‏הצגת רשומות עם תוויות צילום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צילום. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 20 במאי 2016

על אנשי ים, אנשי פריזבי והבגדים שביניהם



אחרי הפוסט האחרון רבות וטובות פנו אלי וביקשו לראות את מטבח בית הברביות שעשיתי בבית. אז בינתיים אני לא יכולה לצלם תמונות טובות כי המטבח שלנו נראה כמו בית ברביות אחרי מסיבת אסיד וסטס ואני משחקים במשחק ההתשה של מי ישטוף את הכלים קודם. ברגע שסטס ישבר ויעשה סדר בחורבת הברביות אצלם ואפרסם את יצירת המופת הפסטלית שלי. 


***


כשמגיע הקיץ קשה לי יותר ויותר לגור בירושלים ולא במקום שלא רחוק שמונים אלף קילומטר מהים. אנשים שלא גדלו בקרבה לים לא מבינים את הצורך הזה לחיות לידו, מי שלא הבריז כל שנות התיכון והחטיבה שלהם ולקח קו 29 לחופי הרצליה (בקיץ ובחורף) לא יבין את הסבל בלגור בירושלים וכשיש יום חם להישאר בבית.  

all_i_wanna_do_is#
summer_goals#




***


לירושלמים יש מעיינות, לסטודנטים ירושלמים מסכנים בלי אוטו יש את גן סאקר. גיליתי לאחרונה שגן סאקר הוא מקום די קול, הסנטראל פארק של ירושלים, ואני אומרת את זה בלי טיפת ציניות. 
בשבת בצהריים הוא מלא במשפחות שעושות פיקניק, גימלאים בהליכות, היפסטרים שהולכים על חבלים, קבוצות של הודים שמשחקים קריקט (קריקט?), דושים בלי חולצה שמשחקים כדורגל, כוסיות שעושות פילאטיס, ובאנשי הפריזבי.

לאחרונה נהייתי בחורת פריזבי (לא\ למרבה הפלא אני לא בקבוצות הכוסיות והפילאטיס) ובאחת השבתות החמות בירושלים הלכנו לשחק פריזבי בגן. מסתבר שאני ממש טובה (בלתפוס) ושם המגרש שלי היה קרייזי נעה, בעיקר כי נפלתי והסתערתי על הפריזבי בקטע אפי. 
יום אחרי הייתי מכוסה שפשופים בברכיים כמו ילדה בכיתה ג׳ שנפלה מהאופניים.


דימוי לקרייזי נעה בפעולה: 





***


גיא ואני הלכנו לשתות קפה ולאכול דברים משמינים בקפה עלמה המושלם בגן העצמאות בירושלים. אמרתי לגיא שזה לא בסדר ושאני מזניחה את הבלוג ושזה באשמתו אז שיביא מצלמה כי אנחנו מצלמים פוסט. 
גיא טרק לי את הטלפון בפנים ובסוף אני הבאתי מצלמה, אבל הוא כרגיל צילם והיה לנו כיף וטעים ועשיתי תמונות לאינסטגרם שזה חשוב. 


(כמובן שבגלל שהרסנו את כדור הארץ מזג האויר מתנקם בנו בצורה הכי נוראית ומשתבש לו ככה שאני אף פעם לא לבושה כמו שצריך: או שאני קופאת או שאני נמסה. 
הפתרון הידוע מראש הוא ללבוש משהו קל ולשים ג׳קט ג׳ינס בתיק, כאילו לא מספיק כבד לי.)

אני לובשת ג׳קט ג׳ינס מחנות יד שניה בפריז
שמלה של h&m שגורפת ים מחמאות מזרים מוחלטים ברחוב
סנדלים מoysho החנות המושלמת בעולם שחייבת לעשות עליה ומהר


















נשיקות ובשמחות 

יום שלישי, 3 במאי 2016

נשיקות שמש, או: איך הרגל ילדות הפך להפקת אופנה


אנקדוטת פתיחה: 
לאחרונה סטס ואני עברנו דירה. סטס חשב שזה רעיון ממש טוב לנסוע לחו״ל ולהשאיר אותי לארוז לפרוק ולסדר לבד. בשבילו זה באמת היה רעיון מושלם, בשבילי קצת פחות. מה שכן, בהחלט יכולתי למצוא יתרונות למצב הזה: עשיתי בבית החדש מה שרציתי.

ובמה שרציתי אני מתכוונת לבית ברביות במטבח. בנות רשמו לעצמכן- בנים פחות אוהבים שולחן אוכל בורוד בייבי וכיסאות בצבע מנטה. 
אבל מה לעשות סטסיק, לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל טיסה לקנדה יש בית ברביות שמחכה בסופה. 


