יום רביעי, 25 במרץ 2015

הרפתקאות נעה בניו יורק, חלק ב׳


שלום לבנות ולבנים ! (אפרופו בנים. לפני כמה ימים חזרתי מהעבודה הביתה למפגש סופר קלאסיקו: חמישה בחורים, בירה מכבי, דיכאון כללי כי ברצלונה מנצחים- אצלנו אוהבים את האנדרדוג. מפה לשם שיחה.

נעה: וואי היו מלא כניסות לבלוג היום
עומרי: כן אני גם קראתי אז זה כבר אחד
ניר: גם אני קראתי
סטס: גם אני
עומרי: אבל הפסקתי אחרי ההמלצה לחנויות בגדים אז אולי זה לא נחשב
נעה: אבל זה היה בפסקה השניה
עומרי: כן אבל זה היה גדול עלי לא הצלחתי להתמודד עם זה
סטס: גם עלי
ניר: גם עלי
עומרי: אבל הסתכלתי על התמונות
סטס: גם אני
ניר: גם אני

הבנתי שאני מאבדת את קהל הקוראים הגברי שלי, אבל עם זאת, מלכתחילה הוא לא ממש גדול. אז לבחורים שנקלעו לפה היום: אל דאגה, אין דיבורים על חנויות היום. מה יש? ציצים. ומלא תמונות מהממות.)



***



נתחיל בלי להתמהמה עם שיר מעולה שמצאתי במקרה ב8tracks האתר האהוב עלי בעולם אחרי פייסבוק. 






***

טוב, לאן הגענו בסוף פרק א'? לצ׳יינה טאון. אז באחד מימי שבת נחגג ראש השנה הסיני והמופע המרכזי  מן הסתם התרכז בצ׳יינה טאון. המוני אנשים עם עיניים מלוכסנות בדרגות שונות התרכזו בקנאל סטריט, סינים על משאיות א-לה מצעד הגאווה מנופפים כמו המלכה אליזבת ומברכים את הנוכחים בשנה טובה בשלל שפות. היה צפוף באופן בלתי נסבל שהזכיר לי למה אני מעדיפה לראות דברים בטלויזיה, אבל כשמצאתי את המקום שלי וביססתי טריטוריה על ידי נעיצת מבטים זדוניים בדוחפים, נזרכתי למה אני אוהבת לצאת מהבית לפעמים.
הייתה אוירה מגניבה, קונפטי עף באויר, הם הביאו את הדרקון האדום ולסיניות היו תחפושות של נסיכות. אה, ואכלנו קנולי אחר כך. טוני סופרנו, תראה מה עשית לי.













***


כמה ימים אחר כך סטס הגיע. זה היה מאוד מרגש, גם כי התגעגעתי אליו וגם כי הוא סוף סוף הסתפר ככה שהחשש שהוא יאריך שיער ויראה כמו פיוריו מהסופרנוס התבדה.

(פיוריו)



באותו ערב הלכנו לטייל בסנטרל פארק. היה קר מאוד ולבן מאוד, קנינו תה וקפה בסטארבאקס כדי להתחמם. התה שלי היה דוחה אבל הוא מילא את תפקידו נאמנה וחימם לי את הידיים. וגם הייתי קלישאה ניו יורקית שזה תמיד טוב כי אני גם ככה קלישאה אז לפחות להתאים לנוף המקומי.










סטס אכל דונאט ואני קינאתי בו אז הלכתי להתפנק במומה.

***



אחד הדברים שאני הכי אוהבת במוזיאונים זה לראות אנשים מסתכלים על אומנות. לפעמים אני עושה תצפיות: כמה זמן הם עומדים מול יצירה מסויימת? איזה פרצופים הם עושים? קוראים את הכיתוב שמודבק על הקיר?
מצלמים את היצירה, מצטלמים עם היצירה, אני מצלמת אותם.
מעלים לאינסטוש עם התגיות הנכונות, עושים צ'ק אין בפייסבוק. האמירה של להיות במוזיאון חשובה לא פחות מלהיות פיזית במוזיאון. ואני לא מדברת מתוך ביקורת או שיפוטיות. אני גם כזו, לגמרי. אם טרם הצצתם באינסטגרם שלי אתם מוזמנים לדפדף אחורה לראות אותי עושה פוזות בגוגנהיים, ולא שוכחת לתייג.

