שלום חברות וחברים שלי, היום פוסט קצת יותר רציני (למרות שאני לא יודעת איך אכתוב פוסט רציני כשברקע מתנגנים לי הפטשופ בויז במצעד שנות ה90 הגאוני של גלגלצ). אבל נדבר היום קצת על צרכנות, אופנה ירוקה, ועל איך כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לצמצם את הנזק שאנחנו גורמים לסביבה בכל סיבוב בקניון המקומי (ואני רואה גם בעיה עקרונית בהליכה לקניון. כל כך המוני וחסר מעוף. ואין חניה אף פעם). אז נכון שבבלוג אני מדברת הרבה על אופנה, ועל לקנות, ואני גם חסידה גדולה של המשפט הבא:
עד כאן עם השטויות. העניין הוא שבאמת אנחנו קונים המון. כי בגדים בH&M ובברשקה כל כך זולים, ואנחנו מוצפים בפרסומות ובמגזינים ובעולמות תוכן שאומרים לנו רק לקנות. ושאם לא נקנה לא יהיו לנו חברים ולא נמצא אהבה ולא יהיה לנו כיף ולא נהיה שמחים. ויש סטנדרטים מסוימים בחברה שלנו, שקשה, מנטלית, לא לעמוד בהם. וחומרית- קשה מאוד לעמוד בהם. פרדוקסלי.
ובהרגלי הצריכה שלנו, אנחנו פוגעים בסביבה. כי הבדים הזולים עשויים מחומרים שרעיל לייצר, והמפעלים הגדולים שבסין ובהודו מבזבזים כמויות עצומות של אנרגיה, והעובדים (ובעיקר ילדים) במפעלים הללו לא מקבלים תנאים בסיסים בתמורה לעבודתם ומועסקים בתנאים מחפירים. הנטייה שלנו להחליף מלתחה כל עונה, להיפטר מבגדים לא איכותיים שהתמרטו/ נקרעו/ שינו צורה/ דהו בכביסה (בכביסה של אמא שלי אפילו הבגדים האיכותיים ביותר נהרסים. כנראה שזה תלוי לכם באמא)/ התכווצו במייבש או סתם, יצאו מהאופנה- יוצרת כמויות עצומות של זבל שלא מתכלה, ולרוב לא ממוחזר.
אני חייבת לספר שאני כמעט והפסקתי לקנות בגדים חדשים. אני קונה כמעט רק בחנויות יד שניה. נראה לי מופרך והזוי לקנות חצאית של זארה או של קסטרו או ניים ואטאבר שקר כלשהו ב150, 200 שקלים במקרה הטוב- כשבאותו הסכום אני יכולה לקנות פריטים של ברברי, מארק ביי מארק ג'ייקובס, קלוין קליין, קלודט זורע פריטים ייחודיים ועוד מעצבים רבים וטובים (ואיכותיים!). סטס תמיד אומר שאני שטחית ושאני אוהבת מותגים ושזה הכי פתאט (טוב, הוא לא משתמש במילה פתאט אבל הוא מתכוון לזה, אני יודעת) מצידי לרדוף אותם. ואני מסבירה לו ש:
א. אני שטחית
ב. אני פתאטית
ג. חמוד, קוראים לזה איכות. לא כמו הג'ינס השחור המעפן שלך מרשת שלא אנקוב בשמה שנהרס אחרי כביסה אחת (יכול להיות גם שהוא נהרס כי אני כיבסתי אותו, וידוע הרי שכישורי כביסה עוברים בתורשה).
הנקודה היא, שאני אוהבת להשקיע כסף בבגדים שנשארים איתי. שהם קלאסיים, לא מתפוררים, הצבע והצורה שלהם נשמרים. אני מעדיפה שלא לקנות במשך תקופה, ואז להשקיע סכום גדול בפריט איכותי. אגב, לאו דוקא יד שניה. גם פריטים טובים של מעצבים ישראליים, כמו החצאית המדהימה שקרן מור לובשת של תמר פרימק (מעצבת בחסד) למשל, שהיא המטרה הבאה שלי. איפה אני אמצא אותה? לא יודעת. אבל היא תהיה שלי.
