פוסט יום הולדת

כשהייתי מש"קית חינוך בגדס"ר הבדואי החברות הכי טובות שלי היו מש"קיות הת"ש. אחת מהן שנאה את יום ההולדת שלה. אני לא זוכרת אם היא אמרה או שאני הדבקתי לה את המשפט הזה, אבל הרעיון שלה היה כזה:

יש כל כך הרבה ציפיות מיום הולדת, שיום אחד פשוט לא יכול לעמוד בהן. אין מנוס מאכזבה. 

*

• יום ההולדת שלי מחר. אהיה בת 25. שניה אתעכב על הנקודה הזו.
• כששואלים אותי בת כמה אני, כל פעם מחדש לוקח לי אלפית שניה להיזכר שזה לא 18.

• אני חושבת שאני די עומדת בכל הפנטזיות של נעה הקטנה שחשבה על עצמה בגיל 25. חוץ מזה שאני לא רזה כמו שחשבתי שאהיה ולא מגניבה כמו שחשבתי שאהיה. 

יש את הפרק על הקוקאין בגירלז (כן, שוב גירלז. זה לא יגמר לי, מי שקיוה), שהאנה חושבת שבשביל שיהיה לה על מה לכתוב היא חייבת להתנסות במלא חויות משוגעות. אז היא לובשת חולצה צהובה מחוררת ועושה קוק על אסלה מטונפת, בית היתר. הפרק הזה לא ממש מוביל לשום דבר טוב, אבל זה לפוסט אחר (שכבר היה, אז אין לי תירוצים להמשיך את האנקדוטה הזו). 

אני חושבת על החויות שלי:

1. טסתי לגור שנתיים בפריז.

2. כשהייתי בניו יורק אריאל ואני הלכנו למועדון דראג. אני לא רואה את זה כחויה יוצאת דופן כי בעצם הרגשתי שזה המקום הטבעי שלי. אז אולי החויה הזו לא נחשבת.

3. נתתי צ'אנס לקשרים עם בחורים שידעתי שלא יצא מהם כלום. הלכתי על כל הקופה בכל מיני מקרים שהיא הייתה ריקה, אפילו שידעתי את זה. אני חושבת שזה די מרשים. לפעמים הייתי נכנסת לדברים רק בשביל להרגיש קצת. הייתי מתחילה בשביל להפסיק ואז לסבול קצת את סבלי האהבה, אפילו אם היא לא הייתה.

"נצל את ההזדמנות כל זמן שאתה צעיר ותסבול כל כמה שתוכל", אמרה לו. "הדברים האלה לא נמשכים כל החיים". (אהבה בימי כולרה/ ג.ג. מרקס)

 4. נסעתי להודו. למרות שפחדתי בכל נים ונים בגופי.

5. הייתי במסיבה של לסביות כי חשבתי שאולי יהיה מגניב אם תהיה לי חברה. בסוף יצאתי עם הברמן.

6. לבשתי טייץ בצבע זהב (נקודת שפל רצינית בחיי) והלכתי למסיבת סילבסטר מטורפת בגלמורמה. ברור שהייתי המלכה. אני נולדתי לעשות ליפסינג לבריטני ולליידי גאגא. אני הבחורה הכי פחות מסיבתית שתפגשו, מבחינתי ללכת לישון כל ערב ב9 אחרי פרק של גירלז (איזכור אחרון, מבטיחה). אז ברור שזו הייתה חויה מגניבה, כי לצאת זה כזה לא אני.

7. הלכתי (שוב, עם אריאל. אלוהים, הפוסט הזה פשוט שייך לו) למועדון הכי גדול באירופה. הוא היה בברלין ולא עברנו סלקציה בפעם הראשונה (על אמת. הייתי בהלם.) עברנו לתור השני ועשיתי פרצוף כועס ומתנשא לסלקטור, אז נכנסנו. לתוך המוזיקה. הכי נוראית. ששמעתי בחיים. מה זה אלקטרוני? מה זה השטויות האלה?? אבל מה, חוויה.

בפרט שהמועדון היה מטורף ואני בטוחה שאם היינו מהאנשים שעושים קוק (או וואטאבר) בשירותים של מועדונים היינו מאוד נהנים.

8. כשעשינו סקי סטס לקח אותי בטעות למסלול של המתקדמים, למרות ששנינו אפילו לא ידענו לעצור. זה יכל להיגמר רע מאוד. הלכתי איזה שלושה קילומטרים בשלג עם נעלי הסקי הכבדות והמגלשיים ביד, מקללת את סטס. זה גרם לי להעריך מחדש את החיים. שעתיים ללכת בשלג זו חויה מכוננת, תאמינו לי.

9. כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי קניתי מצלמה יקרה. מאוד. למרות שלא ידעתי למה, ומה עושים איתה. מסתבר שזה היה הימור נכון. 

10. נתתי צ'אנס לקשר של סטס ושלי. מי היה מאמין, הוא התברר כאהבת חיי. קטעים.

*

אני חייבת לעשות שניה הפסקה מפוסט היומולדת ולספר שסטס רואה פרק של היפה והחנון ומנסה לנחש את התשובות של הטריויה. וטועה.)

*

כל יום הולדת צריך ווישליסט

סטס אמר לי: אבל את לא צריכה כלום. תפסיקי לרצות דברים. אמרתי לו: אז מה. אני אוהבת לדמיין. זה לא כמו לרצות.

כבר מלא זמן שאני חפצה בתיק צהוב. אז למה לא של מולברי, בעצם?

אני יודעת, כמה לא מקורי מצידי לחשוק בנעליים של כריסטיאן לובוטין. ממש מעניין אותי גם. אני רוצה סוליה אדומה ושיפוע כל כך חד שהוא יוכל לחתוך את המתח המיני שיווצר ביני לבין הנעליים האלה בשניה.

כשאמא שלי היתה בהרצאה של עמוס עוז לפני חודשיים בירושלים, היא סיפרה ששאלו אותו על מה הוא חושב כשהוא כותב. הוא אמר שהוא מדמיין את הקורא שלו מתכרבל על ספה, לאורה של מנורה רכה וקורא (אולי את סיפור על אהבה וחושך? אני קוראת אותו בהמשכים), כשבחוץ יש סערה ובפנים נעים לו. אני רוצה פינת קריאה, שתתן לי תמריץ לעזוב את האינטרנט ולחזור להיות התולעת החנונית הקטנה שהייתי פעם.

חופשה קצרה ביערות הכרמל, בבקשה.

מנורה שעושה אור של כוכבים בחדר. בא לי להסתכל על התקרה ולחשוב על הגלקסיה (המשפט הכי חנוני שאמרתי בחיים. ועדיין).

תמיד היה לי מין חלום רומנטי לנגן על מפוחית. בכיתה יא' איתמר שהיה איתי בצופים לימד אותי לנגן את תשע בכיכר. הייתי די מעפנה. אני גם לא מוזיקלית, מזייפת תוך כדי דיבור, אבל זה לא מפריע לי לדמיין את עצמי מנגנת ושרה בבר אפלולי ומעושן בניו אורלינס.

הוא כתמתם וחמוד ואני אשמח שהוא יהיה חבר שלי וידבר איתי כשסטס לומד כל היום ולא מוציא מילה במשך שבוע.

קוראים לזה calm down jar. הייתי שמחה לקבל את זה בשביל להירגע קצת לפעמים. אחד הספרים שהכי אהבתי בתור ילדה הוא הספר שני ירחים. יש שני משפטים שאני זוכרת ממנו (אולי המשפט לא מהספר, אבל אם לא אני לא זוכרת מאיפה הוא). במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה? אני צריכה לזכור את זה. אולי לשנן תוך כדי בהייה בנצנצים ושקיעה במדיטציית ילדים.

בריטני לא סתם פה, אני ממש רוצה ללכת להופעה שלה, אבל לאלה של פעם, של לפני 10 שנים.
האמת שמה שאני באמת רוצה, זה לחזור להיות הילדה בת ה12 שלבשה טריינינג וגופית (ככה קראנו לזה אז, כשעוד לא היו לנו ציצים), ועשתה מופעים של בייבי וואן מור טיים מול המראה בסלון. אני חושבת שאפילו פעם עשיתי מופע לנדב אח שלי ושאלתי אותו מי יותר טובה. בריטני או אני. האמת שזה ממש מצחיק כשאני חושבת על זה.

אני ממש מרגישה שיהודה עמיחי ואני חברים. למרות שהוא נפטר לפני 14 שנים. הוא כמו פורצ'ן קוקי. כשאני מתבלבלת אני פותחת ספר שירים שלי ומסתדרת. אני רוצה את כולם, בשביל לא להיות מבולבלת יותר לעולם.

*

אמא שלי אומרת שכל יום הוא יום הולדת. לא ממש הצלחתי להבין את ההיגיון שמאחורי המשפט הזה.

*

איזה כיף. יום שלם שהוא שלי. וגם של ג'ים קארי, הוא ואני נולדנו באותו יום. אני אוהבת ימי הולדת רגועים. לטייל קצת, לאכול קצת, קצת חברים קצת משפחה קצת סטס. רגוע.

*

יום הולדת שמח,
נשיקות