אפתח בגילוי נאות.
תמיד רציתי להיות רזה יותר. הגילוי הנאות הזה חשוב שיתגלה, כיון שבפוסט הזה אדבר על דימוי גוף. ועל ביוש שמנים. ועל הקמפיין הדוחה הזה שכל פעם שאני חושבת עליו אני מקיאה קצת בפה. הגילוי חשוב כי אני לא מתיימרת להיות מעל המירוץ לשלמות. יש לי בלוג שעוסק באופנה, יותר ברור מזה יש?
הגילוי חשוב כי אני רוצה להיות רזה, תמיד רציתי וכולי תקווה שלא תמיד ארצה. אבל אני נגד שמנופוביה (כן, יש מושג כזה, ויש הרבה אנשים כאלה), נגד ביוש אנשים, נגד אכזריות.
*
לפוסט יהיו כמה נקודות. ואתחיל.
1. מותר להיות שמן. מותר להיות רזה. מותר להיות הומו, לסבית, טרנס, ג'ינג'ית, מותר להיות רגילה. מותר להיות הכל. והכל טוב. זו נקודת מוצא של כל פוסט בבלוג הזה, וזה בפרט.
2. הקמפיין נגד השמנת ילדים. אחד מתוך ארבעה ילדים בישראל סובל מהשמנת יתר, כך לוחשת הסטטיסטיקה. שמעתי דברים גרועים יותר. כמו זה שאחת מתוך אחת עוברת הטרדות מיניות. אני לא רואה קמפיין כולל על זה בתל אביב. ילדים שמנים? לא חסרות דאגות בישראל?
3. נכון, יש סכנות בהשמנת יתר. בריאותיות. אבל מי אמר שכל השמנים סובלים מהסכנות הבריאותיות הללו? בוקר טוב, אפשר להיות שמן ובריא.
4. הקמפיין הזה, כמו שנכתב כבר בכל אתר שמכבד את עצמו ברשת, רחוק מלהיות קמפיין נגד השמנה. הקמפיין הוא קמפיין נגד שמנים. שמים שמנים ללעג על שלטי חוצות. כשהילד שלך גדל החיוך שלו קטן? באמת? זה סלוגן יותר גרוע מ'תשמרי על הכוס שלך'. נראה לי שהבעיה האמיתית פה היא איכות משרדי הפרסום בישראל.
5. רוצים קמפיין נגד השמנה? למה לא לדבר על הרגלי אכילה נכונים, למה לא לדבר על הסכנות בג'אנק פוד? למה לא לדבר על חשיבות הכושר הגופני? למה לא לדבר על חשיבות הפירות והירקות בתפריט היומי (טוב, זה בגלל שהשמנת הוזלה והירקות עלו. זה למה.)
למה? אני אספר למה. כי זה לא מצחיק ולא פוטוגני. הרבה יותר כיף לצחוק על הילד השמן של הכיתה.
6. זה לא סוד שילדים אכזריים. אם ילדים בני 14 מבצעים אונס קבוצתי בילדה בת 12, לשחרר כמה בדיחות על הילד השמן זה בוטנים בשבילם. אמרו הפרסומאים: בואו ניתן להם עוד חומר! נגדל את דור הפרסומאים האטומים, הרעים, חסרי המעוף ובעלי אוצר המילים המצומצם הבא!
7. דאבה?????????? ברצינות???
8. אני אצטרך לסכם עכשיו. הקמפיין הזה מחריד. לא משתמשים בילדים בצורה כזו צינית ורעה. נקודה. הקמפיין הזה מעודד שנאה, מעודד את הרחקת האחר, נותן לגיטימציה לבדיחות על שמנים (כי אם כתוב דאבה על אוטובוס אז ברור שזה סבבה לקרוא לילדה בכיתה המקבילה ככה). הצד השני שלו הוא עידוד אנורקסיה, בולמיה ושאר הפרעות אכילה. כי אם כל תל אביב מרוחה בפוסטרים שאומרים שאסור להיות שמן, אולי אני אסתום את הפה כבר מהיום ואוכל מלפפון בשבוע?
ואסיים במה שהתחלתי: מותר להיות הכל. הכל טוב, הכל בסדר.
9. נ.ב.
