יום שני, 24 בפברואר 2014

על הצנזור


בגלל התמונה הזו נמחק פרופיל האינסטגרם של הצלמת הקנדית פטרה קולינס. 
יש עוד 5 מיליון (בערך, נכון לזמן כתיבת המאמר שלה) תמונות היושבות תחת התיוג bikini#, אבל דוקא בגלל התמונה הזו פרופיל נמחק. אני חושבת שזה מעניין. 
סתם. זה ממש לא מעניין, אבל יש מלא דברים שזה כן:
שוביניסטי, מפחיד, מעצבן, ממדר, ממסגר ובעיקר אידיוטי.
יש אמירה מאוד ברורה במחיקת פרופיל אינסטגרם בגלל תמונה עם קו ביקיני לא מגולח: לנשים יש מקום במרחב הציבורי רק כשהן מתאימות לאיך שרוצים לראות אותן.
החופש שלנו לבחור הוא מאוד מצומצם. אנחנו יכולים להתסכל על מדינות ערב ולצקצק באינטיליגנטיות, אבל מעטות הנשים שמרגישות בנוח לא להוריד שיערות ברגליים וללכת לים. ויש הרבה סיבות לזה, אחת מהן היא שאין לנשים מרחב בריחה. לנשים בחברה מודרנית יש לא מעט מגבלות, גדרות והסללות. הדימויים שמציפים אותנו מקדשים אידאל מסויים שרוב הנשים לא יכולות, ולא אמורות גם לעמוד בו.
אני מאז ומתמיד לא הרגשתי בנוח לגמרי עם הגוף שלי. לא כשהייתי הולכת לים ולא כשהתפשטתי מול מישהו בפעם הראשונה . לפעמים הרגשתי שמסתכלים עלי באכזבה.
"נו נו, למה את לא רזה, שמחה, חלקה, עם עור משי וחיוך רחב?"  
גברים מרשים לעצמם להעיר לנשים על הגוף שלהן, ברוח טובה או שלא (ואין כזה דבר, ברוח טובה), המדיה מצנזרת אותנו וכמעט ואין לנו דמויות נשיות משפיעות להזדהות איתן.
(אבל גלשתי. המאמר שלה הוביל אותי למחשבות האלה, אני לא רוצה לייחס לה אמירות שלא לה.)

*

במאמר שלה פטרה קולינס מדברת על הצנזור והגוף הנשי, על סלאטשיימינג (טפו), על היחס לנשים במדיה ועל ההשפעה שלה על התרבות, ולהיפך. 
וחוץ מזה שהיא סופר מגניבה, הזויות שלה מעניינות הצילומים שלה לא שגרתיים. הצבעוניות דהויה, האוירה נוסטלגית ומעט מטרידה, הצופים על על סקאלת המציצנים- חלק מהחיים.
היא מצלמת לאורבן אאוטפיטרס, אמריקן אפרל, ועוד חברות אופנה שרואות את עצמן כאדג'יות, בועטות וצעירות.

*

אני אוהבת את הצילומים שלה, בעיקר כי אני מזהה בהם רגעים שאני מכירה. תחתונים מגולגללים על הרצפה. טלפון. בוהה מחלון המכונית בדמדומים. שמה עדשות. גם צילומים שאני לא מזהה בהם משהו מהחיים הפרטיים שלי- יש ניואנסים שמוכרים לי. אני מרגישה שהם אותנטיים, שהם מייצגים. המבטים המבולבלים, בעיקר.

*

פה צילומים שלה מתוך הפרוייקט THE TEENAGE GAZE























 צילומים ל VICE MAGAZINE




צילומים למגזין ROOKIE YEARBOOK, שנערך על ידי טאבי גביזון









*

נשיקות. 

