מיומנה של עצלנית. וגם: לוק אוף סאם דיי

הקיץ הזה היה כולו בשבילי יציאה אחת גדולה משגרה. היה לי הרבה זמן, אבל הכל היה מבולגן ולא מצאתי את עצמי. ביליתי רוב הזמן בבתי מלון, משלימה את האנטומיה, את הסמויה ואת דה וויס. או שאכלתי הרבה או שבקושי אכלתי. הייתי במלא מקומות אבל קניתי בזארה. באיזה שלב הפסקתי לקחת איתי את המצלמה שלי אבל הסתכלתי כל היום בתמונות ופנטזתי על הדברים שאני הולכת לצלם. רציתי לכתוב פוסטים אבל לא עשיתי את זה. מצבי הצבירה שלי היו: 1. בתחתונים מעוכה במיטה או 2. במדים של העבודה נראית כמו פח זבל. 

אני לא מתלוננת. עבדתי, טיילתי, לא מלצרתי. אבל אני כועסת על עצמי על בזבוז הזמן המשווע מבחינה אישית ומקצועית והתפתחותית שהקיץ הזה היה בשבילי. יכולתי לעשות מלא דברים ולא עשיתי אותם, וזה תמיד קורה לי ותמיד אני בסוף רק מתבאסת על עצמי.

**

**

אז בשביל להרגיש שאני כן עושה משהו, לבשתי את הגלביה המעולה הזו של קסטרו (שאמא שלי קיבלה ליום ההולדת שלה, ואני רציתי גם כזו ואפילו שלחתי לקסטרו הודעה בפייסבוק בשביל לשאול איפה אני יכולה למצוא אותה והם כתבו לי שהיא אזלה מהמלאי, אבל בשיטוט מקרי בקניון מלחה היא הייתה מונחת על הקולב, מחכה לי.) ויצאתי עם סטס לאכול המבורגר צמחוני בעיר העתיקה של רודוס. גררתי אותו לאיזו סמטה נחמדה וביקשתי ממנו לצלם אותי. אחרי שלוש תמונות הוא אמר שזה מבאס אותו, והוא לא ידע להסביר לי למה. האמת שזה נגע לי ללב. לי יש המון דברים שמעציבים או מבאסים אותי ואני לא יודעת להסביר מה יש בהם שמדכדך אותי, הם פשוט כאלה. רק ביקשתי ממנו עוד כמה תמונות ושחררתי אותו מזה, אפילו בלי פרצופים.

אנחנו פשוט ממש צריכים כבר לחזור לשגרה, לסדר את הדירה שלנו, להתחיל לעשות דברים בנפרד. להתחיל לעשות דברים באופן כללי. 

**

קניתי באמסטרדם בחנות האהובה עלי בעולם, הלא היא HEMA- לק נצנצים. מרחתי אותו על לק שחור וסטס קרא לי פאנקיסטית בת 16.

**

בשלושה ימים האחרונים רודוס הייתה גשומה,סוערת ואפורה. אני נהניתי ממזג האויר הזה, הוא נראה לי רומנטי וגרם לי להרגיש כאילו אני מקומית, לא יודעת למה. 

**

הגלביה של קסטרו

הכפכפים של הויאנס

התיק של נייקי

התמונות של האייפון

נשיקות

סמים קלים

בעוד חודש בערך תהיה האזכרה לשנה החמישית לפטירה של אבא שלי. היה לו סרטן והוא התמודד איתו בגבורה וברוח טובה במשך שמונה שנים. אני לא אכתוב היום יותר מדי על אבא שלי, שהיה מלאך אמיתי בעודו בחיים, בגלל שאני כבר עכשיו לא מסוגלת לראות את המקלדת מרוב הדמעות וזה פשוט קשה לי מדי. אני מאוד מתגעגעת אליו, ולמרות שאני יודעת שהוא סיים את תפקידו בעולם הזה ושהוא שמח ושטוב לו במקום אחר, הוא חסר לי ממש בכל יום. 