בפעם הקודמת שהייתי בניו יורק והלכתי למומה התרשמתי הרבה יותר מהתערוכות, הן גם עניינו אותי אישית. בביקור הזה התערוכות המתחלפות לא היו מעניינות במיוחד. התעניינתי יותר בתערוכת הצילום הקבועה. ראיתי הדפסות של צילומים שהחינוך הצילומי שלי מושתת עליהן, צילומים ששינו את תפיסת האומנות בכלל והצילום בפרט. צילומים שניתחנו בכיתה, צלמים שאני מכירה את הביוגרפיה שלהם בעל פה. זה היה מרגש, עד עכשיו הרגשתי רחוקה מהם. צילומים שצולמו בתחילת המאה הקודמת, ביבשת אחרת. ראיתי אותם רק ברפרודוקציות בינוניות, בספרי צילום. לראות אותם על הקיר נתן להם תוקף. כאילו: אוקיי, אז זה אמיתי. הם על קיר, הם לא מומצאים.









***

זה סתם מישהו ברחוב שהיה עליו אור יפה.




***


בשבת בבוקר סטס ואני לקחנו את עצמנו ונסענו לשוק בברוקלין. זו הייתה הפעם השניה שלי ומאוד מאוד רציתי שסטס יראה אותו גם.
קניתי: שתי צלחות פח מצוירות.
שלושה בתים מעץ שקשה לי להסביר מה הקטע שלהם בדיוק אבל תסמכו עלי שהם סוף.
עגילי קליפס לאמא שלי
סיכה מנצנצת של ישו
ספר מהמם ביופיו של איורי פרחים
ו... מצלמת פולארויד!!!!!

השוק מקורה, מקסים, כייפי. אני אוהבת בעיקר את הדוכנים עם הג'אנק, שצריך לפשפש ולפשפש בהם עד שהאוצרות מתגלים.

אחר כך אכלנו במסעדה מקסיקנית קטנה. לא זוכרת בדיוק מה זה היה שאכלנו, אבל בייסיקלי זה היה אורז מגולגל בלאפה. די מוזר.

No faith in Brooklyn- לא לגמרי סגורה על המשמעות כי לא ממש טרחתי אבל הקצב מגניב אז נא להאזין. 




אני, טל, אמא ואדם בשנות ה-70. צולם בפולארויד











***



מאוד התרגשתי כשסטס בא. חוץ מפריז ולילה במדריד, אף פעם לא ממש טיילנו בעיר גדולה יחד. העיר נראתה לי מאוד רומנטית בחורף, האורות, הבניינים. הצהוב של המוניות והלבן של השלג, התחממנו אחד בשניה בסאבווי וכשהלכנו ברחוב שמתי את כפות הידיים שלי בכיסים שלו. גם ריגש אותי לחוות את העיר איתו, לטייל, להיכנס לחנויות, לאכול במסעדות קטנות.
וזה גם היה קצת כמו לחזור לפריז, להיות זרים שוב, שנינו עם ומול העיר.



***

עוד קצת תמונות וזהו. 












את התמונה הזו צילם סטס והיא נורא יפה אז מגיע לו קרדיט. חבל שאותי הוא לא מצלם ככה. 







זה היה החלק השני והאחרון של סאגת הרפתקאות נעה בניו יורק. כשחזרתי אנשים שאלו אותי איך אני, בהנחה שאני אהיה מרוסקת עכשיו כשחזרתי ממנהטן לרחביה, אבל אני חייבת להגיד ששמחתי לחזור. אני אוהבת את השגרה שלי, את הדירה, את האנשים שסביבי.
אני מרגישה שכל דבר שאני אגיד, כל  דבר שאכתוב, כל שיר וכל תמונה מחוירים ביחס למה שאני מרגישה, ביחס לאהבה שלי לעיר, לחויה שהייתה לי. הכל נשמע רדוד ושטוח. אז תסלחו לי על זה, יש דברים שרק מרגישים. אבל הפילטרים בסגנון אורבן אאוטפיטרס בטוח עזרו לאוירה.


ניו יורק היית טובה אלי, אבל בפעם הבאה נתראה בקיץ. 






בנשיקות ובשמחות

יום שבת, 21 במרץ 2015

הרפתקאות נעה בניו יורק, חלק א'




חזרתי מניו יורק לפני שבועיים בערך. הפעם הראשונה שהייתי בניו יורק הייתה במאי של שנת 2013 וזה היה כמו חלום שמתגשם. התגעגעתי אליה מהרגע שהגעתי, הייתי עצובה כי ידעתי שזה יגמר לי מהר יותר משציפיתי. חזרתי ממנה לפריז, עוד אהובה שוברת לבבות, אבל חתיכה מהלב שלי נשארה בסאבווי שלקח אותי לjfk.

