אבי פתאום מכל החדרים
יצא למרחקיו המוזרים
מות אבי/ יהודה עמיחי
*
ביום חמישי האחרון הגשנו את פרוייקט סוף הסמסטר.
בהתחלה חשבתי שהפרוייקט שלי עוסק בהתכנסות, אחר כך הבנתי שהוא עוסק בהיעדרות. צילמתי את בני המשפחה שלי- את אמא שלי ואת האחים שלי במרחבים האישיים והציבוריים שבבית.
אחרי תהליך של בחירה ושל סינון התמונות, אחרי כמה סופי שבוע בהם צילמתי בבית- התחלתי להבין מה בחרתי לצלם, מה בחרתי לצרף לעבודה ולמה.
האנשים במצולמים כאן הם המשפחה שלי. אבל הם הדימויים שלהם שאני לוקחת איתי כשאנחנו לא ביחד, הם המשמעות שהם מייצגים עבורי. הם הם בעיני רוחי המוטרדת, המודאגת.
הבנתי בערך שבועיים לפני ההגשה, שיש סיבה שהתמונות נוגות, אישיות, מכונסות בתוך עצמן. לא מחוייכות. מישירות מבט למצלמה רק בהכרה, לא בחשיבות.
אמא שלי הציעה לי לצלם תמונות שרואים בהן איזכור לאבא שלי שנפטר לפני 4 שנים וחצי: תמונה שלו, חפץ ששייך לו. לא רציתי, כי הרגשתי שאין לו כבר קשר למה שחשבתי שאני רוצה לעסוק בו בפרוייקט שלי.
והדבר שהבנתי אז, שבועיים לפני ההגשה, היה שהוא כל הקשר. שאני מצלמת התמודדות עם אבל. שאני מצלמת משפחה שממשיכה לחיות אחרי אובדן. שאני מצלמת יום יום פשוט ורגיל שלנו, ושכנראה שהחיסרון של אבא שלי בבית צף מעל כל אלה.
*
אבל הסדרה היא לא עצובה, כמו שאמרה וצדקה נועה המורה שלי.
היא פשוט על החיים ועל התמודדות ועל מרחבים בבית.
נראה לי
*
בעיניי היא נוגה מאוד, הסדרה הזאת, ויש בה משהו קצת ריימונד-קארברי. מעניין אם הייתי מפרשת אותה ככה גם לפני שקראתי על אבא שלך. אני תוהה אם זה בכוונה או לא, אבל באף תמונה אין מרחב פתוח באמת - המון פינות של חדרים, חללים תחומים ותחושה גדושה מאוד - כאילו עוד רגע משהו יפקע.
השבמחקריימונד קארבר לא כותב סיפורים קצרים ושירים?
השבמחקגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. גם מי שראה אותה מבלי לראות את הטקסט ובלי שאמרתי לו במה היא עוסקת פירש אותה כעצובה.
לא שמתי לב למה שאמרת לגבי המרחבים הפתוחים ותחושת הפקיעות. האמת שזה מעניין- אם זה פועל יוצא של לצלם בתוך מרחב סגור- בית- או שבאמת זה ישב לי באחורי הראש ופשוט לא ידעתי. אולי שניהם.
כן, הוא כתב סיפורים ושירים. אבל זו אותה אווירה. אוף, יצאתי פלצנית :-(
השבמחקממש לא!
מחקפשוט חשבתי שאולי הוא גם צילם ואני לא יודעת