אבא שלי סבל מכאבים נוראיים. היו לו גידולים שישבו על עצבים רגישים, הוא עבר ניתוחים קשים בראש, הקרנות בלי הרדמה. ההתמודדות הנפשית עם המחלה ומאוחר יותר עם המוות שידע שמתקרב היתה קשה מאוד. אבל אבא שלי, מעבר לזה שהיה איש חזק ושמח לאורך כל הדרך, גם השתמש בקנאביס רפואי. 

אני כותבת את הפוסט הזה כי קשה לי לחשוב על אנשים שמתמודדים עם מחלות ומכאובים- בגוף ובנפש- מבלי שתהיה להם האפשרות והיכולת לעשות איזו שאכטה. 

אני הבחורה הכי סאחית שיש. אני לא מעשנת ולא שותה אלכוהול (אבל כשאתם עושים את זה תקראו לי אני הכי כייפית בעולם כשאנשים אחרים בסאטלה). הפוסט הזה לא נכתב מתוך הזדהות עם הרצון לעשות ג'וינטים באופן חוקי בפאב או בפארק- למרות שאני האחרונה שתתנגד לזה. אני כותבת פה על הקנאביס הרפואי. 

אני כותבת מתוך כעס על האטימות, כעס על קבלת ההחלטות שנובעות משיקולים של אינטרסים כלכליים של חברות התרופות על הגב של החולים. חברות התרופות הם גופים רעים וכל מה שאני יכולה לאחל להם זה שכל הכסף שלהם ילך לתרופות (חה חה חה, כמה שאני שנונה).

במהלך המחלה שלו אבא שלי כתב כל מיני דברים, וכשהוא נפטר איגדנו את הרשימות שלו לספר שאנחנו נותנים לחברים. הוא כתב על דת, ועל בודהיזם, ועל רוח. על שמחה ואופטימיות ועל הפילוסופיה שלו. הוא כתב על התמודדות בתוך קושי ועל הארה ועל שמחה. אחד הנושאים שהוא כתב עליו הכי הרבה קשור לקנאביס. (אם מישהו מעוניין בספר, רק תגידו לי ואני אשמח לתת אותו). אני מצרפת לכאן את החלקים הרלוונטיים, אני בטוחה שאבא שלי מרשה לי מהשמיים:

*

פעם בשבועיים לערך, מתאספים חברים אצל אריה, בן 38, חולה ב-MS (טרשת נפוצה). הכרתי את אריה בחורף 2003, אז הוא עוד יכול היה להתהלך מעט באמצעות קביים. הכיר בינינו רופא משפחה מופלא, המשותף לשנינו. ביקרתי במרפאתו של רופא המשפחה כששבתי מהקרנות סכין גאמא (סוג של רדיותרפיה לטיפול בגידולים סרטניים), לאחר ניתוח להוצאת גידול סרטני בראש ובצוואר, שעברתי בלונדון, ולאחריו סבלתי מתופעות לוואי ומכאבים עזים. הפרופסור מלונדון שניתח אותי וכן הרופא שביצע את ההקרנה בלונדון, המליצו לי על נטילת קנביס לשיכוך הכאבים. בביקורי שאלתי את הרופא: דוקטור, אתה יכול לתת לי מרשם? "כן", הוא השיב, "אבל מה זה יעזור, אם אני לא יכול לתת לך כתובת שתכבד את המרשם".

הרמתי גבה: "מה, פרופסורים רושמים מרשם לתרופה ואין גוף ממלכתי שידאג לספק אותה?"

"נכון", ענה לי.

"אז כיצד אשיג את הקנביס?" שאלתי בתמימות.

הרופא התבונן בי במבט בוחן ומשך בכתפיו. "אני אנסה לעזור. אני יכול להתקשר לאחד המטופלים שלי, אשר משתמש בקנביס רפואי תקופה ארוכה. אולי הוא יוכל לתת לך איזשהו טיפ, אבל אני חייב לשאול אותו קודם. חכה כמה ימים".

