אוקיי, אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה כי השיחה ששמעתי הייתה באמת מוזרה מדי בשביל לתת לה כותרת, אז אני פשוט אתחיל.
כל השמות בדויים, כי הבחורות הן חברות שלי ואני לא מעוניינת שהן יובכו בפומבי (וזו שיחה מביכה).
רומי: כאילו איך עובד העניין הזה של חברות מהלימודים? יש לי כבר כמה אבל יש כאלה שנראות ממממש חמודות ולא דיברתי איתן אף פעם.
הן יהיו חברות שלי מתישהו?
שירה: רק אם תלכי לדבר איתן.
רומי: נו אבל זה באסה.
כל החבורה שלך הן חברות שלך מההתחלה?
שירה: כן. ובחרתי אותן בגלל שהן היו לבושות הכי יפה בכיתה.
רומי: נו באמת. לא לגמרי מתאים לי.
שירה: חן והילה.
רומי: ומה עם ליאורי?
שירה: ליאורי מתלבשת מכוער.
מביך? אולי.
בדיוני? לא ממש.
בבית הספר, באוניברסיטה- מה יותר חשוב ממה שאת לובשת?
לכל אורך הילדות שלי סדרות וסרטים השפיעו באופן קיצוני על איך שראיתי את עצמי. כשאני חושבת על זה אחורה, אני יכולה להבין שהטעם והסגנון שלי התפתחו בצל תכניות הטלוויזיה, מה שאפשר לראות כדבר די מוזר ומפתיע בהתחשב בזה שלא היו לי כבלים בבית ומכיתה ח' גם לא טלויזיה. אז אני לא יודעת איך זה קרה, אבל נקבל את זה כעובדה קיימת.
כשאני מנסה להתחקות אחרי המסלול הזה הוא עובר בכמה תחנות (לאו דוקא בסדר כרונולוגי לגמרי. עברו הרבה שנים והזיכרון שלי קצת החליד).
במזל תאומות
אני זוכרת את עצמי צופה בשקיקה בתאומות אולסון בסדרה 'במזל תאומות'. רציתי רגליים רזות כמו שלהן, וקרדיגן עם מפתח צואר עגול. הקרדיגן הזה נראה לי שיא השיק, הפשטות והסטייל. האמת שהו גדלו להיות מתלבשות שחביבות עלי מאוד, וכשהייתי בכיתה י' בדיוק עברה עליהן תקופת הגראנג' והפאנק, ובהשראתן אפילו לבשתי מספר פעמים (מועט, חייבת לציין) גרביונים שחורים קרועים ומרוכבים (מלשון רכבות) לגמרי ומעליהם מכנסיים קצרים. אלוהים, כמה מביך.
Fame. איך. שאני. אהבתי. את. לירוי. וקוקו.
אני זוכרת את עצמי ממש קטנה, בכיתה ה' אולי. נהגתי לראות את הסדרה בטלויזיה. בסיומה הייתי מחליפה לבגד גוף, לובשת סוודר ושמה חותלות, ומתאמנת על הפה- דה- בורה שלי מול המראה. בתיכון הייתי במגמת מחול, וכנראה שקוקו וחבריה נשארו לי בתודעה, כי גם אז היינו באות לבית הספר עם גרביונים וחותלות וג'ינס גזור מעל, וחולצה על גופייה על טופ ומעל הכל סוודר רחב וקצר. מראה השכבות אף פעם לא היה כל כך דומיננטי כמו אז, כשניסיתי להפוך את תיכון הרצוג לבית ספר הגבוה לאומנויות הבמה ואת כפר סבא לניו יורק.
קלולס-סיפור קטן על סרט מכונן:
אני זוכרת את הפעם הראונה שראיתי את הסרט (או שזו הייתה הסדרה אני לא ממש בטוחה.)
היתה לשר את התוכנה. התוכנה. התוכנה המופלאה שאומרת לה מה ללבוש בכל יום ויוצרת שילובים מושלמים. תוכנת העל בעלת הטעם המשובח הייתי פסגת שאיפותיי וחלומותיי. ביקשתי מאמא שלי שעבדה בהוצאת ספרים להביא לי תוכנה כזו ממחלקת משחקי המחשב, שתי קומות מעליה. היא אמרה שהיא תביא. לשוא חיכיתי. האמנתי בכל ליבי שיש כזו תוכנת מחשב, ובלילות לפני השינה הייתי מדמיינת את עצמי מקליקה על אחת החולצות ואת התוכנה מוצאת לי מכנסיים תואמים. אמא שלי סידרה אותי, היא בטח אפילו לא בדקה במחלקת משחקי המחשב.
