הפוסט של היום הוא פוסט תגובה לאמא שלי החמודה, שלא מצליחה להבין למה פרסמתי בפייסבוק שלי תרגיל שעשיתי לקורס וידאו בלימדים- סרטון שלי בוכה.
השיחה התנהלה ככה:
אמא: אבל זה ממש לא נורמאלי.
נעה: מה?
אמא: למה כולם צריכים לראות אותך בוכה?
נעה: כי אנשים בוכים לפעמים זה לא משהו להתבייש בו.
אמא: נכון, אבל למה את צריכה יראו אותך בוכה?
נעה: זה חלק מהאומנות שלי.
אמא: אבל זה לא נורמאלי. למה את רוצה שיראו אותך בוכה?
וחוזר חלילה.
בקיצור בפוסט של היום יהיו תמונות, גיפים ואת סרטון הבכי המדובר - כולם על טהרת הבכי המתפרץ והבלתי נשלט.
אני ממש מרחמת על בנים שלא מצליחים לבכות. אני אומרת בנים כי מעולם לא נתקלתי בבחורה שיש לה את הבעיה הזו. לפעמים אני רואה את סטס ואני יודעת שהחלום הכי רטוב שלו הוא להתחיל לייבב בקולי קולות ולשפוך ים של דמעות- אבל הוא לא עושה את זה, כי הוא לא בוכה.
מילדות לימדו אותי לבכות. עצובה? כועסת? לחוצה? מאוכזבת? שמחה? רעבה? עייפה?
פתרון מושלם. לא פלא שהיום אני בוכה מפרסומות של סלקום.
בשבועות האחרונים הייתי במין תקופה שלא הפסקתי לבכות בה. התנחמתי בזה שזה מחליק את העור. עד שאמרתי לעומר שאם כבר אני בוכה לפחות לא יהיו לי קמטים ואז הוא אמר לי: "אבל זה מלח".
אז הפסקתי לבכות. תמה תקופה יפה.
זו היתה תקופה די מביכה, כי זה לא כל כך נעים להיות הזאת שבוכה כל הזמן. פורצת בבכי באמצע השיעור. חוזרת מהעבודה ובוכה מעצבים על זה שסיימתי מאוחר ולא יהיה לי מספיק זמן לישון (כשלוקחים לי את השינה דברים קשים קורים). עם כל הבולשיט הניו אייג'י שההורים שלי האכילו אותי על כמה טוב לבכות לבכות, בסופו של דבר כנראה שנהייתי הבכיינית.
לא ממש הטייטל המושלם.
הייתי מעדיפה 'החכמה' (גם ביקום מקביל בו המטוס המלזי היה מופיע פתאום לא היה קורה שהטייטל שלי היה הופך ל'חכמה'), 'המתלבשת הטובה', 'המוכשרת', 'המהממת שאי אפשר לעמוד בפניה' וכו' וכו'. קיבלתי בכיינית.
אז אין לי הרבה ברירות אלא לקבל את אובר- הרגישות המוגזם שלי בברכה ולהימנע מפרסומות של סלקום, וכשמבקשים ממני לעשות תרגיל וידאו בו אני מציגה את עצמי- לצלם דקה שלמה של בכי. ועדיף עם שיר פולק רך ועצוב שיעצים את החויה הרגשית.
יש מין קטע בפייסבוק, וברשתות חברתיות באופן כללי- הכל מושלם. אני יודעת שדשו בזה עד בלי די, לכולם יש את פרופיל הפייסבוק שהם מסתכלים בו וחוטפים דיכאון קליני ממושלמות, מגניבות, הורסות הפיד של החבר שהם אוהבים לשנוא.
אז אני יוצאת חוצץ (אפשר גם לשנות לי את הטייטל ל'חנונית' אחרי היוצאת חוצץ הזה) כנגד המושלמות המזוייפת.
החיים שלי מורכבים גם מבכי, גם מאכזבות, מחוסר ביטחון עצמי, מחששות ומלחץ. ואני לא חושבת שצריך להצניע את זה. ואני לא מצניעה, וזו התשובה שלי לאמא שלי, שהיא מדור אחר- שהסתגל לרשתות החברתיות ולא נולד או התבגר לתוכן. ולא מבין את רעיון השיתוף- שהוא פסיכי בפני עצמו אבל גם מאפשר.
ואני אוהבת גם לראות אנשים בוכים. לא כי אני אוהבת לראות כשאנשים עצובים- אלא כי יש משהו מאוד אינטימי ואישי בבכי וזה מעניין לראות את עצמנו משתקפים בבכי של אחרים, כי אנחנו לרוב לא מסתכלים במראה בזמן בכי. (או שלפעמים יש אנשים שמצלמים את עצמם כשהם בוכים וזה גם די מוזר).
**
ילדות גדולות ממש בוכות, ואפילו יותר.
**
סצנת הבכי המעצבנת בתולדות הקולנוע ביי פאר.
אויש, אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עכשיו אחרי שראיתי את כל הבוכים האלה. איים אין דה קלאב בייבי. הנה הוידאו שלי בוכה. ממש אחרי דיאן קיטון.
i.d from noa maccabi on Vimeo.
נשיקות ומשיכות אף
לפי איך שאת כותבת דווקא ממש הייתי מתייגת אותך כ"החכמה". וגם אני נורא בכיינית, יש מצבים שאני פשוט לא מסוגלת לשלוט בעצמי.
השבמחקלי יש שיטה (שלמדתי מהספר המשחק של אנדר): סופרים בכפולות. מרוב שאני משתמשת בה מלא זמן היא כבר נהייתה מנטרה וברגע שאני מתחילה לספור אני נרגעת.
מחקאני כל הזמן תוהה מה אני.
השבמחקאת מדהימה (ולא רק בכיינית ;) )
את בטח מלא דברים (:
מחק