כמובן שחיכיתי, הייתה לי ברירה?

כעבור יומיים, נסעתי לבקר את אריה בפתח תקווה.

זמזום אוטומטי פתח לי דלת הכניסה של הבית. "תבוא לכאן, אני בסלון", שמעתי קול שהזמין אותי פנימה.

חיוך מלא שמחה האיר את פניו של אריה בהזמינו אותי בתנועת יד להיכנס פנימה. "מה שלומך?" הוא חייך ולחץ את ידי לחיצה אמיצה. הכנתי לנו תה וישבתי. עישנו ביחד ג'וינט של גראס ודיברנו על הא ודא. חילקנו חוויות ותחושות והפכנו לחברים. בסוף הביקור קיבלתי ממנו שקית קטנה עם פרחים ריחניים ושבתי שמח וטוב לב הביתה.

"כל עוד אני יכול"

השבוע, חמש שנים לאחר המפגש הראשון, שוב הייתי אצלו. בתקופה הזאת הפכנו לחברים בלב ובנפש. עכשיו הוא מסוגל להזיז רק את הצוואר ואת העיניים. הוא מצליח לדבר באופן חלש ומקוטע, אבל לפחות הוא סובל פחות מכאבים. למרות מצבו, הוא מצליח לחלוש על פרויקט השיפוץ של הבית שקנה לאחרונה ולהתמודד במלחמות אינסופיות אותן הוא מנהל עם "כל העולם ואחותו": עם בנקים למשכנתאות, משרד הביטחון, הביטוח לאומי, גרושתו ואם בתו, שלא נותנת לו רגע מנוחה והחברה שעזבה את הבית. אבל הוא מבסוט, בדרך כלל, וזה גם משהו.

"אתה אופטימי?" הוא שואל אותי.

הכנסתי את הג'וינט לפיו. "אני אופטימי כי אני חי את הרגע, כל רגע שאני יכול", אמרתי. "אני משתדל לאסוף הכי הרבה חוויות חיוביות, להיות כמה שיותר עם הילדים, להשפיע על הסביבה את מירב הטוב שבי, וזהו. לא דואג מהמחר, ולא מנתח את האתמול, מקווה לטוב ומתכונן לכל אפשרות טובה כגרועה ללא פחד".

אריה שאף שאיפה עמוקה מהג'ונט. "ככה גם אני חש", הוא אמר. "אני משתדל לעשן כמה שאני יכול וליהנות ככל האפשר. אני יודע שעוד מעט אולי כבר לא אוכל ליהנות גם מזה".

***

מיומנו של משתמש.

השימוש שלי בקנביס החל לאחר הצבא, לאחר ששמעתי כי הקנביס מקל על כאבים והוא יוכל להקל על כאבי כיב הקיבה מהם סבלתי. ואכן, שימוש בקנביס בזמן התקפת כאבים, כשהכיב היה פעיל, הביא להרגשת הקלה. כשהתחלתי לקרוא ספרות בנושא, גיליתי שהוא היה בשימוש רפואי לאורך ההיסטוריה. אצל האינדיאנים בארה"ב, לדוגמה, וגם בתקופה הויקטוריאנית באירופה, שימש הצמח כתרופה מוכרת לשיכוך כאבים.

למרות שאני סובל מכאב כרוני במהלך שני העשורים אחרונים, לא השתמשתי בקנביס באופן קבוע, כי היה לי קושי רב מאוד להשיג את החומר. בכל מקרה, חשוב לציין שלא התמכרתי אליו כלל ועיקר.

בהמשך, לאחר שגיליתי את סגולותיו הרפואיות בהתמודדות עם כאב עז, התחלתי להשתמש באופן תכוף יותר בקנביס ובמידת הצורך והאפשר. רכשתי אותו בצורה מזדמנת, בלי לדעת את מקורו וכמובן ללא שום ידיעה על בקרת הגידול שלו, חומרי ההדברה וצורת ההובלה, שכולם משפיעים על האיכות וההשפעה שלו.

