נשיקות שמש, או: איך הרגל ילדות הפך להפקת אופנה

אנקדוטת פתיחה: 

לאחרונה סטס ואני עברנו דירה. סטס חשב שזה רעיון ממש טוב לנסוע לחו״ל ולהשאיר אותי לארוז לפרוק ולסדר לבד. בשבילו זה באמת היה רעיון מושלם, בשבילי קצת פחות. מה שכן, בהחלט יכולתי למצוא יתרונות למצב הזה: עשיתי בבית החדש מה שרציתי.

ובמה שרציתי אני מתכוונת לבית ברביות במטבח. בנות רשמו לעצמכן- בנים פחות אוהבים שולחן אוכל בורוד בייבי וכיסאות בצבע מנטה. 

אבל מה לעשות סטסיק, לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל טיסה לקנדה יש בית ברביות שמחכה בסופה. 

***

ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו:

כשהייתי בחטיבה ובתיכון חברות שלי ואני היינו מציירות לעצמנו נמשים עם העטים הכתומים של סטבילו, שהיו ה0.4 למתקשות. 

יושבות בספריה בתיכון בכפר סבא ומתנמשות להנאתנו. תמיד ממש רציתי נמשים, כמו ילדות חוף בקליפורניה, או בר רפאלי.

מישהי הייתה מקריאה קטעים נבחרים מספר הפולחן ׳אנגוס חוטיני ונשיקות חזיתיות׳, והאחרות מציירות נמשים.

ככה העברתי את שנות התבגרותי, אז זה לא ממש מפתיע שלפני כמה שבועות כשנתקלתי בטרנד הrainbow freckles בכל מגזין אפשרי ברשת הלב שלי התחיל לפעום מהר, האישונים התרחבו ונורא נורא התרגשתי לראות שחלום חיי התגשם וזה נהיה לגיטימי לצייר לעצמך נמשים ועוד לצאת איתם מהבית ואפילו להעלות לאינסטגרם!! 

***

צווארון: Neat

***

ברוח התקופה ובשביל להיכנס לאוירה: הלהיט של כיתה י׳

***

אז לפני כמה שבועות הגשמתי חלום קטן וצילמתי עם שלוש הנסיכות לאה, אוליביה ונסטיה הפקה בעקבות הטרנד האהוב.  

איפרה לאה סרור

סיגננה אוליביה דורי

דיגמנה בחן נסטיה לסוכנות HH Models

*

בשמחות ונשיקות (שמש)

דברים ליום האהבה

מערכות יחסים הן דבר מרתק. הן מפחידות כמו שהן שואבות. הן מייצרות תלות באהבה. אני תוהה לפעמים איפה מתבטא הפער בין השדים שלי למציאות. איפה נמצאים הסדקים שמהם הם יוצאים לעולם.

החיים מקיפים אותנו במראות, דרכם אנחנו משתקפים ומתגלים. אני חושבת על זה הרבה, איך מערכת היחסים שלי שינתה אותי, מה היא לימדה אותי על עצמי. 

איך שבתוך שגרה הדברים קורים בבהירות, כמו הארה. כמו לחבק מישהו בלילה, כמו גוף חם לגוף חם. 

זה וידאו שעשיתי בתחילת שנה שעברה. סטס שונא אותו, ואולי אני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. אבל לי הוא מסמל הרבה: היום אני מסתכלת עליו וזה כמו לקרוא את היומן שלי מהתיכון. עם מי אכלתי צהריים, מאיזה שיעור הברזתי, במי הייתי מאוהבת. 

***

ועדיין, אני לא מייחסת הרבה חשיבות ליום האהבה. כשסטס ואני חגגנו שלוש שנים שנינו שכחנו את התאריך. אני מעדיפה לקנות לסטס בכל יום רגיל פקאנים מצופים בשוקולד ואז לאכול לו אותם. 

***

פעם קראתי את הסוד של מדונה לחיי זוגיות טובים. היא אמרה שהם אף פעם לא הולכים לישון כועסים. 

סטס ואני הרבה פעמים ישנים גב אל גב אחרי ריב. הדבר האהוב עלי הוא איך מתוך ההרגל של השינה אני קמה מחובקת ואז אנחנו ממשיכים לכעוס כל היום שאחרי.

***

לא רואה משהו טוב ביום האהבה. לא מספיק אני מרגישה בת שמונים, ממש מה שאני צריכה זה ללכת למסעדה כשכל שאר הסועדים הם זוגות דביקים ומאושרים שיתנשקו לי מול הפרצוף ויגרמו לי לרצות להקיא את הפסטה שלי, ולהרגיש בת מאתיים.

*

הרבה אהבה, רק אל תעשו אותה פומבית. יש אנשים עם רפלקסים רגישים.