מאז התגעגעתי עמוקות. הייתי אפילו חולמת על ניו יורק (אני לפעמים מאוד קיצונית בהתגעגעויות שלי). לא יכולתי לשמוע שירים על ניו יורק והדחקתי את העובדה שגירלז מצולמת בברוקלין ובניו יורק בשביל שאוכל לצפות בה.

עבדתי באל על בקיץ אז היה לי כרטיס טיסה, ולאן אני אטוס אם לא לניו יורק? (סטס אמר לי: בואי לתאילנד. בואי לדרום אפריקה. בואי לסין. אמרתי לו: חביבי, סע לבד. אני אביא לך m&m מהטיימס סקאוור).

כל כך רציתי לנסוע שהייתי בטוחה שזה יתפקשש לי, שהדרכון שלי יעלם, שלא יהיו מקומות על הטיסה, שלא יהיה לי חופש מהלימודים, שיהיה סגר מדיני על ישראל. אבל אף אחד מהפחדים האפלים שלי לא התממשש, ובחופשת הסמסטר עליתי על טיסה 001 לjfk ונחתתי במינוס 17 מעלות. אבל שום קור ושום מינוס, שלג, ואף קפוא לא ירחיק אותי מניו יורק.

הייתה לי התלבטות גדולה איך לכתוב את הפוסט על ניו יורק.הייתי שם שבועיים, עשיתי מלא דברים, צילמתי אותם. אני לא רוצה להעמיס את הכל על פוסט אחד אז אני אחלק אותו לכמה שיצא.
חלק א׳, מתחילים.


***


פלייליסט פתיחה- אחד המעולים


***


אז הגעתי לעיר והקור המשוגע שציפיתי לו התברר כקור משוגע באמת, אבל פחות זוועתי ממה שחששתי. אפשר היה להתמודד איתו, לא הייתי עם מיליון שכבות והסתובבתי בכיף בחוץ. ישנתי אצל טל ורועי שהם משפחה, שעברו בתחילת השנה לאפר ווסט עם שלושת הילדים שלהם. אמא שלי הגיעה אחרי שלושה ימים, וכשסטס הגיע אחרי שבוע עברנו למלון זול וחמוד בצ׳יינה טאון.

יצא שהיה לי זמן לבד, זמן עם אמא שלי וזמן עם סטס. זה היה טיול מאוד שונה מהטיול הקודם שלי, אז הייתי עם אריאל ולבד ובקיץ.

ניו יורק מדהימה, מפעימה, מרגשת, מסובבת. איזה אושר להסתובב ברחובות.


אני אתחיל עם חנויות יד שניה בשביל להוציא את זה מהמערכת כדי שאוכל להמשיך בנחת.


חנויות יד שניה מומלצות בברוקלין: 
crossroadstrading. חנות ענקית ודי זולה עם מלא מלא מלא בגדים שווים. אני קניתי שם ג׳קט / מעיל של j.crew הורס ב12 דולר. יש שם גם בגדים לגברים וסטס קנה סריגים הורסים.

peopleof2morrow.חנות סופר דופר מגניבה, היפית,ומגה שיקית. זולה היא לא, אבל אם אתן בקטע של קייט סםייד וכאלה אז נראה לי שתמצאו את עצמכן שם עושות כיף. היא מעוצבות בצורה מגניבה, יש מלא דברים לבית והאמת שסתם כיף לשטוף שם את העיניים.

beacon's closet. אז בביקור הראשון שלי בניו יורק היו לי שם את הקניות הכי שוות שעשיתי בכל החיים שלי בלי צל של ספק, בפעם השניה שבאתי לא מצאתי כלום. ותאמינו לי שהייתי יסודית. זה האנגר ענק ועברתי בגד- בגד- בגד- בגד. וכלום. נאדה. איזו אכזבה זו הייתה, ממש סירבתי להתייאש עד שקלטתי בזוית העין את אמא שלי שנרדמה על הספסל בחנות. עם זאת, אני לא לא ממליצה עליה. ככה זה ביד שניה, יום אסל יום בסל. פעם אחת אני אמצא את השמלות האהובות עלי בעולם ובפעם השניה אצא בידיים ריקות ובראש מושפל.