לעתים, הקנביס, שכל פעם הגיע ממקור אחר, גרם לי לבחילה ולשיבושים במערכת העיכול, שהתבטאו בשלשולים ובהקאות. לא תמיד ידעתי מה המינון הדרוש לי. כמו כן, בדרך כלל הייתה מתלווה לשימוש הרגשה של "היי" או בעגת הרחוב "סטלה". הרגשת ההיי, למעט במקרים קיצוניים בהם החומר היה חזק מדי או מלוכלך, לא השפיעה על התפקוד שלי או על שיקול הדעת ועל יכולת קבלת החלטות. אני חייב לציין כי במהלך כל ההתנסויות שלי עם הקנביס, לאורך שנים רבות, התופעות הקיצוניות הללו היו מעטות ביותר.

בשלוש השנים האחרונות, עברתי שלושה ניתוחי ראש נוספים להוצאת גידולים סרטניים. לאחר מכן, מחודש יוני 2006, עברתי הקרנות פרוטונים במשך כשלושה חודשים בארצות הברית. ההקרנות השפיעו מאוד על התיאבון, גרמו לי לבחילה חזקה וגם תחושת הכאב התעצמה במהלכן. במשך שלושת החודשים פחת משקלי בכ-13 ק"ג.

בתקופה זו בארצות הברית, הצלחתי להשיג קנביס באופן פרטי ומזדמן. הרופאה האישית שלי, ד"ר לורדו, עוד אישיות מדהימה, נתנה לי להפתעתי מרשם לקנביס, שלושה ג'וינטים ליום, המינון המקובל לחולים מסוגי.

לצערי, החוק בקליפורניה מאפשר רק לחולים תושבי קליפורניה לרכוש קנביס רפואי והיו לי מספר בעיות ביורוקרטיות להשיג את הקנביס הרפואי בבתי מרקחת בעיר. בעצה אחת עם הרופאה הוחלט לתת לי "מרינול", תרופה המכילה THC (החומר הפעיל בקנביס, טטרה הידרו קאנאבינול), בקפסולה, שנועדה להפיג בחילה ולהעלות את התיאבון, בתקווה שנפתור במהרה את הבעיות הביורוקרטיות.

אם אני נדרש לשאלה מהן השפעותיו של הקנביס, אוכל לדבר מנקודת המבט שלי, כפי שתועדה ביומן שניהלתי, וכן מהתרשמות של חברים, שאתם היה לי הכבוד והעונג להיפגש ולחלוק חוויות וג'וינטים של הקנביס הרפואי. לקנביס יש השפעה מנטאלית-נפשית והשפעה פיזית. ברובד הפיזי, החומר מרפה את השרירים, מקהה ומעמעם כאב, מרגיע את הגוף ואת ההכרה, מרגיע בחילות, מעורר תיאבון (מנצ'יז) ובעל השפעה הדומה לכדור שינה.

מבחינה מנטאלית, הקנביס עוזר להיכנס למצב מדיטטיבי. מדיטציה מאפשרת להתמקד מנטאלית, להרפות באופן מלא את הגוף וההכרה ולבצע השאה עצמית - אוטוסוגסטיה, באמצעות דמיון מודרך. מחקרים רבים הוכיחו כי השאה עצמית משפרת באופן משמעותי את תהליכי ההחלמה והריפוי אצל חולים. מדיטציה גם מאפשרת להתחבר למקור פנימי של שלווה ועוצמה, ולקבל את המציאות על כל גווניה באהבה. בתחום של כאב, מדיטציה מצליחה להפחית כאב, לשלוט בו, לתעל אותו למקומות של שחרור, צחוק ושמחה.