Fall out girl

יום ההולדת שלי היה ביום ראשון. היה לי יום מהמם. סטס העיר אותי עם מיץ תפוזים, מאפים צרפתיים ונחשי גומי. טיילנו בעיר, ישבנו בכנסיית נוטרדם של ירושלים ואכלנו פלטת גבינות ושתינו מלא יין. אמא שלי באה לבקר, ובערב חברים הפתיעו אותי ביודלה. היה מושלם וקיבלתי כל כך הרבה אהבה, שכל מה שאני רוצה זה לתת אהבה בחזרה 3> 

אז תודה לכל המאחלים ולכל האוהבים.

**

אופיר ואני נסענו לקניון מלחה להביא דברים להפקה שצילמתי. נפגשנו בתחנת האוטובוס ואופיר הביאה נשנושים משונים. 

שאלתי: אופיר מה פשר כל הממתקים הלא מוכרים האלה?

היא אמרה: אני בוחנת את המוצרים של החברה הזאת.

אני: בתור מה?

אופיר: בתור שמנה. 

**

החורף הזה מאוד מאכזב. הוא כמו מתבגר עם מצבי רוח, חם מדי או שקר מדי ואני איכשהו אף פעם לא לבושה כמו שצריך. 

**

**

אני צריכה לכתוב פרו סמינריון, וזה מחריד. מחקרים אקדמאיים וקריאה באנגלית.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז במקום לחפש שאלת מחקר אני משוטטת שעות בפייסבוק ומשחקת את המשחק הבא:

מצאי את מי שנראה טוב ב2008. 

השיטה: נכנסת לפרופיל פייסבוק אקראי, נכנסת לתמונה האחרונה שהמשתמש תויג בה. הולכת שמאלה, כלומר אחורה ומגיעה לתמונה הראשונה שהוא אי פעם תויג בה בפייסבוק, וזה קרה בין 2007-2008 תלוי כמה מעודכן הוא היה אז. 

ממצאי המחקר: כולם נראו רע. 

השיטוט מעביר לי את הזמן באופן מדהים, זה כמו קסם. פתאום 12 בלילה ולא עשיתי כלום.

**

לא מזמן קניתי שמלה חדשה מזארה. הרבה זמן רציתי כזאת שמלה, לא מידי, עם שרוולים ארוכים. כשלבשתי אותה פעם ראשונה סטס אמר שאני נראית כמו הזונות בתקופה הויקטוריאנית. אמרתי לו שיש לו דימיון פורה והוא אמר מה קשור דימיון תראי ערוץ ההיסטוריה. 

 כשלבשתי אותה פעם ראשונה ליד אמא שלי היא הסתכלה עלי במבט מאוכזב ואמרה שאיבדתי את כל השיק שרכשתי בפריז. 

לי לא אכפת. אני אוהבת אותה, היא יפה לטעמי ומיוחדת, היא מגניבה ומהממת עם מגף וג׳קט. היא בוהו ולא מוגזמת.

בקיצור, אני גאה להכריז שאני ילדה גדולה ולא צריכה אישורים מהחבר שלי ומאמא שלי, והגיע הזמן באמת שזה יקרה.

**

צילמה אותי נעה קסטל המהממת (שגיא מהפוסטים האחרונים והיא פתחו לאחרונה בלוג מקסים שכדאי לכם לבקר בו), שהיא גם חברה טובה וגם צלמת מדהימה. כשהיא צילמה אותי היא שאלה, למה בעצם את לא עושה וידאו? עניתי שאני לא יודעת, ושבואי נעשה. 

אז היא צילמה צילומים מקסימים שערכתי לסרטון קטן. השיר נקרא  cet air la ומבצעת אותו april march.

שמלה ומגפיים מזארה

ג׳קט יד שניה מפריז

כובע מאנתרופולוג׳י 

שרשרת מחנות יד שניה ממצפה רמון

**

בשמחות ונשיקות

בד על הגוף. פוסט על צילום ובגדים וזכרונות

(נתחיל בטיזר להמשך)

אנקדוטת בוקר 1: 

כשהלכתי ללימודים חיכיתי ברמזור הארוך בהיסטוריה, שממוקם בכיכר פריז בירושלים. לידי חיכו אבא על אופניים וילד ממש קטן בכיסא הילדים מאחור.

הילד אמר לאבא בקול חלש ומסכן שהוא לא רוצה ללכת לגן. מין קול של ילדים קטנים שהוא מעורר רחמים באופן הכי עמוק שיש. 

האבא אמר לו: היית רוצה להישאר עם אמא בבית במקום ללכת לגן? באמת להישאר עם אמא בבית זה יותר כיף.

וחשבתי לעצמי כמה אני הייתי רוצה להישאר עם אמא שלי בבית, ושבטח האבא בכלל דיבר על עצמו. 

