על שחזורים, צילומים וביובים. או: מה בחורה לא תעשה בשביל צילום טוב

כמה דברים חשובים שמעסיקים אותי לאחרונה:

הניינטיז. הניינטיז תמיד העסיקו אותי, אך עכשיו שמתי לב להתעוררות כללית באשר להתייחסות לעשור הזה. כמובן שהטריגר היה הבקסטריט בויז. אני אישית הייתי ילדת פייב וכמובן שהכי אהבתי את הבלונדי, אך גם לבקסטריט שמורה לי פינה חמה מאוד בלב, אך לא מספיק חמה בשביל לנסוע לרעננה ולהוציא 350 שקלים ולהבריז משיעורים שאני גם ככה לא יכולה להבריז מהם יותר, אחרת התואר שלי בסכנה. וחוץ מזה, שאני גם ככה עושה מסיבות כאלה בבית עם עצמי אז לא חשתי הפסד גדול מדי.

עם זאת, השמועה שרצה בשכונה היא שההופעות היו הורסות, שעפו הורמונים באויר ושהם עשו את הריקוד המלא של אבריבודי. בהחלט מרשים עבור גברים מזדקנים בני 40. הנה דוגמא של ניק משתגע על הבמה כאילו השנה היא 1999 והוא טרם פיתח מודעות עצמית.

(הסרטון באדיבות טל פרבר שיודעת הרבה יותר מדי על כל סלב בעולם)

***

לכו למוזיאון ישראל. יש תערוכה שנקראת קיצור תולדות האנושות. מוכרחה להתוודות שלא קראתי את הספר. עם זאת, התערוכה מרתקת. היא כוללת מוצגים ארכיאולוגיים, עבודות אומנות מודרנית (מיצבים, מיצגים, עבודות וידאו, עבודות סאונד) וטקסט. היא מחולקת לאיזורים נושאיים שונים: כסף, שפה, גלובליזציה וכו'. כל איזור מלווה בטקסטים: אינפורמטיביים על המוצגים הארכיאולוגיים או טקסטים מתוך הספר של יובל נח הררי. התערוכה, מעבר לזה שהיא אסתטית, נעימה ומגרה את החושים- היא מעוררת מחשבה, על העולם, על ההיסטוריה, על השתנות. כמו שיש אנשים שמסתכלים על הכוכבים ומרגישים פתאום קטנים וחסרי חשיבות- ככה אני מרגישה כשאני מתוודעת להיסטוריה. אני מרותקת מהשינויים ומהישגי הטבע, אני תוהה לאן פנינו מועדות. אם אפשר ואם יש צורך בכלל לנסות לחשוב על משמעות שהיא מעבר לאבולוציונית. 

אני ממליצה בחום ללכת לבקר במוזיאון, שהוא בכלל הורס ויש בו פסל חדש של ג'ף קונס והוא נוצץ ומבריק וזה שווה הכל.

***


זה קאבר לבקסטריט וזה מעולה

***


עכשיו סיפור ובסיומו תמונות (אני מרגישה שאני צריכה לגרום לקוראים להישאר בתחבולות, שאני צריכה לתרץ את הכמויות שאני כותבת):
יש לי קורס צילום פורטרטים עם רלי אברהמי. קיבלנו תרגיל לצלם מישהי (או מישהו, אבל מי שמכיר אותי יודע שזו קרוב לודאי תהיה מישהי) פעמיים: פעם אחת בחיים האמיתיים, כלומר לא בסטודיוופעם אחת בסטודיו.
אז התייעצתי עם נעם החברה הצלמת שלי והיא הציעה שאצלם אותה. אמרתי בסדר, וחשבתי לעצמי: מסכנה זאתי, לא יודעת למה היא הכניסה את עצמה.

מפה לשם קבענו יום צילומים: יום ראשון ברגוע. נפגשנו בסטודיו. רציתי לעשות מין שיחזור לציור 'לידת ונוס' של בוטיצ'לי. אז קניתי רקע, מין בריכה של ילדים ובגד ים צהוב זוהר (שלפחות אותו נעם הרויחה). השלל מרחוב יפו, אם שאלתם את עצמכם.

הצילום הלכו תיק תק התאורה הייתה מהממת (טופחת לעצמי על השכם). נעם נכנסה לדמות הבתולה בקלות ובאותה קלות גם התפשטה והכל היה הורס.

***

ואז הגיע הזמן לעשות צילום במציאות.
וברור שהמציאות שלי תכלול נצנצים. ואם אפשר באמבטיה אז למה לא.

נעם נכנסה לאמבטיה עם מלא נצנצים. מייק אה לונג סטורי שורט- הביוב עלה, נכנסתי להיסטריה והתקף חרדה קל, החלקתי בביוב. כשבוססתי לי בביוב קרה משהו שלא קרה לי לפני: לא הצלחתי להבין אם לבכות או לצחוק. בכיתי בטירוף וככה גם צחקתי. זה היה טרגי, "לאאא אין יותר נמוך מזההה!! אני שוכבת בביוב!!!!"
 אבל גם קומי. אם הייתי רואה את זה בטלויזיה זה היה יכול להיות רגע קומי קלאסי.

אבל זה קרה לי, וכל הבית שלי היה מלא בביוב. ויותר מהכל פחדתי ממה שסטס יגיד. קראתי לניר והוא בא תוך שתי דקות, ניקה את האמבטיה, הכניס את היד לחור של הביוב ועשה פומפה. אני הייתי עסוקה בלצאת מההלם.

נעה: "ניר, אני יודעת שאתה חבר של סטס יותר משלי. אבל אתה חייב להבטיח לי שזה ישאר בינינו".
ניר: "את מבקשת ממני לשקר לסטס?"
נעה: "לא, רק שיהיה לנו סוד קטן משלנו."
ניר: "בסדר".
אחרי עשר דקות סטס צלצל וסיפרתי לו.

יאמר לזכותה של נעם שהיא הייתה גיבורה, שמרה על קור רוח ואלמלא הייתה צורחת עלי לקחת את עצמי בידיים ולהירגע כשנראה שהייתי נשארת בביוב עד היום.
היא גם חזרה הביתה עם כמויות של נצנצים כי היא בכלל לא יכלה להתרחץ.

מפה לשם יצאה תמונה הורסת שרלי לא אהבה. אז עשיתי לה תיקון, ואז לא אהבתי את התיקון אז עשיתי עוד תיקון. אני לא תכננתי לצלם עוד תמונה. לא היה לי נעים כבר לשגע את נעם ולקרוא לה לעוד צילום, היה מאוחר מדי גם ככה ולא היה לי רעיון ולא מוטיבציה. נעם אמרה: "אין מצב. מצלמות שוב. יש לך עד שאני חוזרת מפילאטיס לגבש רעיון". אז חזרתי למקורות, לרעיון הראשון שעלה לי כשקיבלנו את התרגיל:

***

כשהייתי בניו יורק ראיתי תערוכה של ארווין אולף באיזו גלריה. יש לו סדרה שנקראת waiting שהתאורה בה השאירה בי רושם כל כך חזק, שהיא הייתה המוזה שלי לתמונה שצילמתי של התיקון.

שלוש התמונות הן של ארוין אולף


***

והתמונה שצילמתי את נעם

עד כאן להיום,
קיץ שמח

נשיקות