את הדברים הנ"ל ואת אלו שלהלן נשאתי בהרצאה שערכתי בפני הרופאים בכנס. ההרצאה זכתה לסיקור עיתונאי ואף מפורסמת באתר של "עלה ירוק". למרות זאת, רופאים שהשתתפו וארגנו את הכנס, ביניהם רופאים שרשמו גם עבורי מרשמים לקנביס רפואי, לא שלחו הסכמתם עד היום, להגיב כאן, מעל דפי העיתון, בשמם, על הנושא. נראה כי עובדה זאת מבטאת את הסטיגמה החברתית הקשה שיש לקנביס רפואי, את החשש מתגובה ציבורית ואת הבורות שהנושא מעורר.

אני מצאתי רק יתרונות בקנביס הרפואי, אבל, לצערי מלבד הבורות הקיימת בנושא, הדעות הקדומות שמוכתבות הן על ידי החוק והן על ידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים, יש להבנתי מספר ארגונים וגופים כלכליים המתנגדים, מאינטרסים כאלה או אחרים, להתיר את השימוש בקנביס הרפואי. זאת למרות הידע האדיר שנרכש על השימוש בתרופה ועל השפעותיה המבורכות על כאבים ומצב רוח.

כל זאת, על אף שהשימוש בתרופה "מרינול" ודומותיה, המופקות מקנביס ומכילות THC המיוצר בין היתר בתהליכים כימיים, מותר באופן חוקי ונמצא אפילו בסל הבריאות.

**

ג'ונט אחד = 12 ק"ג שוקולד

לקנביס הרפואי יש יתרונות שקשה להתעלם מהם ובוודאי שיש לו יתרונות על פני אלטרנטיבות מזדמנות כמו קנביס רגיל או תרופות שונות. בין יתרונותיו השונים:

o       משפיע מיידית.

o       מעלים או מקל באופן משמעותי כאבים מתמשכים.

o       משחרר פחדים ומפיג מתחים, מאפשר חשיבה חיובית החיונית בתהליך ההבראה.

o       מדובר בחומר אורגני שעובר תהליכים טבעיים, ללא שום התערבות כימית.

o       הקנביס הרפואי הנו הכלאה של שני סוגי קנביס, הידועים באיכותם ובהשפעותיהם, שעוברו השבחה גנטית מבוקרת.

o       ניתן להשתמש בו במגוון אופנים: עישון, בליעה או התזה בתרסיס.

o       הקנביס מוצר חסכוני ביותר. החומר הפעיל בקנביס וכן גם בשוקולד, טטרה הידרו קאנאבינול, THC, דומה דמיון מפתיע בהשפעותיו, במבנה ובקשרים המולקולריים אותם הוא יוצר בגוף, למרכיב ביולוגי טבעי המיוצר במוח הנקרא אננדהמיד. זהוט מרכיב במערכת האנדוקנבינואידית, שהנה אחת ממערכות ההגנה של הגוף, ופעילה ברוב מערכות הגוף המוכרות כיום, למעשה בכולן, המוח, הנשימה, מע' החיסון והרבייה, וכד'. חומר זה גורם גם לתחושת שיכרון והנאה. (אגב, המילה אננדהמיד נגזרת מהמילה אננדה בסנסקריט, שפירושה "נועם אינסופי", המעידה על תכונותיו). האננדהמיד זהה בתכונותיו לחומר הפעיל בקנביס ובשוקולד. כמות החומר שנמצאת בג'וינט אחד שקולה לכמות הנמצאת ב-12 ק"ג של שוקולד!

o       הקנביס גורם לתחושת היי פיזית ונפשית ועוזר מנטאלית להתמודד עם התחושות הקשות המתלוות למחלות סופניות.

o       השימוש בקנביס מעודד מפגשים חברתיים [גוינט], ובאמצעותו נוצרות "קבוצות תמיכה" טבעיות במובן מסויים, המסייעות בשיפור המורל ומצב הרוח, מעודדות את החולה, ובעקבות כך משפרות את ביצועי המערכת החיסונית שלו ומיטיבות את הרגשתו ובריאותו.

o       הופך את המציאות, שרובינו מתייחסים אליה כאל סבל מתמשך לנסבלת, מצחיקה ואפילו מאושרת.

o       מספר הולך וגדל של רופאים בעלי שם מהארץ ומהעולם ממליץ, או לפחות אינו שולל, את השימוש בקנביס רפואי.