***

אנקדוטת בוקר 2:

מיד אחרי הרמזור של כיכר פריז אני צריכה להחליט מאיפה אני הולכת ללימודים: דרך קינג ג׳ורג׳ או דרך גן העצמאות. אם אני הולכת דרך קינג ג׳ורג׳ אז זה קצת יותר מעניין כי יש אנשים ברחוב ועוברים אוטובוסים ואני צריכה להיראות סטודנטית ירושלמית מגניבה ליד כל הבצלאלניקים שמחכים עם התיקיות הענקיות והג׳ינסים של ליוויס מחנויות יד שניה והסניקרס עם הגרביים הצבעוניות שלהם בתחנת קינג ג׳ורג׳ יפו.

אם אני הולכת דרך גן העצמאות אני יכולה לשיר לעצמי ולעשות הופעות עם שירים של אייס אוף בייס ולדמיין שאני קליפ של אדל רק בגרסה שמחה. היום הלכתי דרך גן העצמאות כי זה גם קצר יותר וממש איחרתי לשיעור הדימוי האיקוני.

***

לפני שנתחיל (באמת): הקליפ הכי מגניב שראיתי לאחרונה. כיון שאני כותבת את הפוסט הזה במהלך השיעור אני מנועה מלהקשיב לו, אז אין לי ממש מה להגיד על השיר. אבל זה לא משנה בכלל, כי הקליפ! הקליפ! ויזואליה מושלמת, עריכה מהממת, צבעוניות מטורפת. פליז אל תוותרו עליו. 

***

עיסוק בטקסטורות תמיד עניין אותי. מעבר לשאלה של איך שהאור נופל על הבגד, מה הוא מבליט, מה מנצנץ בזכותו- הטקסטורה יכולה לעבור בצורה כמעט פיזית. 

אני יכולה להרגיש איך הבד היה נוגע בעור שלי, מה הייתה התחושה שלו. 

זה פיזי ומטא-פיזי. הזיכרון של התחושה על העור שהצילום יכול להעביר- באופן אוטומטי זורקת אותי לזכרונות:

נוגעת בפרווה- כשהייתי קטנה ופחדתי מהפוחלץ של סבתא שלי, אבל משהו היה גורם לי לגעת בו בהיסוס ולברוח. 

נוגעת בקטיפה- נזכרת במגע של אבן בטיול של הצופים, שעשתה לי צמרמורת כמו הקטיפה. 

כמה צילומים בהשראת טקסטורות שצילמתי בשנתיים האחרונות

styling אלעד בראון

ron kedmi workshops

***

יובל ומיקה היפות

*

mua-  לאה סרור 

ההשראות:

***

הפרוייקט supernatural של צמד הצלמים האוקראינים synchrodogs, הוא מיינד בלואינג רציני. הפרוייקט צולם במהלך רואד טריפ ברחבי ארה״ב, ואני אוהבת אותו לא רק בגלל זה. אני מרגישה שהוא בוחן את הגבולות של המוחשי והפנטזי, שהוא מרדד את הגוף רק לטקסטורה ולצורה. ממזג אותו עם הטבע או מפריד אותו ממנו באופן קיצוני. הוא מגניב, הקשר בין הדימויים מקורי. 

חוץ מזה, ידוע לכל שאני סאקרית של נצנצים. 

יאללוש, בשמחות

לב של אבן

אם חייתם על כדור הארץ (מתכוונת: בפינטרסט ובאינסטגרם) בחודשים האחרונים בטח שמתם לב לכל השיש הזה שהשתלט על כל חלקה טובה ופחות בחיינו. מהמניקור עד הפדיקור, מכלי האמבטיה עד צלחות למסיבה, מאומנות עד קוביה הונגרית- המארבל היה שם. 

נשאלת השאלה למה. למה זה לא עץ או מעויינים?

אז הנה שני השקל שלי בנושא: השיש אלגנטי. הוא נראה יקר ובו בזמן קול. הוא פאטרן קריר ומשדר ריחוק ועילאיות, אבל גם נגיש לרמת המצעים וכיסויים לאייפון. 

מעבר לזה, הוא טרנד היסטרי ואנחנו בעצם כבשים ואולי זו התשובה היחידה.

וגם: הוא הולך בול עם קקטוסים.

**

מה לרכוש:

עדיקה, מפה

טופשופ, מפה

אורבן אאוטפיטרס, מפה 

אורבן אאוטפיטרס, מפה

מפה 

מפה

סטודיו ברק להב

מפה

**

במה לקנא:

***

וקצת אומנות כדי להרגיש טוב עם עצמנו:

קורי בארטל אנדרסון יצר את הפרוייקט supermarket simulacrum, בו הוא ניסה לגרום לצופים לתת תשומת לב למרכיבים הרגילים, אלה שאנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. ניסה לגרום להם להעריך את הצבע, הצורה וטקסטורה. 

***

יאללוש, גשו לרכוש לעצמכם איזה שיש קטן להתהדר בו ונשתמע בשמחות