עוד חנויות יד שנייה מומלצות, לא בברוקלין:
buffalo exchange. יש לה שני סניפים במנהטן והייתי בשניהם ואני אוהבת יותר את זה שבסוהו. לא יודעת למה, תכלס הפריטים דומים בשתי החנויות. בסוהו אם הולכים מהחנות חזרה לhuston st. יש עוד כמה חנויות יד שניה בדרך אז אפשר לעבור בהן גם. לצערי אני לא זוכרת את שמן, אבל אפשר פשוט לפתוח yelp או לשאול את המוכרים. בבפאלו לא הכי הכי זול, אבל הדברים ממש שוים. לפעמים יש הנחות של 50% על פריטים מסויימים ואז אפשר לדוג מציאות אמיתיות.
קניתי שם בביקור הראשון את אחד המעילים האהובים עלי מאנתרופולוג׳י ב40 דולר, בביקור האחרון קניתי סוודר הורס של טופשופ, עוד חולצה מטמטמת של ג׳יי קרו, שמלה וקרדיגן של אן קליין.

second time around. זו בעצם רשת עם חנות כמעט בכל פינת רחוב. הרשת היא מהיקרות יחסית, עם פריטים של מותגים אמריקאיים בעיקר. הרבה טורי בורץ', קצת מארק ד'ייקובס. ביום הראשון שהגעתי נכנסתי לאחת החנויות וראיתי שמלה מושלמת ומדהימה של happy people. הייתי כל כך מותשת, כל כך עייפה והיה לי כל כך קר שלא יכולתי לדמיין את עצמי אפיו מקלפת מעלי את שמונים אלף השכבות שהיו לי ומודדת שמלת קיץ שהייתי לובשת אולי ביולי. תכננתי לחזור אליה, כמה ימים אחר כך והייתי תמימה מספיק לחשוב שהיא תמתין לי. מה שכמובן לא קרה. יו נואו, יו ווין סאם יו לוז סאם.

לא חנות יד שניה אבל אסור אסור לפספס: anthropologie. החנות הכי מושלמת בעולם בלי ספק וללא עוררין. אבל זו בעיקר חנות של לוק אנד ג'לס, הבגדים מאוד מאוד יקרים (בקטע לא פרופורציונאלי לחיים) אבל מושלמים. החויה של להסתובב ולקנות בחנות היא מהממת לכשעצמה. בחדרי המדידה הרגשתי כמו נסיכה וכשהמוכרת (ג'סיקה) כתבה את השם שלי על דלת חדר ההלבשה (קלטה בניסיון הראשון) הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם. בסוף קניתי במחלקת הסיילים כובע וכוס מדידה עם ציורים יפהפיים.
דרך אגב, בכל חנות בדרך כלל בקומות התחתונות יש מחלקת של הנחות, ולפעמים יש 25% הנחה על ההנחה שכבר נעשתה. שם אפשר למצוא פריטים מקסימים במחירים שפויים, והאביזרים לבית הם גולת הכותרת. מארק מיי וורדס.

טוב אם כבר התחלתי עם הקניות אז קשה לי להפסיק.  נסענו לג'רזי גארדנס, לא אהבתי. כל כך הרבה חנויות, לא כזה הרבה דברים שווים. הקניון הזה הבהיל אותי קצת. הוא נורא גדול, עגלות בכל מקום. קניתי תיק חדר כושר של אדידס שהיה נורא זול וחשבתי שישמש אותי בעבודה או בנסיעות הביתה מירושלים, וג'ינס מופלא ושחור משחור של ליוויס, שזה הדבר הכי מושלם שקרה לי. אין ממנו דרך חזרה, הוא יושב בצורה מושלמת על הגוף, נוח, צמוד ולא בקטע דביק. אני לא יודעת איך העברתי חיים שלמים בלעדיו.

לחנויות הכלבו גם פחות התחברתי. אבל חנות אחת, והיא T.J.MAXX הייתה שונה מכולן. היא באמת זולה, ובמחלקת הנעליים ציפו לי הפתעות בדמות סניקרס זולות מאוד והורסות מאוד. וכמובן הכוסות המוגזמות שהבאתי סטוק מהן לארץ.





***




כשאמא שלי הגיעה נסענו לברוקלין והלכנו לחנויות יד שנייה שרציתי לחזור אליהן. שוטטנו בשלג וברחובות השקטים יותר ופחות. נתקלנו בדרך בבית ישן ואדום וגדול, עם שער בכניסה ועצים ערומים בצדדים. צילמתי אותו ושתינו עמדנו והסתכלנו עליו כשפתאום הגיח מישהו בטנדר מאחורינו והתחיל לספר לנו בשצף ובלי הפסקה על ההיסטוריה של הבית הזה, ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה המושתפת שלהם. זה היה מקסים, הוא הכניס אותנו פנימה, עשה לנו סיבוב. הוא היה כל כך נחמד ומלא התלהבות ופתיחות.