אני חושבת על הילדה עם 'עודף המשקל' הולכת ברחוב. אולי היא לבד ואולי היא עם עוד חברות. אולי הן רזות. והיא רואה פתאום את הפוסטר של הנדנדה. והיא מרגישה שבפוסטר מדברים עליה, והיא מרגישה שהחברות שלה יודעות שמדברים עליה, בעצם. ואז היא מרגישה שהרחוב יודע שהיא הילדה השמנה על הנדנדה. ואז קורה משהו נורא. אז מחלחלת פנימה ההבנה שהיא לא בסדר. שהזהות שלה מתחילה במשקל שלה. היא קודם כל שמנה. ואחר כך היא כל השאר. ואם הדימוי העצמי שלה עדיין לא נרמס מעולם התוכן הויזואלי שסובב אותה, הוא בטוח בדרך למטה ברגע הזה, כשהיא מבינה שלהיות שמן זה איום ונורא.
**
אני לא חפה מפשע. בכל הפוסטים שהיו פה עד עכשיו, מעטות היו הפעמים (אם בכלל) שהתמונות שהעליתי היו של נשים לא רזות. זה לא כי פסלתי מראש או שהחלטתי לשים רק נשים רזות, זה כי פשוט לא מצאתי.
אבל הייתי צריכה לחפש.
אני לא רוצה להיות שותפה ליצירת עולם שסוגד לאידיאל מסויים של יופי. הייתי רוצה להיות שותפה לעולם מקבל ומכיל. אז אני אתחיל בתיקון היום, בפוסט הזה, שמלא בנשים שמחות עם מודעות אופנתית שאני יכולה רק לחלום עליה.
אני לא רוצה לדבר על כמה שהן יפות, מדהימות ומתלבשות הורס (טוב זה ברור, אחרת הן לא היו פה).
הדבר היחיד שאני רוצה להגיד עליהן הוא שלטעמי הן אמיצות. זה לא פשוט ללבוש שורטס כשאת לא מידה 36. זה לא פשוט להגיד שיזדיין מודל היופי. אני מי שאני ואני נראית בן זונה.
.jpg)
תמיד רציתי להיות רזה יותר. הגילוי הנאות הזה חשוב שיתגלה, כיון שבפוסט הזה אדבר על דימוי גוף. ועל ביוש שמנים. ועל הקמפיין הדוחה הזה שכל פעם שאני חושבת עליו אני מקיאה קצת בפה. הגילוי חשוב כי אני לא מתיימרת להיות מעל המירוץ לשלמות. יש לי בלוג שעוסק באופנה, יותר ברור מזה יש?
הגילוי חשוב כי אני רוצה להיות רזה, תמיד רציתי וכולי תקווה שלא תמיד ארצה. אבל אני נגד שמנופוביה (כן, יש מושג כזה, ויש הרבה אנשים כאלה), נגד ביוש אנשים, נגד אכזריות.
*
לפוסט יהיו כמה נקודות. ואתחיל.
1. מותר להיות שמן. מותר להיות רזה. מותר להיות הומו, לסבית, טרנס, ג'ינג'ית, מותר להיות רגילה. מותר להיות הכל. והכל טוב. זו נקודת מוצא של כל פוסט בבלוג הזה, וזה בפרט.
2. הקמפיין נגד השמנת ילדים. אחד מתוך ארבעה ילדים בישראל סובל מהשמנת יתר, כך לוחשת הסטטיסטיקה. שמעתי דברים גרועים יותר. כמו זה שאחת מתוך אחת עוברת הטרדות מיניות. אני לא רואה קמפיין כולל על זה בתל אביב. ילדים שמנים? לא חסרות דאגות בישראל?
3. נכון, יש סכנות בהשמנת יתר. בריאותיות. אבל מי אמר שכל השמנים סובלים מהסכנות הבריאותיות הללו? בוקר טוב, אפשר להיות שמן ובריא.
4. הקמפיין הזה, כמו שנכתב כבר בכל אתר שמכבד את עצמו ברשת, רחוק מלהיות קמפיין נגד השמנה. הקמפיין הוא קמפיין נגד שמנים. שמים שמנים ללעג על שלטי חוצות. כשהילד שלך גדל החיוך שלו קטן? באמת? זה סלוגן יותר גרוע מ'תשמרי על הכוס שלך'. נראה לי שהבעיה האמיתית פה היא איכות משרדי הפרסום בישראל.
