בגלל התמונה הזו נמחק פרופיל האינסטגרם של הצלמת הקנדית פטרה קולינס.
יש עוד 5 מיליון (בערך, נכון לזמן כתיבת המאמר שלה) תמונות היושבות תחת התיוג bikini#, אבל דוקא בגלל התמונה הזו פרופיל נמחק. אני חושבת שזה מעניין.
סתם. זה ממש לא מעניין, אבל יש מלא דברים שזה כן:
שוביניסטי, מפחיד, מעצבן, ממדר, ממסגר ובעיקר אידיוטי.
יש אמירה מאוד ברורה במחיקת פרופיל אינסטגרם בגלל תמונה עם קו ביקיני לא מגולח: לנשים יש מקום במרחב הציבורי רק כשהן מתאימות לאיך שרוצים לראות אותן.
החופש שלנו לבחור הוא מאוד מצומצם. אנחנו יכולים להתסכל על מדינות ערב ולצקצק באינטיליגנטיות, אבל מעטות הנשים שמרגישות בנוח לא להוריד שיערות ברגליים וללכת לים. ויש הרבה סיבות לזה, אחת מהן היא שאין לנשים מרחב בריחה. לנשים בחברה מודרנית יש לא מעט מגבלות, גדרות והסללות. הדימויים שמציפים אותנו מקדשים אידאל מסויים שרוב הנשים לא יכולות, ולא אמורות גם לעמוד בו.
אני מאז ומתמיד לא הרגשתי בנוח לגמרי עם הגוף שלי. לא כשהייתי הולכת לים ולא כשהתפשטתי מול מישהו בפעם הראשונה . לפעמים הרגשתי שמסתכלים עלי באכזבה.
"נו נו, למה את לא רזה, שמחה, חלקה, עם עור משי וחיוך רחב?"
גברים מרשים לעצמם להעיר לנשים על הגוף שלהן, ברוח טובה או שלא (ואין כזה דבר, ברוח טובה), המדיה מצנזרת אותנו וכמעט ואין לנו דמויות נשיות משפיעות להזדהות איתן.
(אבל גלשתי. המאמר שלה הוביל אותי למחשבות האלה, אני לא רוצה לייחס לה אמירות שלא לה.)
*
במאמר שלה פטרה קולינס מדברת על הצנזור והגוף הנשי, על סלאטשיימינג (טפו), על היחס לנשים במדיה ועל ההשפעה שלה על התרבות, ולהיפך.
וחוץ מזה שהיא סופר מגניבה, הזויות שלה מעניינות הצילומים שלה לא שגרתיים. הצבעוניות דהויה, האוירה נוסטלגית ומעט מטרידה, הצופים על על סקאלת המציצנים- חלק מהחיים.
היא מצלמת לאורבן אאוטפיטרס, אמריקן אפרל, ועוד חברות אופנה שרואות את עצמן כאדג'יות, בועטות וצעירות.
*
אני אוהבת את הצילומים שלה, בעיקר כי אני מזהה בהם רגעים שאני מכירה. תחתונים מגולגללים על הרצפה. טלפון. בוהה מחלון המכונית בדמדומים. שמה עדשות. גם צילומים שאני לא מזהה בהם משהו מהחיים הפרטיים שלי- יש ניואנסים שמוכרים לי. אני מרגישה שהם אותנטיים, שהם מייצגים. המבטים המבולבלים, בעיקר.
*
פה צילומים שלה מתוך הפרוייקט THE TEENAGE GAZE
צילומים ל VICE MAGAZINE
צילומים למגזין ROOKIE YEARBOOK, שנערך על ידי טאבי גביזון
.jpg)
*
נשיקות.
*
נ.ב.
אין לי פייסבוק לשבוע. אני מרגישה צורך להפיץ את זה לכל עבר. אתמול הייתי לחוצה מעט בגלל כל העבודות שיש לי. סטס אמר לי: "רוצה לדעת איך את מצליחה? אני משנה לך את הסיסמה לפייסבוק לשבוע." אמרתי לו בסדר. העניין נסגר. בינתיים נורא כיף לי ויש לי מלא זמן לחשוב על כל מיני דברים, כמו מה אני רוצה לאכול.
דברו איתי באינסטוש,
ביוש.
האמת, התמונות מרגישות לי מבויימות מידי. במיוחד זאת בה הבחורה מורחת מסקרה עם פה סגור; זה פשוט בלתי אפשרי.
השבמחקעצוב לחשוב שחלק גדול מהצנזור הזה מגיע מהנשים עצמן שברוב המקרים במקום לחזק אחת את השנייה בועטות בחלשה.
לא היה לי כוח לקרוא כי הפוסטים מנוסחים בצורה דיי מעצבנת, אבל זה רק אני ואל תקחי את זה באופן אישי.