אני לא אתחסד, ברור שגם אני קונה בזארה ובשאר הרשתות. אני אקנה שם פריטים מגניבים שמתאימים לעונה הנוכחית ולאופנה הנוכחית, אבל אשתדל (גם בשביל הסביבה וגם בשביל שמירי הבנקאית לא תתקשר לצעוק עלי) שלא לרכוש יותר מדי.
ולא רק זה, יש הרבה מותגים מוכרים יותר או פחות, שחרטו על דגליהם את האופנה הירוקה. הם מייצרים במפעלים בהם משלמים לעובדים שכר מינימום, עוסקים בפרוייקטים לקידום חינוך לנשים, משתמשים בחומרים ממוחזרים, בכותנה אורגנית ומבזבזים את האנגיה המינימלית בתהליך הייצור.
הבאתי פה כמה דוגמאות לחברות כובעים, תכשיטים, בגדים ונעליים, שהמשותף לכולן הוא דאגתן לסביבה. היו עוד כמה חברות כאלה עם בגדים מכוערים, אז סיננתי אותן מראש. שלא תגידו שעלה לי חוש הצדק והלך לי חוש הטעם.
בשביל להיכנס לאתר החברות פשוט הקליקו על הכותרת המודגשת.
חברה לכובעים סופר דופר מגניבים. אחד הדברים הכי יפים בחברה, הוא שהיא עובדת באופן עקרוני עם אירגוני נשים באיזורים כפריים, כשהעובדות הן נשים חד הוריות, נשים לגברים אלכוהוליסטיים, אמהות בנות עשרה. בנוסף, מעל 90% של החומרים בהם משתמשים לייצור החומרים הם חומרים מקומיים, ולכן לא מתבזבזת אנרגיה על שינוע. השאר מגיע מארצות שכנות בדרום אמריקה, כך שהאנרגיה המתבזבזת היא מינימאלית.
כובע שחור? לא עוד פרדי קרוגר אני אומרת!!
סרטון מקסים שמתאר את העבודה עם הנשים שמכינות את הכובעים.
חברה לייצור ועיצוב תכשיטים, נוסדה ב2011 על ידי Lizzi Burns הסטייליסטית והמעצבת. התכשיטים שלהם לגמרי לגמרי נוכחים. אי אפשר להתעלם מהם, הם צבעוניים, גדולים, מיוחדים.
והקטע הטוב?
הם משתמשים בחומר ביו- פלסטיקי כזה שנקרא RHODOID, שהוא הרבה פחות מזיק מהפלסטיק הרגיל שאנחנו מכירים. בנוסף כל העור שמשתמשים בו נקנה ממפעל לאקססוריז בבריטניה. הם קונים את חלקי העור הקטנים שכבר לא שמישים ומיועדים לזבל. אני במקומם הייתי הולכת למכולת אשפה של המפעל ולוקחת בחינם.
הם משתמשים בחומר ביו- פלסטיקי כזה שנקרא RHODOID, שהוא הרבה פחות מזיק מהפלסטיק הרגיל שאנחנו מכירים. בנוסף כל העור שמשתמשים בו נקנה ממפעל לאקססוריז בבריטניה. הם קונים את חלקי העור הקטנים שכבר לא שמישים ומיועדים לזבל. אני במקומם הייתי הולכת למכולת אשפה של המפעל ולוקחת בחינם.
הגענו לעצים אנשים. תשמעו, בלי קשר לזה שהם אקולוגיים, הבגדים שלהם פשוט הורסים. גזרות קלאסיות, שמלות וחצאיות בגזרת A, הדפסים מעניינים אך סולידיים, סוודרים עם סריגת ינשוף שפשוט התאהבתי בו עד עמקי נשמתי, רקמות אתניות.
החברה אומרת על עצמה שהם נותנים ללקוחות אלטרנטיבה לאופנה מהירה (תרגום ממש חופשי. ואני תרגמתי אז יש מצב שהוא גם ממש הפוך).בהסבר למשפט הם אומרים את כל ההקדמה המייגעת שלי, אז אני אחסוך מכם. בכל אופן אתם מוזמנים לאתר שלהם. יש גם משלוחים לארץ.
