמי חנוכה לשטוף איתם את העיניים?)




**


ועכשיו לעניינו: רבות דובר על סקול גירלז אאוטפיט.
אני הרוסה עליה. בעולם בו כולם מנסים להיות שונים, מתלבשים מוזר, עוטים על עצמם זוועות בחסות האינדוידואליזם- אני אוהבת את החזרה לבייסיק, לקונפורמיסטי ולממוסגר. 
 אני אוהבת לראות חברות שלבושות אותו דבר, זוגות והורים. 

אני זוכרת איזה אסון זה היה פעם כשחברה שלי הייתה קונה אותו ג׳ינס כמו שלי. יכולתי לא לדבר איתה. היום אני נהנית מהדומות, אני מרגישה כחלק מחבורה, כאילו האחידות החיצונית נותנת כוח. 

לי לא הייתה ממש תלבושת בית ספר בתיכון הרצוג בכפר סבא, אבל הבגדים האלה מעוררים בי נוסטלגיה למשהו שאמנם לא היה לי, אבל הוא חקוק בחלק של הזכרונות שהמצאתי לעצמי (כי בדמיון קוראים לי איזבל וחונכתי בפנימיה בשוויץ).


**


השראה:




**


לבשתי חצאית כחולה וחולצה מכופתרת, ובשביל לשבור קצת את המונו צירפתי ג׳קט אדום ומחמם. כמובן שהלוק כולו דרש שתי צמות, וממש לאחרונה למדתי לעשות שתי צמות צרפתיות הפוכות, שהיו פיניש מושלם. 

צילם כרגיל גיא שיצא במיוחד לצלם אותי בקור המקפיא ובשמש השקרנית של אתמול בצהריים.

תיק: Kanken
ג׳קט: J. Crew נקנה בחנות יד שניה בניו יורק
חצאית: Alef Alef, נקנתה במונה יד שניה
חולצה: Ralph Lauren נקנתה במונה יד שניה
משקפי שמש: Royfire
נעליים: Ralph Lauren
טיוטוריאל לצמות בסוף הפוסט












(סלפי בנוהל)



**



הצלם הצ׳כי המעולה מיכאל פודלקה צילם כל כך יפה סטיילינג מושלם.













**


טיוטוריאל לצמות, למעוניינות




**


נשיקות ובשמחות

יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

Love Life


יש משהו בלגור בירושלים שהוא מחייב. אני מרגישה שאני חייבת לאהוב אותה. חייבת להרגיש ברת מזל שאני גרה בה. כשרק עברתי לירושלים אמא שלי הייתה אומרת לי בכל שיחת טלפון: ׳כמה אנשים היו מתחלפים איתך עכשיו. לחיות בירושלים זו זכות.׳

ואני הייתי מרגישה חנוקה מההיסטוריה ומהלחץ. מהחומות שסוגרות, מכל האנשים שלובשים רק בגדים כהים. הגעתי לירושלים מפריז והתגעגעתי לקלות של עיר שאין לה ציפיות ממני.


ולמערכת היחסים שלי עם ירושלים יש עליות וירידות. לפעמים אני מאוהבת, לפעמים אני רוצה להעלות אותה באש.
מאז שסטס קנה לי את הספרים של יהודה עמיחי אני מתייחסת לירושלים יותר בסלחנות. אני רוצה לאהוב אותה באותה צורה שיהודה עמיחי אהב: בלי תנאים ובלי ציפיות.


**




ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, אני שני
הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים
סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. ״אתם רואים
את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת
קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו״. אבל
הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו
להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?
לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב
אדם שקנה פירות וירקות לביתו. 

תיירים/ יהודה עמיחי

**


ביום שישי סטס ואני הלכנו לשוק. קנינו לימונים, רימון ובננות. עגבניות שרי, בצל סגול, בטטות, תפוחי אדמה, פטריות ושלושים פיתות בעשרה שקלים.
כשסיימנו כבר נגמרו האוטובוסים והלכנו הביתה עם השקיות ברגל. כשהלכנו חשבתי: אנחנו שיר של יהודה עמיחי. 


**


חיי אהבה: לחפש אותה תמיד ובכל מקום. 


**


שיר שהוא מאוד חשוב למצב הרוח




**



התמונות צולמו במצלמת פילם 35 מ״מ 






























**


בשמחות ואהבות
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...