5. רוצים קמפיין נגד השמנה? למה לא לדבר על הרגלי אכילה נכונים, למה לא לדבר על הסכנות בג'אנק פוד? למה לא לדבר על חשיבות הכושר הגופני? למה לא לדבר על חשיבות הפירות והירקות בתפריט היומי (טוב, זה בגלל שהשמנת הוזלה והירקות עלו. זה למה.)
למה? אני אספר למה. כי זה לא מצחיק ולא פוטוגני. הרבה יותר כיף לצחוק על הילד השמן של הכיתה.
6. זה לא סוד שילדים אכזריים. אם ילדים בני 14 מבצעים אונס קבוצתי בילדה בת 12, לשחרר כמה בדיחות על הילד השמן זה בוטנים בשבילם. אמרו הפרסומאים: בואו ניתן להם עוד חומר! נגדל את דור הפרסומאים האטומים, הרעים, חסרי המעוף ובעלי אוצר המילים המצומצם הבא!
7. דאבה?????????? ברצינות???
8. אני אצטרך לסכם עכשיו. הקמפיין הזה מחריד. לא משתמשים בילדים בצורה כזו צינית ורעה. נקודה. הקמפיין הזה מעודד שנאה, מעודד את הרחקת האחר, נותן לגיטימציה לבדיחות על שמנים (כי אם כתוב דאבה על אוטובוס אז ברור שזה סבבה לקרוא לילדה בכיתה המקבילה ככה). הצד השני שלו הוא עידוד אנורקסיה, בולמיה ושאר הפרעות אכילה. כי אם כל תל אביב מרוחה בפוסטרים שאומרים שאסור להיות שמן, אולי אני אסתום את הפה כבר מהיום ואוכל מלפפון בשבוע?
ואסיים במה שהתחלתי: מותר להיות הכל. הכל טוב, הכל בסדר.
9. נ.ב.
אני חושבת על הילדה עם 'עודף המשקל' הולכת ברחוב. אולי היא לבד ואולי היא עם עוד חברות. אולי הן רזות. והיא רואה פתאום את הפוסטר של הנדנדה. והיא מרגישה שבפוסטר מדברים עליה, והיא מרגישה שהחברות שלה יודעות שמדברים עליה, בעצם. ואז היא מרגישה שהרחוב יודע שהיא הילדה השמנה על הנדנדה. ואז קורה משהו נורא. אז מחלחלת פנימה ההבנה שהיא לא בסדר. שהזהות שלה מתחילה במשקל שלה. היא קודם כל שמנה. ואחר כך היא כל השאר. ואם הדימוי העצמי שלה עדיין לא נרמס מעולם התוכן הויזואלי שסובב אותה, הוא בטוח בדרך למטה ברגע הזה, כשהיא מבינה שלהיות שמן זה איום ונורא.
**
אני לא חפה מפשע. בכל הפוסטים שהיו פה עד עכשיו, מעטות היו הפעמים (אם בכלל) שהתמונות שהעליתי היו של נשים לא רזות. זה לא כי פסלתי מראש או שהחלטתי לשים רק נשים רזות, זה כי פשוט לא מצאתי.
אבל הייתי צריכה לחפש.
אני לא רוצה להיות שותפה ליצירת עולם שסוגד לאידיאל מסויים של יופי. הייתי רוצה להיות שותפה לעולם מקבל ומכיל. אז אני אתחיל בתיקון היום, בפוסט הזה, שמלא בנשים שמחות עם מודעות אופנתית שאני יכולה רק לחלום עליה.
אני לא רוצה לדבר על כמה שהן יפות, מדהימות ומתלבשות הורס (טוב זה ברור, אחרת הן לא היו פה).
הדבר היחיד שאני רוצה להגיד עליהן הוא שלטעמי הן אמיצות. זה לא פשוט ללבוש שורטס כשאת לא מידה 36. זה לא פשוט להגיד שיזדיין מודל היופי. אני מי שאני ואני נראית בן זונה.
ושיר שמח לסיום.
- הסוף -
מלא נשיקות.
