מה שנקרא
השקט המוחלט של הלילה;
זה
זה
מיתר שרועד וחופן
את היברשות גלגלי המכוניות הממהרות על הכביש המהיר,
את זמזום החשמל שמתעורר לחיים בניאון הרחוב
את בקיעת הדשא אל האויר הקר מתוך
הנרתיק החם של הארץ
את החלומות המתבשלים ומתנפצים, לאט.
את האנקות החרישיות.
בלילות כאלה אני מפרידה
אחד לאחד.
כמו שאני מנסה להפריד
תחושות:
לקלף, ולהניח בצד.
(ינואר 2010)
***
פסי הגומי של הטרנינג על העור. רווח בין הרגליים. הגיד הבולט בצואר. הסימנים שהמנורה הייתה משאירה על התקרה.
אני מקפלת בגדים ומניחה בצד. כשאני בוכה אני מעמידה מולי את המצלמה, מפקסת, מקליקה.
אני רואה אותי מבחוץ.
אני לא פה. אני מקלפת. אני מניחה בצד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה