יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

פוסט על בחורה שקמה ב6:30 בבוקר, דיברה למצלמה וחבר שלה כמעט נפרד ממנה בגלל זה.



כל נושא ההגשות של סוף השנה הוא עניין די טעון עבור סטודנטים לאומנות. וכאחת שלוקחת את החיים הרבה יותר קשה מרוב האוכלוסייה הממוצעת, הוא אובר טעון עבורי. 
ההגשות הן תקופה שבה אני מתמודדת באופן אקטיבי עם השאלות אותן אני מדחיקה כל השנה;
כל פרוייקט שאני עובדת עליו מרגיש גורלי, כאילו עליו יקום וייפול דבר.
ההוכחה נעוצה בפרוייקט היחיד: את טובה. את תצליחי. את לא טובה. את לא תצליחי.


***


בכל פרוייקט מושקעת נשמתי. כל היכולות שלי, כל המחשבות שלי. מטבע הדברים, יש פרוייקטים שחשובים לי יותר ושאני מתחברת אליהם יותר, ויש שפחות. 
קורס וידאו ארט בהנחיית המרצה שרון בלבן היה אחד הקורסים האהובים עלי השנה. חשבתי על כל כך הרבה דברים. פרוייקט סוף השנה בקורס הזה היה נגיד משהו שרציתי להיות ממש טובה בו. 


***


קיבלנו נושא: יומן. 
מה זה יומן? מה אני אתעד? יומן זה בכלל דוקומנטרי. איך אני עושה מהנושא הזה וידאו ארט?
לא בלבלתי את עצמי עם יותר מדי מחשבות לפני שהחלטתי לתעד את עצמי. הרעיון המקורי שלי היה להצטלם מיד כשאני קמה ולדבר על החלומות שחלמתי. חשבתי שזה יהיה מין הזיית דמדומי- קימה. אולי קצת סוריאליסטי, אולי קצת משונה.

בדרך כלל אני חולמת המון וזוכרת לפרטים את כל החלומות שלי. מהיום שהתחלתי את הפרוייקט לא זכרתי ולו חלום אחד. לא התאבלתי במשך הרבה זמן, ובמקום פשוט דיברי למצלמה.

הבנתי שהשעה היחידה ביום בה יש אור בחדר שינה היא 6:30 בבוקר, ולכן לא משנה באיזו שעה הייתי צריכה להתעורר באותו יום- קמתי לצלם ב6:30. עד כאן באסה, אבל לא משהו חריג.


**





הבעייתיות החלה כשסטס נכנס לתמונה. שכחתי לקחת בחשבון שישן איתי בחדר עוד מישהו שלא לקח על עצמו רעיון טיפשי שדורש ממנו לקום כל בוקר בשעה לא הגיונית, ושלמישהו הזה יש מעט מאוד סבלנות כלפי רעיונוות יצירתיים מוזרים שדורשים: א. עירום ב. נצנצים ג. לקום מוקדם.
מה אני אגיד, כיף להתחיל את הבוקר ב"אכלת לי את הראש", "סתמי", ובאוירה נאחס באופן כללי.


***


בהגשת ביניים, כשהתייעצתי עם שרון המרצה, היא אמרה שהנקודות הכי מעניינות היו נקודות החיכוך עם סטס, ושכדאי לי לייצר מתח בעבודה. אמרתי לה: אבל זה אומר לייצר מתח בחיים שלי. היא חייכה. אמרתי לה: את מבינה שזה יכול להוביל לפרידה. היא חייכה. אז המשכתי. 


***


בשלב העריכה היו לי הרבה לבטים. בשלב הזה בעצם העבודה מקבלת זהות.שלב הברירה בין כל הקטעים, ההחלטה מה להכניס ומה להשאיר בחוץ, מה לחתוך באלימות, מה לחבר. 
זה כמו לעשות עבודה אחרת לגמרי. יש הבדל ענק בין מה שצילמתי למה שבחרתי להכניס לוידאו.


***


בסופו של דבר יצא וידאו. במהלך העבודה חשבתי על המון דברים. חשבתי על ההקרבה שאמנים עושים עבור האומנות. איפה העבודה משתלטת על החיים שלי, מה אני מקריבה בשבילה, איפה הקו האדום שלי. 
חשבתי על ליצור עבודה ולשנוא אותה בו זמנית. להמשיך אותה בעצבים, בכעס, אבל בפחד להפסיק. לחשוב עליה כל הזמן, להרהר בה.

שנאתי לקום מוקדם בבוקר, לא היה לי מה להגיד למצלמה. שנאתי את זה שסטס לא מוכן להקריב חצי שעה בשביל שאני אוכל לעשות את העבודה שאני רוצה, ובאותו זמן שמחתי כי זה נתן לי תירוץ שלא לקום מוקדם, ולא להרגיש רע שאני מזניחה את העבודה שלי.


***


תהיתי בשאלת האותנטיות, למה אנחנו כל כך מוקירים אותה, מה זה משנה בכלל. ומעבר לזה- מה זה אותנטיות? הדיבור על העבודה, החקר שלה, מוריד מרמת האותנטיות שניסיתי ליצור בכך שדיברתי על הבוקר, לפני שהחסמים שלי התעוררו?לא יודעת, אין לי תשובות. כשניגשתי לערוך את כל החומרים היו לי פרצי צחוק חמורים שאנשים שעבדו לידי חשבו שהשתגעתי.


במבט מפוכח של אמצע היום, הרפתקאות הקימה נראות הזויות, לא קשורות לחיים. כאילו אני מסתכלת על אנשים שאני לא מכירה. את רוב הדברים שאמרתי בכלל לא זכרתי.
בסוף יצאה עבודה. שאני אוהבת, שמצחיקה אותה, שמעוררת בי תהיות. אם תצלחו אותה אחרי שצלחתם את החפירה ההיסטרית שלי תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם. רק שתדעו שהקטעים הכי מצחיקים הם בסוף.




יום שני, 3 באוגוסט 2015

מתרחבת, בקטע טוב



הפוסט הזה נכתב בשדה התעופה באוקראינה, בחיכיון של 8 שעות לטיסת המשך שנדחתה. אני יושבת מול חלון שמשקיף לשקיעה אוקראינית מעל מטוסים שבאים והולכים, שומעת איימי ווינהאוס, ונמצאת במרחב הטרוטופי. אז תסלחו לי מראש על הנימה הרגשנית, כל הטריגרים שלי הופעלו. 


***





***


החום לאחרונה הוא בלתי נסבל. לסטס ולי אין מזגן בבית; אנחנו גרים בירושלים, בחצי קומה למטה. הבית שלנו הוא הבית הכי קר במזרח התיכון, וזה לאחר ניתוח סטטיסטיקות וסקרים. תמיד קר אצלנו, חוץ מבימים האחרונים. 
אתמול היה כל כך חם. זהר באה אלי כי היא לא יכלה להישאר בבית שלה, ראינו שלושה פרקים של אקס פקטור אחרי שויתרנו על הרעיון לראות איזה סרט תיעודי כי היה לנו חם מדי בשביל לחשוב. 

מה לובשים בימים שכאלה? איך אפשר להתמודד? 
התשובה בידי בנים ובנות, למקרה שתהיתם. והתשובה היא: רחב. מאוד רחב. 

עם כל אהבתי לסקיני, ואני באמת אוהבת אותו, אני חושבת שאת הבגדים הנצמדים יש לאחסן יחד עם הסוודרים עד נובמבר לפחות, עם כמה כדורי נפתלין. אין לסקיני זכות קיום ב30 מעלות ומעלה. לכן יצאתי לזארה והצטיידתי בשני זוגות של המכנסיים הכי רחבים ודקים שמצאתי. 

חוץ מזה שהם הדבר שנראה לי הכי הגיוני ללבוש בחום אימים שכזה, הם גם שיקיים בטירוף וגם מהממים עם חולצת בטן. 
נעם פרידמן אהובתי צילמה אותי בגינה קטנה וסמי- פריזאית בירושלים. 


מכנסים וחולצה- זארה
כובע- h&m
משקפי שמש- Royfire


***
























וברור שיש גם לוח פינטרסט בו ניתן למצוא השראות מעוררות קנאה ולהזיל קצת ריר


Follow Noa's board wide it on Pinterest.


***


שיהיו לנו ימים של שקט

בשמחות 

יום שבת, 1 באוגוסט 2015

על בריכות, נעלי קדס, קלאב מד וריקוד מושחת



מה14 ליוני אני נמצאת ברודוס, לצורכי עבודה. אני כנראה אהיה כאן כל הקיץ אז מי שמתגעגע אלי שידע רוב הסיכויים שאני מתגעגעת חזרה, ושגעגועים זה חלשים.

אני במלון נחמד מאוד, ואת רוב ימי אני מעבירה בעבודה, שואלת ישראלים מי ארז להם את המזוודות, שומעת תשובות מתחכמות להאם יש להם נשק ונושמת דלק של מטוסים. בזמן שאני לא עושה את זה אני נאבקת עם הויפיי של המלון שעובד פעם באף פעם, שוקדת על השיזוף שלי, מתאמנת בלא לאכול ועושה כפיפות בטן.


***


לפני כמה ימים נסענו מהשדה חזרה למלון. היה דמדומים, בהיתי מבעד לחלון המונית בנוף האיי של רודוס, צהבהב ויבש. פתאום היה ברדיו את אחד השירים מהסרט ריקוד מושחת. עוד לפני שחשבתי על זה שאני במונית עם אנשים שלא מכירים אותי בכלל ושזה יכול קצת להבהיל אותם יצא לי בקול חזק מדי: "אומייגוד אני מתההההה על השיר הזה תגבירו!!"
הם הגבירו.





ואז חשבתי על אבולוציית הקלאב מד.

לטובת הקוראות שלא ראו את הסרט (לא מצליחה לחשוב על סיבה טובה), והקוראים שלא בטוחים במיניות שלהם מספיק ולכן גם לא ראו את הסרט, הסבר קצר: בייבי נוסעת עם המשפחה שלה לכפר נופש באפ סטייט ניו יורק בקיץ 1963. היא אקטיביסטית ובעלת מודעות חברתית מפותחת (או בעגה העממית: שמאלנית יפת נפש), ממשפחה יהודית עשירה. שם היא מתאהבת בג'וני הרקדן המסוקס עם המשחק המוגזם (פטריק סוויזי), ומתפתח סיפור אהבה יפה ורגיש על רקע כפר הנופש האמריקאי להדהים. בין טנגו לרומבה אנחנו מתוודעים אליהם ונחשפים לסצינות קאלט בלתי נשכחות שאני יודעת את כולן בעל פה ועדיין מתרגשת כל פעם מחדש.


***








אז לענייננו: כפר הנופש כלל מסעדות, שמלות קוקטייל, ריקודים על האגם, משחקי בינגו, סטנדאפ. משחקי קלפים, שיעורי טנגו וסמבה להמונים.
היום הדברים השתנו מעט; את שמלות הקוקטייל החליפו גאלביות וכפכפים, את הטנגו החליפה ריהאנה, טוורקינג על שפת הבריכה החליפו את הריקודים באגם. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: אתר נופש למשפחות, בו כל צרכי החופשה באים על סיפוקם במקום אחד.
כאילו האנושות עולה על פטנט ולא מרפה ממנו.


עם זאת, אני חושבת שיש בזה קסם. מקום ללא זמן שחיים בו לפי השמש: כשהיא נמצאת נמצאים בבריכה, וכשהיא לא אז לא.


***


אני כל כך אוהבת להיות במים. אני תמיד חושבת בראש שזה מחיה נפשות אבל אז חושבת איזה לא קשור זה להגיד מחיה נפשות.

כשהייתי בתקופה לחוצה ולא הגעתי לים או לבריכה הייתי שוטפת פנים ונושמת פנימה מהאף. המים שחילחלו לתעלות בעדינות הציפו זיכרון תחושתי של ילדה במים, מתנקה מבפנים.

עוד טריגרים תחושתיים: ריח של כלור ושל קרם הגנה, חבל שאני לא יכולה להצמיד קישור לריחות.



***


הוידאו הבא הוא מתוך הסרט קפה דה פלור, שהוא הסרט הכי יפה שראיתי. בבקשה אל תראו את הטריילר, רק את הסרט. פה יש רק סצנה קטנה, שלא תהרוס לכם כלום, אלא רק תפתח את התיאבון האסתטי והרגשי.
והיא נמצאת פה א. כי הוא מושלמת אז לא צריך סיבות וב. כי כשחשבתי על סצינות עם בריכות היא הראשונה שעלתה לי לראש.




***

קצת וינטג' קדסאי בהשראת בייבי:
(פעם ידעו לעשות פרסומות הרבה יותר טובות)














***





Her name is Noel
I had a dream about her
She rings my bell
I got gym class in half an hour
Oh how she rocks
In keds and tube socks
But she doesn't know who I am
And she doesn't give a damn about me



נו, ברור שבחורות שהן מושא אהבה לא נגיש, בטח שומעות את הסמית'ס ומתוסבכות רגשית גם ינעלו קדס. 
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...