בשיטוטינו נתקלנו בחנות פרחים, שהיא גם בית קפה מקומי. ישבנו, התחממנו ושתינו תה.








***

באחד הימים הלכנו לעשות סיבוב גלריות עם טל, רועי, אמא שלי והילדים. היינו בגלריות מקסימות והילדים היו כאלה מהממים איך שהם התעניינו באומנות, חוו דעה, התבוננו בדברים, שאלו שאלות. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה לוקחת אותנו למוזיאון בקיסריה לראות את הפסלים.
מדהימה כמות האומנות בניו יורק, אפילו מפעימה. שימח אותי לראות תערוכות פמיניסטיות כמו זו של מישל פרד בגלריית ננסי הופמן.




זו אביה שמתאמנת בלהיות דוגמנית.

וזה ארי שמסתכל על אומנות ומדמיין שהיא אכילה.




***


והיום בפינת הסיפור המרגש: אבא שלי היה חולה במשך 8 שנים בערך והוא עבר כמה וכמה ניתוחים בחו"ל, אחד מהם היה בגרייט נק, שזה בלונג איילנד. יש שם קהילה מאוד מאוד (מאוד) גדולה של יהודים פרסים, והם ממש אימצו אותו ואת אמא שלי במהלך התקופה שהם היו שם. עברו מאז 13 שנים. כשאמא שלי הגיעה לניו יורק זו הייתה הפעם הראשונה שלה שם מאז שהם נסעו לניתוח של אבא שלי, והיה לה מאוד חשוב לנסוע לגרייט נק לראות את האנשים שאירחו אותם. הם לא שמרו על קשר מאז, לא טלפון ולא פייסבוק ולא מייל ולא יונת דואר. אמא שלי זכרה את המספרה של אחת הנשים ואיפה היא ממוקמת.
בבוקר יום שישי אמא שלי ואני לקחנו את הרכבת ללונג איילנד, בלי הרבה ציפיות. כמובן שזה היה היום הכי קר בניו יורק עם רוח במהירות של אוסיין בולט. וברורררר שהחנות תהיה במרחק חצי שעה הליכה.

אז הגענו לחנות, אחרי ששאלנו בשלוש חנויות שונות, שכולן של יהודים ובכולן מדברים פרסית שפה ראשונה. זה היה נורא מוזר. בהתחלה אשרף, בעלת המספרה, אמרה שהיא זוכרת את אמא שלי. אני חושבת שמתוך אי נעימות או בלבול, כי פשוט נחתנו עליהן והיא לא הבינה מה רצינו. אמא שלי הביאה לה את הספר של אבא שלי, וכשהיא ראתה את התמונה שלו בגב הספר היא נזכרה. והתחילה לבכות. ואז כולם בכו.
בתוך המספרה השכונתית של הפרסים בגרייט נק שנראיתה כמו בטהארן, עם כמה ישראליות שעשו להן גוונים, בחוץ רוחות היסטריות ובפנים כולן בוכות. הייתי צריכה לצלם את זה, אבל גם אני בכיתי.



הרכבת, הנוף מהרכבת, ותחנת הרכבת. בהתאמה.





זו אני בוהה החוצה וחושבת על אבא שלי.




***


אלה אביה, ארי ואדם רואים טלויזיה.
הראיתי להם סרטים שאני גדלתי עליהם: כל סרטי קארטה קיד, מטילדה וג׳ומנג׳י. מדהים איך הסרטים האלה ממגנטים ילדים (וגם אותי) איזה 15 שנה אחרי שהם יצאו, אם לא יותר.


טל ואמא שלי נסעו למיאמי לבקר את גיל חבר שלהן, ורועי הכין בבוקר יום שבת פנקייקים לילדים.




בנימה זו אני אסיים להיום. לא הייתי בטוחה איך לסדר את הפוסט, ועכשיו כשהחלטתי אניהרבה יותר רגועה ושלווה.
בפוסט הבא יסופר על קורות נעה בצ'יינה טאון, על סטס שהגיע לעיר הגדולה, על הרפתקאותינו, על אוכל טוב ועל תמונות עם פילטרים מגניבים של אורבן אאוטפיטרס. אל תחמיצו !

נשיקות ושמחות.



נ.ב. אחד שיעכיר את האוירה:
אני לא מאמינה שביבי נבחר. מהרבה סיבות. הייתי בדיכאון אמיתי במשך כמה ימים. לא יכולתי שלא להתייחס לזה, אבל מצד שני אין לי כבר כוחות נפשיים להתעסק עם זה.
עכשיו באמת ביי, ובאמתתת בשמחות.


(טיזר מהפוסט הבא)


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...