***


ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו:
כשהייתי בחטיבה ובתיכון חברות שלי ואני היינו מציירות לעצמנו נמשים עם העטים הכתומים של סטבילו, שהיו ה0.4 למתקשות. 
יושבות בספריה בתיכון בכפר סבא ומתנמשות להנאתנו. תמיד ממש רציתי נמשים, כמו ילדות חוף בקליפורניה, או בר רפאלי.
מישהי הייתה מקריאה קטעים נבחרים מספר הפולחן ׳אנגוס חוטיני ונשיקות חזיתיות׳, והאחרות מציירות נמשים.

ככה העברתי את שנות התבגרותי, אז זה לא ממש מפתיע שלפני כמה שבועות כשנתקלתי בטרנד הrainbow freckles בכל מגזין אפשרי ברשת הלב שלי התחיל לפעום מהר, האישונים התרחבו ונורא נורא התרגשתי לראות שחלום חיי התגשם וזה נהיה לגיטימי לצייר לעצמך נמשים ועוד לצאת איתם מהבית ואפילו להעלות לאינסטגרם!! 


***


צווארון: Neat



***


ברוח התקופה ובשביל להיכנס לאוירה: הלהיט של כיתה י׳





***



אז לפני כמה שבועות הגשמתי חלום קטן וצילמתי עם שלוש הנסיכות לאה, אוליביה ונסטיה הפקה בעקבות הטרנד האהוב.  


איפרה לאה סרור
דיגמנה בחן נסטיה לסוכנות HH Models













*



בשמחות ונשיקות (שמש)


יום ראשון, 24 בינואר 2016

Fall out girl

יום ההולדת שלי היה ביום ראשון. היה לי יום מהמם. סטס העיר אותי עם מיץ תפוזים, מאפים צרפתיים ונחשי גומי. טיילנו בעיר, ישבנו בכנסיית נוטרדם של ירושלים ואכלנו פלטת גבינות ושתינו מלא יין. אמא שלי באה לבקר, ובערב חברים הפתיעו אותי ביודלה. היה מושלם וקיבלתי כל כך הרבה אהבה, שכל מה שאני רוצה זה לתת אהבה בחזרה 3> 
אז תודה לכל המאחלים ולכל האוהבים.


**


אופיר ואני נסענו לקניון מלחה להביא דברים להפקה שצילמתי. נפגשנו בתחנת האוטובוס ואופיר הביאה נשנושים משונים. 
שאלתי: אופיר מה פשר כל הממתקים הלא מוכרים האלה?
היא אמרה: אני בוחנת את המוצרים של החברה הזאת.
אני: בתור מה?
אופיר: בתור שמנה. 


**


החורף הזה מאוד מאכזב. הוא כמו מתבגר עם מצבי רוח, חם מדי או שקר מדי ואני איכשהו אף פעם לא לבושה כמו שצריך. 


**





**


אני צריכה לכתוב פרו סמינריון, וזה מחריד. מחקרים אקדמאיים וקריאה באנגלית.
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז במקום לחפש שאלת מחקר אני משוטטת שעות בפייסבוק ומשחקת את המשחק הבא:
מצאי את מי שנראה טוב ב2008. 
השיטה: נכנסת לפרופיל פייסבוק אקראי, נכנסת לתמונה האחרונה שהמשתמש תויג בה. הולכת שמאלה, כלומר אחורה ומגיעה לתמונה הראשונה שהוא אי פעם תויג בה בפייסבוק, וזה קרה בין 2007-2008 תלוי כמה מעודכן הוא היה אז. 
ממצאי המחקר: כולם נראו רע. 
השיטוט מעביר לי את הזמן באופן מדהים, זה כמו קסם. פתאום 12 בלילה ולא עשיתי כלום.


**

לא מזמן קניתי שמלה חדשה מזארה. הרבה זמן רציתי כזאת שמלה, לא מידי, עם שרוולים ארוכים. כשלבשתי אותה פעם ראשונה סטס אמר שאני נראית כמו הזונות בתקופה הויקטוריאנית. אמרתי לו שיש לו דימיון פורה והוא אמר מה קשור דימיון תראי ערוץ ההיסטוריה. 
 כשלבשתי אותה פעם ראשונה ליד אמא שלי היא הסתכלה עלי במבט מאוכזב ואמרה שאיבדתי את כל השיק שרכשתי בפריז. 

לי לא אכפת. אני אוהבת אותה, היא יפה לטעמי ומיוחדת, היא מגניבה ומהממת עם מגף וג׳קט. היא בוהו ולא מוגזמת.
בקיצור, אני גאה להכריז שאני ילדה גדולה ולא צריכה אישורים מהחבר שלי ומאמא שלי, והגיע הזמן באמת שזה יקרה.


**


צילמה אותי נעה קסטל המהממת (שגיא מהפוסטים האחרונים והיא פתחו לאחרונה בלוג מקסים שכדאי לכם לבקר בו), שהיא גם חברה טובה וגם צלמת מדהימה. כשהיא צילמה אותי היא שאלה, למה בעצם את לא עושה וידאו? עניתי שאני לא יודעת, ושבואי נעשה. 

