שלום, מצטערת להעלות את זה ככה בלי טריגר אבל-
אני חופשיה. כן כן, סיימתי את ההגשות, סיימתי את המבחנים. איי אמ פרי אז א בירד, ואיך ההרגשה? מתוקה.
(דמיינו כאן שיר מעפן על חופש)
***
וקבלו שיר שהורס את הבריאות, שליווה אותי במהלך אין ספור שעות פוטושופ.
***
כשהייתי בת 18 נכנסתי לאיזה ספר בתל אביב וביקשתי ממנו לעשות לי פוני. ככה, בהחלטה של רגע. מאז ועד איזה יום בגיל 23 שקלטתי שהפוני שלי נעלם כליל, היה לי פוני. חמש שנים רצופות שתיחזקתי אותו, אספתי אותו בסיכה, עשיתי לו מחליק. שמתי קשת בשיער או שסתם נראיתי כמו ילדה בגן שאמא שלה מזניחה אותה.
בפעם הראשונה שסטס ראה אותי הייתי עם פוני, הוא היה די קצר והשיער שלי היה ארוך. אחרי שנהיינו ביחד סטס אמר שהפוני שלי היה אחד הדברים המחרידים שהוא ראה. הבנתי ככה מהסאבטקסט שהוא לא אהב אותו. והאמת שגם לי הספיק, חמש שנים זה הרבה זמן למחויבות לפוני, זה קשר שצריך לתחזק.
אבל פתאום, אחרי הפסקה של שלוש שנים- אני מתגעגעת אליו. בא לי להיראות איזה שנתיים פחות, שובבה כזו וחסרת אחריות, ולא המבוגרת הרצינית להחריד שאני באמת.
סטס אומר שהוא מעדיף שלא, אבל אני מעדיפה להיות 15 קילו פחות ועם 15 אלף שקל יותר בחשבון בנק. לא כל מה שאנחנו מעדיפים מסתדר לנו.
למה אני כל כך אוהבת פוני? שאלה טובה. אולי אני נזכרת בעצמי בתור ילדה, אולי זה משהו שלא נעלם- הדמות שראיתי את עצמי בתור בת 10. הרצון לחזור ולהיות גלגולים שונים של עצמי- כמו ללכת לאיבוד ולהימצא מחדש.
חוץ מזה שזה מגניב לטעמי ואני עובדת באופן תמידי על עלייה בסולם המגניבות.
***
כמה מאייקוני הפוני שלי:
תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שאני אהיה נטלי פורטמן מתישהו
אפילו הייתה לי תספורת כזו.
ברנדה חיים שלי
היא אמנם לא דמות טלויזיונית או קולנועית- אבל היא סופר מגניבה אז הרשיתי לה להיכנס לרשימה.
אלוהים, איזו דמות מרגיזה
קסם מעשי. אם יש פה מישהי שלא צפתה (?!???!??!?!!) הפוסט הזה היה שווה רק בשביל שתפתחי פופוקרן טיים ותצפי במהרה
לא לעשות את זה בבית.
אני יודעת שאני כנראה היחידה, אבל אני מוצאת אותה מעצבנת נורא
***
צירפתי תמונות מהיסטוריית הפוני הפרטי שלי. היה לי הכל: קצרצר עם שיער ארוך, קצר עם שיער קצר, פוני ארוך ושיער קצר, פוני שארך ועבר להיות פוני לצד.
פעם דנה חברה שלי אמרה לי ללכת לסדר את הפוני אצל איזה ספר על ויצמן בכפר סבא. יצאתי ממנו בוכה. בכי תמרורים. הוא עשה לי קסדה, נראיתי כמו סופר מריו. זה היה טרגי, לא דיברתי עם דנה שבוע.
מצד אחד נורא בא לי לחזור לזה, ואז מצד שני אני נזכרת בשלב הביניים הנורא ואיום, שאין דרך לעבור אותו כמו שצריך. השיער תמיד נראה מבולגן, האורך הוא בביניים, לא סגור על עצמו, קצת מזכיר את תספורת רייצ'ל הזכורה לרעה.
***
מה לעשות? טו באנג אור נוט טו באנג????
***
לתשובתכן אודה
נשיקות