ראיתם את הינשופים?
בשנת 2011 אמה ווטסון שמשה כפרזנטורית של המותג. כל הדוגמנים ואנשי ההפקה הגיעו לעבוד בחינם על מנת לקדם את רעיון האופנה האקולוגית ולהנגיש אותו לצעירים.
אריאל: המכנסיים האלה מכוערים
נעה: אבל תחשוב עליהם עם אחד הסוודרים מלמטה ועם TOMS.
אריאל: המכנסיים האלה מכוערים.
נעה: סתום.
המותג הזה, שאת שמו איש לא יודע להגות, משתמש בכותנה אורגנית שאינה מכילה כימיקלים אשר פוגעים בסביבה ובעובדים. משתמשים בכותנה ובבקבוקים ממוחזרים בפרט, ובחומרים מתכלים וניתנים למחזור. משתמשים בג'ינסים ישנים על מנת ליצור מהם זוגות חדשים, זאת על ידי תהליכים מסובכים שאני לא יודעת לקרוא באנגלית. מי שמעניין אותו מוזמן לקרוא כאן.
המותג הנקי, האסתטי, המינימליסטי והשיקי ברשימה. כל הבגדים מיוצרים מ100% כותנה, אבל זה הנתון הכי פחות מעניין באג'נדה שלהם. העובדים במפעל בכלכתה מקבלים בנוסף לשכרם הקבוע גם שכר מחיה, החברה מעניקה להם שירותי הסעות הלוך חזור לביתם, ביטוח לאומי, פנסיה, מקבלים ימי חופשה בתשלום וימי מחלה. כל ילדי העובדים מקבלים לימודים בחינם. ולמי שפספס, או לא יודע איפה זה כלכלתה- אז זה בהודו. איפה שבמפעלי נייקי ילדים בני 10 עובדים 12 שעות ביום.
והנקודה הישראלית: FLYFOOT.
אמא שלי מייחסת לנעליים האלה תכונות קסם וטוענת שהן גרמו לה לרזות. אני אמרתי לה שזה בגלל שהיא סתמה את הפה, אבל היא לא מקבלת את הטענה שלי.אבל מה שבטוח, ללכת עם פלייפוט זה כמו ללכת על עננים. אמא שלי הפחידה אותי לפני כמה ימים (חודשים, אולי?), כשהיא אמרה לי שאם אני אמשיך ללכת עם נעלי הבובה/ קרטון הביצוע שאני הולכת איתם יהיו לי ורידים ברגליים וכדאי מאוד שאני אקנה לי נעליים טובות. אני שמעתי ורידים ועלה לי החום. גם ככה הרגליים שלי לא בדיוק העתק של היידי קלום, עכשיו גם ורידים אני צריכה? לא ולא אני אומרת. לא בבית ספרי.
תמיד חשבתי שנעלי נוחות הן העתק לנעלי בית של סבתא שלי, הכפכפים עם הסוליה בגודל הפלטפורמות של הספייס גירלז.
אבל לא, מסתבר שנעלי נוחות הן נעליים רגילות אך נוחות.
התחלתי להתעניין. ובמסגרת התעניינותי גיליתי שמעבר לנוחות שבנעליים של פלייפוט, יש להם גם ליין ירוק. המפעל שמייצר את הליין הירוק עבר בשנת 2008 להשתמש בדבק על בסיס מים, ולא על בסיס דבקים רעילים. הדבר ניטרל את העובדים למגע בחומרים כימיים מסוכנים. כל החומרים במפעל ממוחזרים: החל מקופסאות הנעליים, דרך כלי העבודה וחומרי הגלם אל רפידות הנעליים.
אני מצרפת פה את הנעליים החביבות עלי מתוך הסדרה הירוקה של פלייפוט, לכל הדגמים של החברה אפשר להכנס לאתר או לפייסבוק.
ונעליים שלא קשורות לליין הירוק:
הלאה הורידים !
והנה מישהו שלקח את האופנה הירוקה קצת רחוק מדי...
שבת שלום, נשיקות
