על בריכות, נעלי קדס, קלאב מד וריקוד מושחת

מה14 ליוני אני נמצאת ברודוס, לצורכי עבודה. אני כנראה אהיה כאן כל הקיץ אז מי שמתגעגע אלי שידע רוב הסיכויים שאני מתגעגעת חזרה, ושגעגועים זה חלשים.

אני במלון נחמד מאוד, ואת רוב ימי אני מעבירה בעבודה, שואלת ישראלים מי ארז להם את המזוודות, שומעת תשובות מתחכמות להאם יש להם נשק ונושמת דלק של מטוסים. בזמן שאני לא עושה את זה אני נאבקת עם הויפיי של המלון שעובד פעם באף פעם, שוקדת על השיזוף שלי, מתאמנת בלא לאכול ועושה כפיפות בטן.

***

לפני כמה ימים נסענו מהשדה חזרה למלון. היה דמדומים, בהיתי מבעד לחלון המונית בנוף האיי של רודוס, צהבהב ויבש. פתאום היה ברדיו את אחד השירים מהסרט ריקוד מושחת. עוד לפני שחשבתי על זה שאני במונית עם אנשים שלא מכירים אותי בכלל ושזה יכול קצת להבהיל אותם יצא לי בקול חזק מדי: "אומייגוד אני מתההההה על השיר הזה תגבירו!!"
הם הגבירו.

ואז חשבתי על אבולוציית הקלאב מד.

לטובת הקוראות שלא ראו את הסרט (לא מצליחה לחשוב על סיבה טובה), והקוראים שלא בטוחים במיניות שלהם מספיק ולכן גם לא ראו את הסרט, הסבר קצר: בייבי נוסעת עם המשפחה שלה לכפר נופש באפ סטייט ניו יורק בקיץ 1963. היא אקטיביסטית ובעלת מודעות חברתית מפותחת (או בעגה העממית: שמאלנית יפת נפש), ממשפחה יהודית עשירה. שם היא מתאהבת בג'וני הרקדן המסוקס עם המשחק המוגזם (פטריק סוויזי), ומתפתח סיפור אהבה יפה ורגיש על רקע כפר הנופש האמריקאי להדהים. בין טנגו לרומבה אנחנו מתוודעים אליהם ונחשפים לסצינות קאלט בלתי נשכחות שאני יודעת את כולן בעל פה ועדיין מתרגשת כל פעם מחדש.

***

אז לענייננו: כפר הנופש כלל מסעדות, שמלות קוקטייל, ריקודים על האגם, משחקי בינגו, סטנדאפ. משחקי קלפים, שיעורי טנגו וסמבה להמונים.
היום הדברים השתנו מעט; את שמלות הקוקטייל החליפו גאלביות וכפכפים, את הטנגו החליפה ריהאנה, טוורקינג על שפת הבריכה החליפו את הריקודים באגם. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: אתר נופש למשפחות, בו כל צרכי החופשה באים על סיפוקם במקום אחד.
כאילו האנושות עולה על פטנט ולא מרפה ממנו.


עם זאת, אני חושבת שיש בזה קסם. מקום ללא זמן שחיים בו לפי השמש: כשהיא נמצאת נמצאים בבריכה, וכשהיא לא אז לא.

***

אני כל כך אוהבת להיות במים. אני תמיד חושבת בראש שזה מחיה נפשות אבל אז חושבת איזה לא קשור זה להגיד מחיה נפשות.

כשהייתי בתקופה לחוצה ולא הגעתי לים או לבריכה הייתי שוטפת פנים ונושמת פנימה מהאף. המים שחילחלו לתעלות בעדינות הציפו זיכרון תחושתי של ילדה במים, מתנקה מבפנים.

עוד טריגרים תחושתיים: ריח של כלור ושל קרם הגנה, חבל שאני לא יכולה להצמיד קישור לריחות.

***

הוידאו הבא הוא מתוך הסרט קפה דה פלור, שהוא הסרט הכי יפה שראיתי. בבקשה אל תראו את הטריילר, רק את הסרט. פה יש רק סצנה קטנה, שלא תהרוס לכם כלום, אלא רק תפתח את התיאבון האסתטי והרגשי.

והיא נמצאת פה א. כי הוא מושלמת אז לא צריך סיבות וב. כי כשחשבתי על סצינות עם בריכות היא הראשונה שעלתה לי לראש.

***

קצת וינטג' קדסאי בהשראת בייבי:
(פעם ידעו לעשות פרסומות הרבה יותר טובות)

***

Her name is Noel

I had a dream about her

She rings my bell

I got gym class in half an hour

Oh how she rocks

In keds and tube socks

But she doesn't know who I am

And she doesn't give a damn about me

נו, ברור שבחורות שהן מושא אהבה לא נגיש, בטח שומעות את הסמית'ס ומתוסבכות רגשית גם ינעלו קדס.