מומלץ להשתמש למי שזקוק.!!!!!!!!!!!!

(הרשימות נערכו סופית על ידי אבא שלי ב2009)

***

אני ראיתי כמה טוב העישון עשה לאבא שלי. הפחית לו כאבים, הרגיע אותו, גרם לו להרגשה טובה. אני אישית משתדלת שלא לקחת תרופות. אם כואב לי הראש אני מבינה שזו הדרך של הגוף שלי להגיד לי לעצור שניה, או לשתות עוד מים, או לעצום עיניים ולנשום עמוק. אני נגד אנטיביוטיקה לכל שיעול ונגד כל התרופות שרופאים דוחפים לחולים.

אם יש פתרון שהוא טבעי ובריא, מעניק הרגשה טובה גם לגוף וגם לנפש, בלי חומרים כימיים, אז צריך להשתמש בו. 

היום ניתנים אישורים לרפואי למספר ממש מצומצם של מחלות, עם אזהרה שבעתיד מספר האישורים יקטן בגלל שאנשים מתחזים. 

***

אני מאמינה שאבא שלי החמוד היה מאוד שמח שאני כותבת על זה, ואם הוא היה איתי היום בטח היינו כותבים את זה יחד. הוא האמין בקנאביס וביכולת שלו להוות מזור ומרגוע לאנשים, ואני גם מאמינה בזה ומלאת תקווה שיבוא יום ואנשים יקנו ג'וינטים בסופר כמו אקמול. 

***

ועכשיו שיר, אני צריכה להירגע שניה.

(הוא מהמם, תסמכו עלי ותעשו הפסקה ותקשיבו לו)

**

אבא שלי ביום ההולדת האחרון שלו

**

(ובגלל שאני מאוהבת בגיפים והם מגה מצחיקים אותי)

יאללה, שנהיה רק בריאים אמן

כל מיני דברים שממלאים פוסט, ואנקדוטה על חיבוקים

אז כשפרסמתי את הפוסט האחרון שאלתי את סטס: נו, קראת את הפוסט האחרון?

הוא ענה שלא.

(מה זה לא? אנחנו גרים באותו בית. כשאני מפרסת פוסט אני מעלה אותו לכל פלטפורמה אפשרית. אני מדברת על זה בארוחת ערב. אני עושה share מהפייסבוק שלו וכותבת "פוסט חדש של חברה שלי המהממת כנסו כנסו!!!111)

אז שאלתי אותו למה. הוא אמר: פעם היית כותבת על דברים מעניינים. היום את כותבת רק על אופנה, זה כבר לא מעניין. 

(לפעמים יש לו קטע שהוא כנה באופן מעצבן, ואז אני שוקלת להמציא דברים כנים ורעים להטיח בו בשביל להחזיר לו).

אז האמת שבזמן האחרון הבלוג קצת מבלבל אותי. אני לא בטוחה על מה אני אמורה ורוצה לכתוב. אני רוצה שהוא יהיה אקלקטי אבל שלא יהיה מפוזר, ואני רוצה לספר אבל אני לא רוצה לחפור, ושיהיה מעניין ושיאהבו אותו (אני מהילדות בתסבוכות רציניות של דחף לרַצות אנשים).

זו הסיבה שאני בקושי כותבת. אני לא מצליחה למצוא דברים שבא לי לכתוב עליהם, שמעוררים בי השראה, שום דבר לא נראה כמו משהו שיכול להחזיק פוסט. 