שר היא בעצם הגלגול הקודם של בלייר וולדורף, אמנם שר הייתה טובת לב (לעולם לא אשכח את הסצנה בה הבריונית של השכבה מאיימת עליה, ושר לא מסכימה לקרוא לה 'כלבה' כי זה מאוד מעליב שקוראים למישהי ככה) ובלייר מרושעת, אבל לא קשה לראות את הדמיון המלתחתי בין שתיהן.
מעודדות צמודות. לא סרט מכונן אופנתית, אבל מכונן תודעתית. וראיתי אותו משהו כמו חמישים פעמים ולכן מגיעה לו שורה.
והנה הגענו. לגלי. אמה פילסברי היא ללא צל של ספק המתלבשת הטובה בתכנית. סודרים מתוקים וקטנים, חצאיות קוקטיות, המון צבעים, שיער אדום (אני מעריצה ג'ינג'יות), כפפות גומי לאכילת ענבים, כמויות של אלכו-ג'ל. אפשר שלא להתעלף?
http://www.wwepw.com/ זה אתר שקשה לי להאמין שגיליתי רק עכשיו, שנקרא 'מה אמה פילסברי תלבש' (what whould emma pillsbury wear)- ויש בו את כל הבגדים שאמה אי פעם לבשה בתכנית, כולל מידע על המעצב, מה מחירם ואיפה אפשר להשיג אותם. ברגע שאמצא עבודה אכנס לשם, בינתיים אני חוסכת לעצמי כאבי לב מיותרים.
ודבר נוסף ומבורך שיצא לי מגלי: סוודרים של חג המולד. שנה שעברה זרקתי בקשה לאויר שממש במקרה החבר היקר שלי שמע, וב-24 לדצמבר חיכתה לי חבילה מבטיחה ומרגשת על השולחן בבית. בחבילה היה סודר בצבעים לבן ואפור בהיר, עם דמות איילים של סנטה. אני אמנם נראית בו כמו פיל קטן, אבל אוהבת אותו בכל ליבי.
ולחובבות נוספות של הזאנר- http://www.myuglychristmassweater.com/ זה אתר שנקרא סוודרים מכוערים של כריסטמס (בתרגום חופשי), וכשמו כן הוא- יש בו סוודרים באמת מכוערים, אבל באמת באמת באמת מכוערים, אבל גם כמה ממש מגניבים. ויש גם סיילים. כאן מגיע קרדיט לאיילת הרבסט ששלחה לי את הלינק ויודעת בדיוק מה אני אוהבת ואיך לשמח אותי.
ומילה אחת על רייצ'ל ברי: ככה תלמידת תיכון מעצבנת אך עם חוש סטייל מפותח צריכה להתלבש.
ואחרונה חביבה, איך לא GOSSIP GIRL. אהובתי.
שינתה לי את התודעה.
מי לא הייתה רוצה חברה כמו בלייר וולדורף, גם אם לא בשביל לספר לה את צפונות לבי אז בשביל לקחת לה בגדים מהארון. קווין בי המוקפדת, איזו השראה היא הייתה בשבילי. הגרביונים הצבעוניים, השילובים של הירוק והצהוב (מי היה חושב על זה בכלל), הקשתות בשיער. מה אני יכולה להגיד, היא האייקון מבחינתי.
אני מאוהבת בדמות טלויזיה, אולי הגיע הזמן לסיים לכתוב את הפוסט הזה וללכת לישון.
נשיקות
כל השמות בדויים, כי הבחורות הן חברות שלי ואני לא מעוניינת שהן יובכו בפומבי (וזו שיחה מביכה).
רומי: כאילו איך עובד העניין הזה של חברות מהלימודים? יש לי כבר כמה אבל יש כאלה שנראות ממממש חמודות ולא דיברתי איתן אף פעם.
הן יהיו חברות שלי מתישהו?
שירה: רק אם תלכי לדבר איתן.
רומי: נו אבל זה באסה.
כל החבורה שלך הן חברות שלך מההתחלה?
שירה: כן. ובחרתי אותן בגלל שהן היו לבושות הכי יפה בכיתה.
רומי: נו באמת. לא לגמרי מתאים לי.