*

נ.ב. 
אין לי פייסבוק לשבוע. אני מרגישה צורך להפיץ את זה לכל עבר. אתמול הייתי לחוצה מעט בגלל כל העבודות שיש לי. סטס אמר לי: "רוצה לדעת איך את מצליחה? אני משנה לך את הסיסמה לפייסבוק לשבוע." אמרתי לו בסדר. העניין נסגר. בינתיים נורא כיף לי ויש לי מלא זמן לחשוב על כל מיני דברים, כמו מה אני רוצה לאכול.
דברו איתי באינסטוש,
ביוש.

יום שבת, 22 בפברואר 2014

פריחות

אתמול היה קיץ. זהר ואני נסענו למטע שקדיות ליד מיני ישראל לצילומי שמש. זהר הגיעה לאסוף אותי באיחור של חצי שעה ואני הבאתי בורקסים. מקצוענות לשמה. 
השמש הייתה כל כך חזקה. אחרי שנתיים שלמות שלא היה לי קיץ אמיתי, פתאום היה לי דז'ה וו לקיץ ישראלי טיפוסי. נזכרתי איזה מעיק הוא.

*

פריחת השקדיות הזכירה לנו את פריחת הדובדבן. קראתי לזהר cherry blossom girl והודעתי לה שהיא אפילו נראית קצת יפנית.
(לא הייתה התלבטות איזה שיר לצרף לפוסט היום).



*

 בתרבות היפנית עץ הדובדבן, הסאקורה, מסמל את היופי ואת הארעיות החולפת של החיים. 

 "כל כך הרבה זיכרונות
זרמו למוחי
פריחת הדובדבן"

Basho, משורר ופילוסוף יפני


*














   


שמלה ורודה ארוכה: ונסה ברונו, נקנתה בחנות יד שניה בגרנובל, צרפת.
שמלה אפורה ארוכה: נקנתה במונה יד שניה.

שמלת קטיפה סגולה: Forever 21
קימונו: H&M
חצאית חאקי: מויצ"ו בירושלים

*

אביב שמח
נשיקות

יום ראשון, 16 בפברואר 2014

לוסט אנד פאונדס.



עם בוא הגשם אני יודעת
שמישהו מסתכל עלי מלמעלה
מרטיב את בגדי ומצמרר אותי.

דצמבר 2009

*

לדנה ולי היו עשר דקות של שקט בשדות של ניר אליהו, לפני שנפתחו עלינו השמים בגשם שנמשך עד היום בצהרים.
בכל פעם שאני יוצאת מהעיר ומגיעה למרחבים אני נזכרת שקשה לי הצפיפות. התחשק לי להשכב על התלמים ולישון.

*

כשהיינו קטנות יותר, כל חורף באופן קבוע היינו מגיעות לשדות שמאחורי הבית שלי, או ליד הצופים. היינו מטיילות בבוץ, קוטפות חרציות, רצות בתלמים, אוכלות תפוזים. התגעגעתי פתאום לשדות הפתוחים שהיום הם שכונה ירוקה. לפעמים הייתי מספרת את עצמי בבית, ומעיפה את השיער לכיוון השדות. צופה בו מתבדר ומתפזר, כמו שערות סבא שעושים להם פו.

*

אליוט סמית' היה הפלייליסט של כיתה י' שלי. זו אמם תקופה מאוחרת יותר מתקופת השדות, אבל יש לי אותה סנטימנטליה כלפי שתיהן. עד היום, כל פעם שאני שומעת 102FM ויש שיר של אליוט סמית', אני בטוחה שרועי העורך המוזיקלי שם אותו בשבילי.  

 


*
הנה דנה, הנה שדות, עננים, זכרונות ילדות.
דנה לבושה כמו שהיינו לבושות בחטיבה. ג'ינס וסוודר של אבא. עד היום אלה הבגדים שהכי מרגשים אותי.

*










  





שיהיו לנו עוד ימים של חורף.

*

(הנה טורי איימוס המדהימה, שהייתה הפלייליסט חטיבה שלי.)



*

נשיקות
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...