אז נגמרו המבחנים.
ביום הבחינה האחרונה ארזתי את עצמי וירדתי מירושלים לכיוון המרכז, משאירה את סטס ללמוד לבד בבית לשלוש הבחינות הנוספות שנותרו לו (אני חשבתי שאסע אחרי יום או יומיים. סטס אמר לי: "עדיף שתלכי, את השפעה רעה").
איך אני אוהבת להיות בבית. לשבת לקרוא על הספה, לשתות קפה עם אמא שלי בבוקר (היא שותה קפה. אני מים חמים עם לימון. הכי בת שמונים שלי).
הכי אני אוהבת זה להיות בפיג'מה. היום נכנסנו אמא שלי ואני הביתה אחרי יום ארוך. אמרתי לה: "אני לא מבינה אנשים שבאים הביתה ולא ישר מורידים את הבגדים ושמים פיג'מות. אני תוך דקה מחליפה". היא ענתה לי: "טוב, זה כי את עירקית". (מסתבר שלעירקים יש קטע ללבוש פיג'מות בבית. אני לא יודעת איך היא גילתה את זה, היא בכלל פרסיה).
בגדי בית מרגיעים אותי. הבעיה בבגדי בית זה שאתה מרגיש בבית. כשאני צריכה לכתוב, ללמוד או לצלם בבית ואני לבושה בפיג'מה זה לא עובד לי. אני רק רוצה לנוח.
היום בשביל לא להימרח במיטה פשטתי את הפיג'מה ולבשתי מכנסיים שחורים וסוג של נוחים, וחולצה מכופתרת גדולה ונעימה בטירוף של אחי הקטן. ובנדנה. מילה על הבנדנה: קודם כל בפרק האחרון של בנות יש סצנה בה שוש מקפלת את כל הבנדנות שלה ויש שם עשרות בנדנות (למה? למה שיהיה למישהו שכבר לא חי בשנות ה80 מלא מלא בנדנות? לא יודעת).
(ונכון שברגע שמדברים על שוש מתחילים לדבר כמוה? דיבור נוירוטי חסר משמעות תחבירית ועם אינטונציה מרגיזה. אני אפסיק עם זה עכשיו).
ואז חיטטתי במגירות בהן נשארו כל הבגדים העזובים שלא לקחתי איתי לירושלים ומצאתי בנדנה. וקשרתי אותה על השיער ולא יודעת למה, אבל זה גרם לי להרגיש כמו ריזו מגריז, אז חשבתי שזה מגניב ועשיתי כמה הופעות מול המראה. (אבל זה לפוסט אחר)- ונשארתי איתה.
ואז צילמתי כמה תמונות של הבית שלי. פינות החמד הקטנות שעושות לי נעים.
יש משהו מנחם מבחינתי בלחזור לבית של המשפחה שלי, לעיר שגדלתי בה. אני מרגישה שחזרתי להיות התיכוניסטית שחוזרת ברגל מבית הספר הביתה ועושה קיצורים או הארכות למסלול בשביל לעבור דרך בתים של בנים שחיבבתי. לדמיין כל ההליכה איך אפגוש אותם במקרה. בבית אני מרגישה שלוה, חסרת אחריות.
העיר שלי לעולם תהיה לא עיר, אלא רק אוסף של רחובות בהם חויתי הכל לראשונה. כמו שהקירות בבית שומעים הכל, ככה רחובות העיר זוכרים את כל השיחות שעשיתי עם מלוים או עם עצמי, את הדמעות שהזלתי בדרך, את ההתרגשויות ואת הנשיקות שקרו לי, בדרכי מפה לשם.
*
הפלייליסט של הפוסט היום קצת מדכא. אם אתם גבוליים לאחרונה אמליץ לותר עליו.
גם אני נורא אוהבת חופשות אצל ההורים (יש מישהו שלא?). ככה זה מרגיש באמת - כמו חופשה. כשאני מגיעה באוטובוס ויורדת במרכז המושבה, גלי הנוסטלגיה מציפים אותי ממש כמו שאת מתארת פה. לצערי בסוף תקופת המבחנים הנוכחית לא ייצא לי לרבוץ אצל ההורים ולחדש מצברים, כי מועד א' האחרון שלי יוצא ביום הראשון של סמסטר ב'. חצוף, מרגיז ומתיש.
השבמחקזה באמת ממש מדכא. את יכולה להתנחם בחופשת פסח שבאה עלינו לטובה (:
מחקפוסט מקסים.
השבמחקהבית ניראה ממש כיפי ויפה. אהבתי את הספר על כן התווים ואותך עם חולצה תכלת ובנדנה.
תודהרבה, האמת שזה בעיקר ספר מדהים. קוראים לו sailing style, והוא ספר של עיצוב פנים בבתים שהמוטיב המרכזי בהם הוא ים וספנות.
מחק