השיק האלוהי, או: צניעות זה הכי, אחותי.

אני אוהבת צלבים. הנה, אמרתי את זה. תמיד רציתי לענוד צלב על שרשרת או על צמיד. מוזהב, עדין. אבל יש לי מחסום. גם אם מבחינתי צלב הוא רק עוד צורה ואין לו משמעות עבורי, קשה לי לחשוב על לענוד צלב ולהסתובב איתו ברחוב. לצערי. 

תמיד אהבתי כנסיות, ונזירות. מאז שראיתי את הנזירות בלוז (סרט שמביא אותי לידי בכי בלתי נשלט בכל סצנה שהג׳ינג׳ית הזאת פותחת את הפה) רציתי להיות בבית ספר כזה שמסדרים ביחד מחסן נטוש והופכים אותו לקונסבטוריון, עורכים מופעי התרמה ושרים שירי גוספל עם גלימות. ברור שאני הייתי הסולנית, למרות שכל מי שמכיר אותי יודע שאין זייפנית ממני. סטס אומר שכשאני לא רוצה לזייף אני שורקת. טוב, אני חושבת שאני בסדר גמור ובדימיון שלי אני תמיד אהיה רייצ׳ל ברי. רק בלי האף.

בחג המולד של שנה שעברה סטס ואני נכנסנו לכנסייה השכונתית שלנו, לשמוע מיסה של חצות. הייתה אוירה כל כך מיוחדת שרק חיזקה אצלי את האהבה לסמלים הנוצריים.

כמה דברים לגבי הפוסט הקרוב:

1. מוזיקלי במיוחד. תקשיבו לשירים, הם מוסיפים לאויה ובאמת טובים.

2. לא קשור לפוסט, אבל רוצו לראות הנזירות בלוז. 

נעשה אתנחתא קטנה עם וופי המגניבה בנשים.

החלטתי לכתוב פוסט בניחוח דתי, כי כמו שכבר כתבתי אני באמת אוהבת את הקטע הצנוע (לא מעיקרון, אלא כי אני אוהבת את אפקט ההפתעה), ואני אוהבת את הדיסוננס בין הדת למיניות ואני אוהבת את השיק של הנצרות.

מעניין לראות איך תמיד כשמסגננים הפקה שמתכתבת עם דת, או עם סמלים דתיים כמו נזירות- לאיזה כיוונים צלמים לוקחים את נושא המיניות. הרי דת ומין זה כמו שחור ולבן, כמו תיק של לואי ויטון בחדרה, כמו פיצוחים ועור פנים חלק. בקיצור, לא הולך ביחד. 

אז בדרך כלל מדמים את הזונה הקדושה- מיניות חזקה בלבוש של אישה חסודה. זה מין קטע שמדליק. או, כמו ג׳יאמפאולו, שלקח את זה למקום שבו אופנה ואומנות מתחברים.  

כמה תמונות שאהבתי ושמצאתי מעניינות, אם בגלל הצילום עצמו, בגלל ההיסטוריה שלו, בגלל הקונקטס שהוא מגניב או מצחיק או משונה. 

ובסוף הפוסט... הפתעה !

(סתם, זאת אני. אל תצפו למשהו מיוחד). 

ואפרופו אלוהים, בינתיים בחדר השני סטס מתפלל שמכבי חיפה ינצחו.

 The Darker Side of Silver Screen Sirens by Rory Payne, for Clash Magazine

 וינונה ריידר, מתוך הסרט בתולת הים.

   Izabel goulart, דוגמנית ברזיאלית שבדרך כלל רואים אותה פחות לבושה, כנזירה בארוקית בהפקה של ווג ברזיל מפברואר 2013. צילם ג׳יאמפאולו סגורה Giampaolo sgura, אחד מצלמים האופנה האהובים עלי ביותר, שבין היתר צילם את הקטלוגים המוצלחים יותר של דולצ׳ה גבאנה.

 ערב הווי ובידור. מפה

  נובמבר 1988, הגיליון הראשון של אנה וינטור בתור עורכת, ומי אם לא מיכאלה ברקו החיונית החייכנית והרעננה על השער. צילם פיטר לינדנברג. מיכאלה הייתה אמורה ללבוש חצאית תואמת לג׳קט (של כריסטיאן לקרואה) אבל היא בדיוק חזרה מישראל ועלתה קצת במשקל אז החצאית לא עלתה עליה, ובמקום היא לובשת ג׳ינס של גס. אני מאוהבת בתמונה הזו, מהחיות והקסם של מיכאלה, המפרצוף שלה שאומר ׳אני אוהבת את החיים אז אני אוכלת ואתם כולכם לא מעניינים אותי וטוב טוב טוב לי על הלב׳.

(אני מכירה את הפרצוף הזה, אני עושה אותי לעצמי במראה כל פעם שאני מגלה שעליתי במשקל. מין התמודדות הדחקתית.)

 עוד גירלז נייט אין

 פיפה מידלטון מראה לנו איך משחקים בנזירות, עם שמלה חסודה אך מדוייקת. 

מתוך הקמפיין השערורייתי של בנטון, האפיפיור מתנשק עם האימאם. ואני אומרת- למה לא?

La TENTATION du DIAMANT

צולם לווג פריז, ינואר 2010 ע״י סדריק בושה Cedric Buchet. סגננה קארין רויפלד. דגמנה יפה לארה סטון.

 The White Nun, 1856-57. Pierre-Louis Pierson

מי שמתעניין בקריאה נוספת מוזמן להכנס לפה

מפה

עוד גירלז נייט אין

הפסקת תפילה קטנה

GOD HELP THE GIRL

ופרשנות אישית שלי למראה הנזירה. 

*כיסוי ראש של נזירה: סרטון עשי זאת בעצמך בפוסט הבא*

אני הצלמת והמצולמת. הכי מולטיטאסקינג שלי

מטפחת מפריז, מטפחת מנומרת משוק הכרמל. שמלה מחנות יד שניה בפריז.

נסיים עם שיר מקסים, שליווה אותי בתחילת תקופתי בפריז. מאי צבן המקסימה שלחה לי אותו ואני לא חושבת שהיא מבינה כמה הוא שיקף את התחושות שלי אז. וזה שיר על בחורה שצריכה עזרה מאלוהים. מה חדש?

נשיקות