גירלז. או: וולקאם טו דה רילייף, ביצ'ס

יום ראשון, 5 בינואר 2014

גירלז. או: וולקאם טו דה רילייף, ביצ'ס

היום נדבר על בנות. ולא על סתם בנות. על GIRLS.

מי שלא מכירה, מוזמנת להתבייש שניה, ולפני שהיא חוזרת לפוסט- למצוא אתר לצפייה ישירה ולטעון את הפרק הראשון של העונה הראשונה.

GIRLS, או בשמה הישראלי 'בנות' (כמה מפתיע) היא סדרת טלויזיה של HBO חסרי הגבולות.

הסדרה נפתחת בסצנה במסעדה נחמדה, בה ההורים של האנה (לנה דנהאם, היוצרת, התסריטאית והשחקנית הראשית בסדרה) מודיעים לה שהם מפסיקים לתמוך בה כלכלית. האנה בהלם. נפלט לה מין משפט אייקוני (i could be the voice of my generation! or a t least a voice. of a generation)- ויצאנו לדרך. מייק דה סטורי שורט- הסדרה מתארת חיים אמיתיים, של ארבע רווקות בניו יורק.

נשמע מוכר? ממש. אבל ממש לא.

מה זה בנות רגילות? בנות לא מושלמות. מה זה לא מושלמות? בנות עם צלוליטיס. שיש להן סקס גרוע ומוזר, קשיים בחיי האהבה ובחורים שלא רוצים אותן ואז נותנים להן לחכות עם הגרביונים למטה. בנות עם חברויות בעיתיות, עם אישיויות בעיתיות. שלא יודעות להתלבש. שאין להן כסף. שמערכות היחסים שלהן הזויות. שיש להן חלומות גדולים, ואין להן מושג מהם. עם יאוש ודיאלוגים שנונים מדי. אנחנו, בקיצור.

האנה היא הדמות הכי לא מושלמת שמתפשטת לנו על המסך. בלי תסביכים, בלי עניינים, בלי לספור קלוריות. היא משחקת פינג פונג עם ציצים מקפצים וסבבה לה. אין לה תסביכי גוף, כיף לה להתפשט, והיא אף פעם לא אמרה שהיא שמנה מדי לשורטס.

ואני התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה. אני אוהבת את חוסר המודעות העצמית המשווע שלה לאיזה חברה פח היא, לריכוז הקיצוני שלה בעצמה, לבחירות המחרידות של הבגדים שלה (קראתי ראיון עם מלבישת התכנית שאומרת שאף פעם לא תבחר משהו שיחמיא לה. אם יש בגד שנראה עליה טוב- יצרו, יקצרו, או יחליפו אותו. זה פשוט לא האנה הורבאת' להתלבש בצורה שמחמיאה לה).

אבל האנה חיה. היא אוהבת, היא עושה סקס, היא רוקדת, היא רבה, היא כותבת, היא בוכה, היא אוכלת, הולכת לראיונות עבודה, ממלצרת בקושי, משחקת פינג פונג בעירום, כאמור.

ואחד הדברים הכי מעניינים בתכנית זה מודל החברות שלה. לא עוד חברים, לא עוד סיינפלד, לא עוד אחת שיודעת, לא עוד סקס והעיר. כן הטחת האשמות, כן כאב, כן קנאה, כן חברות הזויות שנעלמות או מתחתנות או נכנסות או שלא להיריון, כן חברות שנוטרות טינה. כן החיים האמיתיים שלי (חוץ מהעניין הזה של לעשות קוק בשירותים של מועדון עם החבר לשעבר שהתגלה כגיי ואז שכב עם השותפה שהיא במקרה גם החברה הכי טובה שלי. מבולבלים? לכו לראות את הסדרה).

לנה (אני קוראת לה לנה כי אני כבר שנתיים בערך מדמיינת שהיא החברה הכי טובה שלי) אמרה בריאיון לתכנית אירוח שקר כלשהו, שהיא 'מתנגדת לדעה שדמויות צריכות להיות 'לייקבאל'. אני לא לייק (אמא'לה איך מתרגמים את זה?) את רוב החברים שלי- אני אוהבת אותם. וככה אני גם מרגישה לגבי הדמויות בסדרה.'

ולפעמים אני חושבת שמארני פתאטית. ושג'סה חיה בסרט, ומה נסגר איתה ולמה היא חייבת להיות כזו מיוחדת, ומה הקטע של שושנה עם הדיבור המעצבן ועם האישיוז בתולה שלה? ואני מרגישה ככה כלפי הדמויות כמו שאני מרגישה לפעמים כלפי החברים שלי. שהם מורכבים, שיש להם עומקים. שהם שונים אחד מהשני ושונים ממני ואני יודעת שככה הם מרגישים כלפי.

כי ככה אנשים מתנהגים, ונראים. וזה מה שהם עושים. וזה מה שממש מגניב בתכנית הזו.

(זה והבגדים. הקימונו וההאגס של ג'סה בעונה הראשונה? לגמרי לגזור ולשמור לדורות הבאים).

הקימונו המדובר של ג'סה.

זה מה שחברות טובות עושות.

הפרשנות הסמרטוטית של האנה לחולצה של החבר שלי.

ג'סה מתברגנת לאיזה דקה וחצי.

מארני עם חליפת חלל לא ברורה, תלבושת משונה לבחורה עם הטעם הכי קלאסי בסדרה.

יש מצב גדול ששוש גומרת פה.

כאן מרני יושבת עם אמא שלה, שאומרת לה שהיא מתלבשת כמו זקנה. יכולה לממן משפחת פסיכולוגים שלמה.

פה עושים קוק. וזו גם החולצה הכי נוראית שנראתה על מסכי הטלויזיה מאז המצאתה.

אני. כל כך. אוהבת. את התמונה הזו.

יש בסדרה מין אמיתות כאלה. שאני צופה ואומרת לעצמי. וואלה.

יש משהו משונה בלהיות בני עשרים ומשהו בדור הזה. יש הרגשה ששום דבר מבטיח לא מסתתר אחרי גיל 30. שהחיים ימשיכו להיראות ככה, רק עם סטטוסים אחרים. ומי שמעניין אותו יכול לגגל את 'דור השקר כלשהו' ולמצוא למה אנחנו כאלה. ויש בזה משהו קצת מבלבל. ואני רואה את הבלבול הזה בתכנית, ואני מזדהה איתו, ועם ההדחקה. אני מזדהה עם הדמויות. אין בסדרה שום ניסיון להראות מציאות מושלמת. כי ברור שאין.

ואני אוהבת את זה שאין שום בודי אישיוז. לא לטוב ולא לרע- הגוף פשוט שם, והאנה למשל, עושה עם המיניות שלה מה שמתחשק לה, וזה הכי פמיניסטי לטעמי.

ואם כל זה לא מספיק בשביל להבין כמה הסדרה הזו מעולה, בנוסף להכל היא גם מצחיקה פצצות.