אז היא צילמה צילומים מקסימים שערכתי לסרטון קטן. השיר נקרא  cet air la ומבצעת אותו april march.

שמלה ומגפיים מזארה
ג׳קט יד שניה מפריז
כובע מאנתרופולוג׳י 
שרשרת מחנות יד שניה ממצפה רמון





**
















בשמחות ונשיקות

יום רביעי, 13 בינואר 2016

בד על הגוף. פוסט על צילום ובגדים וזכרונות



(נתחיל בטיזר להמשך)





אנקדוטת בוקר 1: 
כשהלכתי ללימודים חיכיתי ברמזור הארוך בהיסטוריה, שממוקם בכיכר פריז בירושלים. לידי חיכו אבא על אופניים וילד ממש קטן בכיסא הילדים מאחור.
הילד אמר לאבא בקול חלש ומסכן שהוא לא רוצה ללכת לגן. מין קול של ילדים קטנים שהוא מעורר רחמים באופן הכי עמוק שיש. 
האבא אמר לו: היית רוצה להישאר עם אמא בבית במקום ללכת לגן? באמת להישאר עם אמא בבית זה יותר כיף.
וחשבתי לעצמי כמה אני הייתי רוצה להישאר עם אמא שלי בבית, ושבטח האבא בכלל דיבר על עצמו. 


***


אנקדוטת בוקר 2:
מיד אחרי הרמזור של כיכר פריז אני צריכה להחליט מאיפה אני הולכת ללימודים: דרך קינג ג׳ורג׳ או דרך גן העצמאות. אם אני הולכת דרך קינג ג׳ורג׳ אז זה קצת יותר מעניין כי יש אנשים ברחוב ועוברים אוטובוסים ואני צריכה להיראות סטודנטית ירושלמית מגניבה ליד כל הבצלאלניקים שמחכים עם התיקיות הענקיות והג׳ינסים של ליוויס מחנויות יד שניה והסניקרס עם הגרביים הצבעוניות שלהם בתחנת קינג ג׳ורג׳ יפו.

אם אני הולכת דרך גן העצמאות אני יכולה לשיר לעצמי ולעשות הופעות עם שירים של אייס אוף בייס ולדמיין שאני קליפ של אדל רק בגרסה שמחה. היום הלכתי דרך גן העצמאות כי זה גם קצר יותר וממש איחרתי לשיעור הדימוי האיקוני.



***


לפני שנתחיל (באמת): הקליפ הכי מגניב שראיתי לאחרונה. כיון שאני כותבת את הפוסט הזה במהלך השיעור אני מנועה מלהקשיב לו, אז אין לי ממש מה להגיד על השיר. אבל זה לא משנה בכלל, כי הקליפ! הקליפ! ויזואליה מושלמת, עריכה מהממת, צבעוניות מטורפת. פליז אל תוותרו עליו. 




***


עיסוק בטקסטורות תמיד עניין אותי. מעבר לשאלה של איך שהאור נופל על הבגד, מה הוא מבליט, מה מנצנץ בזכותו- הטקסטורה יכולה לעבור בצורה כמעט פיזית. 
אני יכולה להרגיש איך הבד היה נוגע בעור שלי, מה הייתה התחושה שלו. 

זה פיזי ומטא-פיזי. הזיכרון של התחושה על העור שהצילום יכול להעביר- באופן אוטומטי זורקת אותי לזכרונות:
נוגעת בפרווה- כשהייתי קטנה ופחדתי מהפוחלץ של סבתא שלי, אבל משהו היה גורם לי לגעת בו בהיסוס ולברוח. 
נוגעת בקטיפה- נזכרת במגע של אבן בטיול של הצופים, שעשתה לי צמרמורת כמו הקטיפה. 



כמה צילומים בהשראת טקסטורות שצילמתי בשנתיים האחרונות








styling אלעד בראון
ron kedmi workshops

***


יובל ומיקה היפות






*


mua-  לאה סרור 



ההשראות:






***



הפרוייקט supernatural של צמד הצלמים האוקראינים synchrodogs, הוא מיינד בלואינג רציני. הפרוייקט צולם במהלך רואד טריפ ברחבי ארה״ב, ואני אוהבת אותו לא רק בגלל זה. אני מרגישה שהוא בוחן את הגבולות של המוחשי והפנטזי, שהוא מרדד את הגוף רק לטקסטורה ולצורה. ממזג אותו עם הטבע או מפריד אותו ממנו באופן קיצוני. הוא מגניב, הקשר בין הדימויים מקורי. 
חוץ מזה, ידוע לכל שאני סאקרית של נצנצים. 















יאללוש, בשמחות
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...