יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

You can leave your hat on




לאחרונה נהייתי בחורה של כובעים. תמיד ממש אהבתי אותם על אנשים אחרים והרגשתי מוזרה לחבוש אותם בעצמי, אז נמנעתי מהם. המצב היה כזה עד שנסעתי לניו יורק ואמרתי פאק איט אול איימ א גרואן וומן איי קאן דו וואטאבר איי וונט. 
אז קניתי כובע הורס ויקר בצורה שהגיונית רק לאנתרופולוג׳י והתחלתי להיות בחורה של כובעים באופן מעשי.
מאז אני קונה פה ושם, מחפשת באינטרנט ורוכשת בזארה. 



***

אני במוד כזה: 




***


עם כל הבטחון החדש שקיבלתי, יש מי שמוריד לי אותו. כשחזרתי עם הכובע לסטס הוא אמר: ״את נראית כמו סנופקין.״
אני ממש אוהבת שיש לי בן זוג מפרגן.


לפעמים קשה לי לחבר אאוטפיט הולם לכובע, בעיקר כי יש לי נטיה להיראות כמו חוטב עצים או קאובוי מאוסטרליה. סטס, כהרגלו בקודש, לא עוזר לי. 
בוקר אחד כשהתארגנתי ללכת ללימודים שאלתי את סטס מה הוא חושב על מה שלבשתי- המעיל הירוק, מכנס שחור ולא רלוונטי וכובע. הוא אמר: ״ממש יפה, אם את הולכת לצוד קרוקודילים.״ 
נסיך.



***



אבל אחרי כמה ניסויים ותהיות (בעיקר) הבנתי שאין נוסחת קסם, אני לא יכולה להגיד: כובע הולך הכי טוב עם לוק מינימליסטי של ג׳ינס וטי. מצאתי שאפשר להוסיף כובע לכל אאוטפיט, צריך רק לבחור את הכובע המתאים, ולהרגיש נוח בתוכו. 


כובעים זה פאן, בעיקר כשאת לא גרה בירושלים וברגע שאת יוצאת מהבית הרוח מעיפה לך את הכובע שני רחובות קדימה ואז את צריכה לרוץ אחריו וגם לסחוב אותו ביד כל הדרך. הם טובים בעיקר למקומות סגורים בהם אין חשש ממשבי רוח פתאומיים. הם משדרגים לוקים וגורמים לך להיראות איפהשהו בסקאלה שבין מגניבה לחיה בסרט בקטע לא הכי חיובי. מבחינתי שניהם תופסים, כמו שאמרתי: איים אה גרוואן וומן וכו׳. 



**



גיא צילם אותי ולא קרא לי ציידת קרוקודילים.


אני לובשת סוודר של טופשופ שנקנה בחנות יד שניה בניו יורק
ג׳ינס של ברשקה שאני שונאת מכל הלב כי פעם הוא היה די גדול עלי והיום כבר לא
סניקרס של טומי הילפיגר
כובע מזארה
תיק של אלכסנדר וונג












  




זה גיא

זה גיא ואני בסלפי איטס אה ראפ 






בשמחות ונשיקות

יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

תחנות דלק



(נ.ב.- תוספת פסקול לאחר תגובות)
 בהתחלה לא ידעתי אם לשים שיר, לא רציתי לסגור את החויה למשהו מוגדר. אבל מהתגובות הבנתי שזה משהו שחסר בפוסט, שיכול למקסם את החויה ולא לפגוע בה. חשבתי הרבה על איזה שיר לשים. לפני כמה שבועות נתקלתי בשיר הזה, שהוא גרסא עברית לשיר שמזכיר לי רואד- טריפ ואת כל המקורות שהביאו אותי להתחיל את הפרוייקט.





**


בשנה שעברה השתתפתי בקורס צילום דוקומנטרי. הפרוייקט השנתי היה לתעד נושא או סיפור מסויים במשך השנה. חשבתי הרבה והיה לי קשה לבחור נושא שיעניין אותי לחקור במשך שנה שלמה. 


המושב בני ציון נמצא ממש ליד הבית שלי ותמיד בדרך למונה יד שניה אני עובדת בתחנת דלק מבודדת, ישנה ואנונימית. באחד מימי השישי שלי בבית עברתי ליד התחנה הזו והבנתי שאני צריכה לצלם תחנות דלק, כי אני כל כך אוהבת אותן. 


**





**


התחלתי לקרוא על תחנות דלק, על המשמעות שלהן בחברה המודרנית, על ההבטחות שהן טומנות, על הסמליות שבהן.

נסעתי בארץ וחיפשתי תחנות דלק כמו של אד רושה, כאלה שאני מכירה מסרטים ישנים, כאלה שאני מדמיינת כשאני חושבת על רואד-טריפ.
 תחנות דלק שהן בדרך למקום, ולא המקום. שהן מבודדות, תלושות מהסביבה שלהן. שיזכירו לי נוף אחר, של מדבריות ארצות הברית, אבל יהיו שעתיים נסיעה מהבית. משהו מקומי שחריג בזרות שלו, או להפך.  