השבמחקאני אצהיר על עצמי שאני פמניסט, אמן, אוונגריסט ואחד שאוהב לשאול שאלות. למה אני צריך להצהיר? כי כמו אמנים ישראלים בחו"ל שמציגים את עצמם ומתנערים מהשורשים הישראלים שלהם כדי שירדו להם מהגב, גם כאן אני רוצה שתקראי את תוכן הדברים שלי בלי לקבל תשובה (אם אקבל בכלל) בהאשמות שאני שוביניסט עם תפיסת עולם קונסרבטיבית וצרה. כי אני לא.
אז ככה, מורה לשעבר שלי פרסם היום פוסט וכתב -
a black man in the White House, a black man wins an Oscar, a black woman wins an Oscar, gay people can marry - the world is in crisis, but the world is on the MOVE!
אפשר לנשום עמוק ולהרכיב משקפיים אופטימיות ולהגיד שהוא צודק ואפשר לחייך אליו במבט מבוגר ומעייף ולהגיד לו שהוא טועה. הוא טועה כי רוב האנשים שמנהלים את העולם הם גברים שמרניים ששייכים למיעוט האתני הגדול ביותר בארצם. הוא טועה כי חופש הבחירה כיום הופך לאשלייה עם כל יום שעובר.
הפרטיות היא דבר שלא קיים יותר וכל דבר שאנחנו עושים מנותר על ידי אח גדול עם לוגו צבעוני.
אבל אפשר גם לחשוב על מה שברברה טוכמן אמרה "אסונות אינם מצויים לרוב כפי שמצטייר מדיווחים מסוימים. העובדה שמאורע מתואר בכרוניקות גורמת לו להיראות מרוכז ושכיח, ואילו המאורעות בפועל נוטים להיות בלתי סדירים הן בזמן והן במקום. בנוסף, ההתמדה של המציאות הנורמלית חזקה יותר מאשר השפעתה של ההפרעה, כפי שניתן להתרשם מתקופתנו. לדוגמה, לאחר שמיעת החדשות היום, עלול המאזין לחשוב שהעולם כולו מלא שביתות, פשעים, הפסקות חשמל, פריצת סכרים, תקלות רכבת, השבתת מערכת החינוך, שודדים, נרקומנים, ניאו נאצים ואנסים. העובדה היא כי יכול אדם, ביום טוב, לשוב הביתה בערב מבלי להיתקל בדיווחים כאלו יותר מפעם אחת או שתיים. עובדה זו הובילה אותי לנסח חוק של טוכמן, והוא: "העובדה שאירוע מצער מדווח, מכפילה את המשמעות המיוחסת לו פי חמישה עד עשרה (או כל מספר אחר שהקורא מעוניין לתת)."
אנחנו בוחרים היום יותר מתמיד מהן החדשות שלנו ביום יום שלנו. להיות סופרמודל, לברוח מפלישה של מדינה זרה או תמונה שצונזרה. אי אפשר לשפוט אף אחד הבחירות שהוא או היא עושים בהרכבת "החדשות" היומיות בגלל שבסופו של דבר יש לנו בחירה חופשית לברור מאפשרויות שמוצגות לנו מראש ומשטרת המחשבות של האח הגדול עדיין לא קיימת היא רק קורמת עור וגידים בחברות ליחסי ציבור שאומרים לנו מה לחשוב.
מלמדים אותנו לחשוב שהיצירה שנולדת בתוכנו היא רק שלנו ובין אם זה קנבס, גרפיקה ממוחשבת או הגוף שלנו אנחנו יכולים לעשות איתם מה שאנחנו רוצים ואז מגיע הרגע שאנחנו משתפים את זה עם כל העולם. עם קצת מזל זה הגיע למישהו אחר שלא התעלם וברגע שהיא שם בצד השני היא כבר לא שלך היא של הקהל שצופה בו וקובע דעה. חלק יאהבו, חלק יתעלמו, חלק יקבלו השראה, חלק יפרשו את שרצית לומר בדרך אחרת וחלק ירגישו שהערכים שלהם נפגעו.
כשיצירות מועלות לפלטפורמה "חברתית" שבעל הבית שלה היא חברה פרטית קשה לבוא בטענות.
גם הבלוג הזה שנכתב על פלטפורמה חינמית הוא לא חינמי באמת מכוון שעם מספר תלונות שיכולים להגיש נגדך (לצורך הדוגמא) בלוגר יסגרו לך אותו או ימחקו את הפוסט.
זאת לא מציאות חדשה ואין כאן החפצה או התעלמות מנשים כמו שהעלית. בעל הבית קיבלת תלונות והוא מעדיף לצנזר תמונה של שערות ערבה מבצבצות מאשר למצוא מספר כתבות לא מחמיאות עליו שיעשו בדיקה מעמיקה למה שקורה בתוך החדרים שבבניין שלו ושם נמצאת ההחפצה האמיתית סלפיים אינסופיים של צריכת סמים, קלוז אפים של בולבולים ותותות ששייכים לבני נוער מתחת לגיל 18 ובהרבה מקרים גם מתחת לגיל 15.