שירה: חן והילה.
רומי: ומה עם ליאורי?
שירה: ליאורי מתלבשת מכוער.
מביך? אולי.
בדיוני? לא ממש.
בבית הספר, באוניברסיטה- מה יותר חשוב ממה שאת לובשת?
לכל אורך הילדות שלי סדרות וסרטים השפיעו באופן קיצוני על איך שראיתי את עצמי. כשאני חושבת על זה אחורה, אני יכולה להבין שהטעם והסגנון שלי התפתחו בצל תכניות הטלוויזיה, מה שאפשר לראות כדבר די מוזר ומפתיע בהתחשב בזה שלא היו לי כבלים בבית ומכיתה ח' גם לא טלויזיה. אז אני לא יודעת איך זה קרה, אבל נקבל את זה כעובדה קיימת.
כשאני מנסה להתחקות אחרי המסלול הזה הוא עובר בכמה תחנות (לאו דוקא בסדר כרונולוגי לגמרי. עברו הרבה שנים והזיכרון שלי קצת החליד).
במזל תאומות
אני זוכרת את עצמי צופה בשקיקה בתאומות אולסון בסדרה 'במזל תאומות'. רציתי רגליים רזות כמו שלהן, וקרדיגן עם מפתח צואר עגול. הקרדיגן הזה נראה לי שיא השיק, הפשטות והסטייל. האמת שהו גדלו להיות מתלבשות שחביבות עלי מאוד, וכשהייתי בכיתה י' בדיוק עברה עליהן תקופת הגראנג' והפאנק, ובהשראתן אפילו לבשתי מספר פעמים (מועט, חייבת לציין) גרביונים שחורים קרועים ומרוכבים (מלשון רכבות) לגמרי ומעליהם מכנסיים קצרים. אלוהים, כמה מביך.
Fame. איך. שאני. אהבתי. את. לירוי. וקוקו.
אני זוכרת את עצמי ממש קטנה, בכיתה ה' אולי. נהגתי לראות את הסדרה בטלויזיה. בסיומה הייתי מחליפה לבגד גוף, לובשת סוודר ושמה חותלות, ומתאמנת על הפה- דה- בורה שלי מול המראה. בתיכון הייתי במגמת מחול, וכנראה שקוקו וחבריה נשארו לי בתודעה, כי גם אז היינו באות לבית הספר עם גרביונים וחותלות וג'ינס גזור מעל, וחולצה על גופייה על טופ ומעל הכל סוודר רחב וקצר. מראה השכבות אף פעם לא היה כל כך דומיננטי כמו אז, כשניסיתי להפוך את תיכון הרצוג לבית ספר הגבוה לאומנויות הבמה ואת כפר סבא לניו יורק.
מה יש להגיד על גריז? תמצית השיק. כמה אני אוהבת את סנדי החסודה. את חצאיות הA הפסטליות שלה, הקרדיגנים העדינים, הקשתות בשיער (בלייר וולדורף, כולנו יודעות מי ההשראה שלך). לסצנה עם בגדי העור שבסוף הסרט אני אתייחס כקוריוז, לא תהיה בפוסט הזה התייחסות אליה (מה גם שאני רואה אותה כמסר מעוות).
וריזו! ריזוווו!! המכנסיים הקצרצרים, הג'קט הורוד. הגישה. מי יכול עליך?
מילה אחת על החולצה הגברית הסגולה שריזו לובשת בסרטון Sandra Dee שמצורף פה למטה: זו השראה שנטועה עמוק אצלי בלב. איך לא לבשתי את החולצה הגברית הזו? בתור שמלה, בתור טוניקה עם טייץ מתחת, בתור פליטת שנות ה80 עם מכנסי פשתן רחבים ארוכים. החולצה הגברית היא פריט מושלם למראה קז'ואלי, נון- שלנטי, לא מתאמץ וכל כך מגניב. הייתי לוקחת אותן מהארון של אבא שלי, הייתה לו אחת בצבע תכלת שהייתה האהובה עלי. הסגנון מוזכר בעוד הרבה סרטים וסדרות, אבל מבחינתי ההתחלה שלה שייכת לריזו, קופצת על המיטה עם פאה בלונדינית.
(מילה אחת על ג'ון: לאכול אותו. מישהו היום יודע לרקוד כמוהו?)
קלולס-סיפור קטן על סרט מכונן:
אני זוכרת את הפעם הראונה שראיתי את הסרט (או שזו הייתה הסדרה אני לא ממש בטוחה.)
היתה לשר את התוכנה. התוכנה. התוכנה המופלאה שאומרת לה מה ללבוש בכל יום ויוצרת שילובים מושלמים. תוכנת העל בעלת הטעם המשובח הייתי פסגת שאיפותיי וחלומותיי. ביקשתי מאמא שלי שעבדה בהוצאת ספרים להביא לי תוכנה כזו ממחלקת משחקי המחשב, שתי קומות מעליה. היא אמרה שהיא תביא. לשוא חיכיתי. האמנתי בכל ליבי שיש כזו תוכנת מחשב, ובלילות לפני השינה הייתי מדמיינת את עצמי מקליקה על אחת החולצות ואת התוכנה מוצאת לי מכנסיים תואמים. אמא שלי סידרה אותי, היא בטח אפילו לא בדקה במחלקת משחקי המחשב.
שר היא בעצם הגלגול הקודם של בלייר וולדורף, אמנם שר הייתה טובת לב (לעולם לא אשכח את הסצנה בה הבריונית של השכבה מאיימת עליה, ושר לא מסכימה לקרוא לה 'כלבה' כי זה מאוד מעליב שקוראים למישהי ככה) ובלייר מרושעת, אבל לא קשה לראות את הדמיון המלתחתי בין שתיהן.
מעודדות צמודות. לא סרט מכונן אופנתית, אבל מכונן תודעתית. וראיתי אותו משהו כמו חמישים פעמים ולכן מגיעה לו שורה.
והנה הגענו. לגלי. אמה פילסברי היא ללא צל של ספק המתלבשת הטובה בתכנית. סודרים מתוקים וקטנים, חצאיות קוקטיות, המון צבעים, שיער אדום (אני מעריצה ג'ינג'יות), כפפות גומי לאכילת ענבים, כמויות של אלכו-ג'ל. אפשר שלא להתעלף?
http://www.wwepw.com/ זה אתר שקשה לי להאמין שגיליתי רק עכשיו, שנקרא 'מה אמה פילסברי תלבש' (what whould emma pillsbury wear)- ויש בו את כל הבגדים שאמה אי פעם לבשה בתכנית, כולל מידע על המעצב, מה מחירם ואיפה אפשר להשיג אותם. ברגע שאמצא עבודה אכנס לשם, בינתיים אני חוסכת לעצמי כאבי לב מיותרים.
ודבר נוסף ומבורך שיצא לי מגלי: סוודרים של חג המולד. שנה שעברה זרקתי בקשה לאויר שממש במקרה החבר היקר שלי שמע, וב-24 לדצמבר חיכתה לי חבילה מבטיחה ומרגשת על השולחן בבית. בחבילה היה סודר בצבעים לבן ואפור בהיר, עם דמות איילים של סנטה. אני אמנם נראית בו כמו פיל קטן, אבל אוהבת אותו בכל ליבי.
ולחובבות נוספות של הזאנר- http://www.myuglychristmassweater.com/ זה אתר שנקרא סוודרים מכוערים של כריסטמס (בתרגום חופשי), וכשמו כן הוא- יש בו סוודרים באמת מכוערים, אבל באמת באמת באמת מכוערים, אבל גם כמה ממש מגניבים. ויש גם סיילים. כאן מגיע קרדיט לאיילת הרבסט ששלחה לי את הלינק ויודעת בדיוק מה אני אוהבת ואיך לשמח אותי.
ומילה אחת על רייצ'ל ברי: ככה תלמידת תיכון מעצבנת אך עם חוש סטייל מפותח צריכה להתלבש.
ואחרונה חביבה, איך לא GOSSIP GIRL. אהובתי.
שינתה לי את התודעה.
מי לא הייתה רוצה חברה כמו בלייר וולדורף, גם אם לא בשביל לספר לה את צפונות לבי אז בשביל לקחת לה בגדים מהארון. קווין בי המוקפדת, איזו השראה היא הייתה בשבילי. הגרביונים הצבעוניים, השילובים של הירוק והצהוב (מי היה חושב על זה בכלל), הקשתות בשיער. מה אני יכולה להגיד, היא האייקון מבחינתי.
אני מאוהבת בדמות טלויזיה, אולי הגיע הזמן לסיים לכתוב את הפוסט הזה וללכת לישון.
נשיקות