**





**


ישראל מדינה כל כך קטנה. את כולה אפשר לעשות ביום אחד. הדרך לא מאיימת, היישוב הקרוב תמיד יהיה במקסימום חצי שעה נסיעה. שלא כמו בארצות עם מרחבים עצומים, אין באמת צורך ממשי בתחנת דלק באמצע המדבר שתהווה תחנת עצירה והתרעננות למכונית ולנהג. 
אבל לתחנות הדלק האלה יש קסם; השקט שלהן, הריחוק. ההרגשה של להיות באין-מקום שיכול להיות כל מקום.


אז נסעתי. הגעתי לתחנות דלק בקיבוצים, בישובים קטנים, על הדרך ורחוק מהדרך. המסע היה חלק מהצילום. כל מקום הוא הדרך אליו, כל תחנה משקפת את המרחק שלה מכפר סבא. החיפוש, הפסילה של תחנות לא מתאימות כלאחר יד, ההתרגשות בלמצוא תחנה טובה.


**





**


עבדתי המון על הפרוייקט. מעבר לנסיעות, למציאת תחנות הדלק, לעריכה, לבחירה ולהדפסה, העבודה הקשה באמת הייתה להגדיר לעצמי את מהות החיפוש. מה צילמתי, למה תחנות דלק?
גם היום, כשאני מסתכלת על הצילומים במחשב, או על הספר שהדפסתי מהם להגשה, אני תוהה בקסם שלהן. אני מדפדפת בספר וחושבת על הדרך, על הכמיהה למשהו שתחנות הדלק הן רק הצורה הממשית שלו. 


**





**

אמא שלי הייתה השותפה שלי למסע החיפושים, והיא השותפה המושלמת לרואד טריפ.
(אף פעם לא הפריע לה שנרדמתי בדרך)

**











יום שבת, 14 בנובמבר 2015

על הסתיו: בגדים, שירים ואיורים


כבר די הרבה זמן שרציתי את אוסף השירים של יהודה עמיחי. יש לי הרבה ספרים שלו (שאת רובם לקחתי לאמא שלי בלי בושה) אבל רציתי את האוסף המלא, עם חמשת הכרכים.
הזכרתי את העניין פעם או פעמיים בבלוג, בעיקר כי הוויש ליסט שלי לא מתעדכן לעיתים קרובות (בטח).

כשחזרנו מחו״ל חיכה לי האוסף בבית בירושלים. סטס קנה לי אותו בהפתעה, לא היה לי מושג שאני הולכת לקבל משהו שכל כך משמח אותי.

כמעט כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני בוחרת באקראי את אחד הספרים, מרגיעה את העיניים בדפים אמיתיים ולא במסכים. אני קוראת כמה שירים והולכת לישון. לפעמים אני מקריאה לסטס שיר שאני אוהבת במיוחד. הוא מסתכל עלי במבט של לא הבנתי בסוף ושואל: את הבנת? בהתחלה הייתי מנסה להסביר לו מה הבנתי.
אחרי כמה פעמים אמרתי: לא צריך להבין את המשמעות, מספיק להבין שזה יפה.



כבד ועיף עם אישה על מרפסת:
״הישארי איתי״. גם דרכים מתות
כבני אדם; בשקט או פתאום נשברים.
הישארי איתי. אני רוצה להיות את.
בארץ הלוהטת הזאת,
מלים צריכות להיות צל.

(מתוך הכרך השלישי)



אמרתי לסטס, גם אני רוצה להיות אתה. הוא אמר: תהי את, זה מספיק טוב.




**


שיר סתיו





**



אוברול: forever 21
נעליים: steve madden
הסיכה המגניבה בעולם נקנה בשוק יד שניה בברוקלין, ואני לא הולכת איתה ברחוב כי בעיר כמו ירושלים זה יכול להיות קצת מסוכן.
סריג: loft נקנה בחנות יד שניה בניו יורק

גיא כהן האהוב צילם אותי באחד הערבים הקרירים בירושלים, והפוסט שלפניכם צולם עם לא פחות מארבע (!!!) מצלמות שונות. גיא ואני בוחנים את גבולות המדיום, או משהו כזה.

אני משתעשעת עם הוייב הבוהמייני, מינוס הפרנזים. בעיקר הלוק הסבנטיזי של התמונות והקרדיגן הסרוג הצבעוני.












(זה גיא)







**



באחד משיטוטי הרבים וחסרי התכלית באינטרנט נתקלתי במאיירת היפנית המהממת מאורי סקאי. הגיפים הסתוויים שלה התאימו לי לאוירת הימים האחרונים- עם הימים הקרירים, מזג האויר שלא סגור על עצמו, הרוחות החזקות בצומת גן הסוס. אין ממש סתיו בישראל, הימים הם ימי קיץ וחורף, לסירוגין. אני אוהבת להסתכל על דברים שמזכירים לי סתיו אמיתי, כמו בסרטים.
אני ממליצה בחום להיכנס לאתר שלה, האיורים שלה מקסימים.




















שבוע טוב
נשיקות ובשמחות






Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...