אני לא אומר שמחיקת החשבון מוצדקת אבל מכאן לסלאטשיימינג זו הצהרה גדולה בלי שגיבית אותה כלל.
צלם שרוצה להציג את העבודות שלי בלי להסתכן בצנזורה שיקים אתר עצמאי או שימצא גלריה שתציג אותו. פשוט וזול? לא אבל לפחות העין של האח הגדול וצבא הצדקנים לא יוכלו לשלוח את ידם ולגעת ביוצר/ת.
העולם נע? לא ממש לא.
אני תוהה איך להגיב למישהו שפותח תגובה בזה שלא היה לו כוח לקרוא את הפוסט(ים?), אבל הוא מן הסתם קרא כי הוא מגיב לתוכן הדברים, אבל בוחר להדגיש שהניסוחים שלי מעצבנים אותו (ומבקש לא לקחת את זה באופן אישי).
השבמחקאבל אני אגיב ואגיב ברצינות, שלא תאשים אותי שאני לוקחת דברים באופן אישי.
בנוגע לסלאטשיימינג: לא ברור לי איך הגעת למסקנה שקישרתי את מחיקת החשבון ישירות לסלאטשיימניג.
״במאמר שלה פטרה קולינס מדברת על הצנזור והגוף הנשי, על סלאטשיימינג (טפו), על היחס לנשים במדיה ועל ההשפעה שלה על התרבות, ולהיפך.״ (מצטטת את עצמי). ההתייחסות לסלאטשיימינג היא במסגרת התייחסות למאמר שהיא כתבה באתר שלה (שקישרתי אליו בתחילת הפוסט), לא בהקשר מה שכתבתי על מחיקת חשבון האינסטגרם. בגלל זה הטענה לא מגובה, כיון שלא קישרתי מלכתחילה את הצנזור לסלאטשיימינג.
ועכשיו לשאר טענותיך. אני מסכימה עם חלקן. נכון שאמן (או משתמש) שמציג את עבודותיו צריך לקחת בחשבון את התגובות. יכול להיות שהוא יצונזר, ינודה, ימודר וכו׳ וכו׳. בטח כשזו פלטפורה חברתית שבעלי הבית שלה הן חברות פרטיות. עד כאן יופי.
הבעיה שלי היא לא עם הצנזורה שלה כאמנית, אלא עם הצנזורה שלה כאישה. עם חוסר היכולת שלה לעבור במרחב החברתי (וזו רשת חברתית) בצורה שהיא מעוניינת לעבור בה. אם יש כמה מיליוני תמונות חשופות ופרובוקטיביות שעוברות את צנזורת האינסטגרם בלי בעיה, למה שתמונה כזו לא תעבור?
רשתות חברתיות קובעות סדר יום. אני חושבת שזו טענה שאפשר להסכים איתה באופן רחב. ברגע שרשת חברתית מקבלת תלונות (שהן לא הגיוניות ואין בהן טעם) ובוחרת להדיר צד, היא יוצאת בהצהרה שמקבעת את סדר היום הקיים. אם אינסטגרם היתה משלחת את המתלוננים לאלף עזאזל, ובעקבות התמונה הזו היו עולות עוד תמונות של ביקיני עם שערות ערווה מבצבצות, או פשוט של א.נשים שיכולים להיראות כמו שהם מעוניינים בלי שיצנזרו אותם, אני בטוחה שהיינו יכולים להגיד שהעולם נע קצת.
ושוב אני מדגישה, הביקורת שלי היא לא כלפי צנזורה על אומנות, היא על צביעות, צנזורה וכן, החפצה של הגוף הנשי (ואני אגבה, שלא תגיד שאני לא מגבה: כאשר יש מיליון תמונות ביקיני של הגוף הנשי כמו שהגבר הממוצע אוהב אותו וכמו שהוא עובר בדרך כלל, עם הרווח היפה בין הירכיים והעור החלק, גוף ששובר את הסטנדרט ובא כמו שהוא- טבעי, ומדירים אותו מהמרחב- יש פה החפצה של הגוף. כי הוא מורשה לעבור במרחב רק כשהוא מתאים לסטנדרט.)
אז אני חושבת שבמקרים כאלה חשוב וצריך להתלונן ולבוא בטענות לבעל הבית. אחרת איך אתה מצפה מהעולם שיזוז?
ואני אשמח לדעת מי אתה
אוי, לא ידעתי שזה קרה לה.
השבמחקהיא אחת הצלמות האהובות עליי, בגלל דרך ההתבוננות שלה על נשיות.
העלתי פעם פוסט עם תמונות שלה גם בבלוג שלי.
זה נכון שההצגה של גוף נשי או בכלל של נשים כבר מזמן הפכה למשהו אחד או למקסימום שני סוגים. של "תמימה" ו"זונה". אבל זה די מעודד אותי לחשוב שיש צלמות כמוך וכמו פטרה קולינס שמראות נשיות כמו שהיא.
אני מאמינה בך :).
פוסט יפה.
איזו תגובה משמחת ומרגשת, תודה.
מחק