אז השתחררתי מזה, והחלטתי שאני פשוט כותבת ואחר כך אראה מה יוצא מזה.

הנה.

**

אני אתחיל עם שיר, למרות שאני מרגישה לפעמים שאני שמה יותר מדי שירים ואז אנשים מדלגים עליהם למרות שאני משקיעה מלא מחשבה בשירים שאני שמה. אז אל תדלגו עליו, הוא טוב. 

את הלהקה הכיר לי גיא כהן, שהוא צלם מהמם וחבר סביר מינוס. אבל יש לו טעם נחמד במוזיקה אז אני שומרת אותו קרוב.

**

קארה אהובת לבי באה לתצוגה של ברברי בנעלי ספורט, והיא הייתה תמצית השיק והמגניבות. קייט מוס והיא היו כאלה חמודות, הולכות יד ביד ומצחקקות. כמו ילדות ביסודי עם חשבון בנק כמו תקציב הבטחון של מדינת ישראל.

**

צילום:

אין לי הרבה מה להגיד על צילום, כי אני לא מצלמת. אבדה לי ההשראה. אין לי סבלנות. 

צילמתי קצת לפני שבועיים בערך, כשהייתי בגיאורגיה. אעלה פוסט בקרוב (בטח בקרוב, תדירות הפוסטים שלי היא אחד למיליון שנה. ואני מדברת כאילו יש לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי)

**

קראתי לא מזמן על ההשפעה הפיזית שיש לחיבוק. משהו על זה שהוא משחרר הורמונים שגורמים לרוגע ולשלוה. היה כתוב שצריך להתחבק לפחות שישים שניות בשביל שזה יעבוד. אולי זה פסיכולוגי ואני בעצם משכנעת את עצמי, אבל זה באמת עובד. אם אני לחוצה או מצוברחת אני מבקשת מסטס שנתחבק שניה ואני ממש מרגישה שיש משהו שנשבר ומשתחרר. זו הרגשה מוזרה, אני תמיד על סף בכי. 

דיברנו על זה לפני כמה לילות, על עניין החיבוקים. אמרתי שאני חושבת שבגלל זה אנשים אוהבים להתכרבל בלילה. החיבוק והעטיפה של הגוף נותנים הרגשה של בטחון ושל חום, והשינה זה הזמן שאנחנו הכי חשופים ופגיעים בו. אני אוהבת בלילה להתכרבל בתוך החום של סטס, אבל הוא אוהבת את זה פחות כי חם לו (הוא רוסי, הם תמיד סובלים מחום). 

אז אני מחבקת אותו בעצמי, כי עם כל הכבוד לזה שחם לו יש סיבה לזה של שיש לי חבר, והיא בשביל שנתחבק בלילה.

אי אפשר לנפנף אותי כל כך מהר. 

(אני לא מוותרת על מה שמגיע לי בזכות)

באחת העונות של האנטומיה של גריי היה קטע עם רופאת הלב הבכירה. יש לה תסמונת אספרגר, והיא נכנסה למין התקף אחרי שיחה עם מטופלים. אז היא, כריסטינה יאנג וד"ר ביילי נכנסו לחדר בו היא אמרה להן שהיא צריכה להרגיש לחץ, אז שיחבקו אותה. זו הייתה סצנה כל כך משונה ונוגעת שאני ממש זוכרת אותה לפרטים. הצורך שלה בחיבוק היה ממש פיזי, הוא היה נחוץ לה בשביל להירגע. כאילו אנחנו פשוט צריכים שיחזיקו אותנו שנירגע.

(חוסכת לכם: תתחילו מ0:45)

אני אוהבת איורים וציורים. כל החיבוקים שמציגים בתמונות נראים כמו שאטרסטוק (האמת שרובם גם כאלה) והם קיטשיים וזה מעייף אותי ומשעמם אותי אז אין פה צילומים.

 daniel del orfano

 emilia dziubak

jeremy mann 

נשיקות וחיבוקים.